הרהורים על שיטת המושבעים בבתי הדין

אמירה מטמטמת ולא נכונה כדרכו של רש"ש. העדים לא מבררים שום דבר מי שמברר זה בית  הדיו- העדים רק מוסרים את מה שראו.

שוב תודה לפרוטגורס על ההפניה לדברי הר"ש שקופ.

לדעתי, הרש"ש הגיע למסקנה שאינה רחוקה ממה שהצעתי כאן, אבל היא עדיין שונה, ואפרט.

ראשית אחזור על העמדה שאני מנסה להגן עליה: אני טוען שלבית הדין אין מעמד בענינים הקשורים לקביעה מה היתה המציאות. לכן מי שמחליט מה היתה המציאות הם העדים שממלאים תפקיד של מושבעים מן הסוג הישן: כאלו שיודעים את האמת ולכן הם אלו המחליטים מה היה, ואז השופט (בית הדין) גוזר את העונש על פיהם.

זה להבדיל מהכיוון שנראה במבט ראשון כפשוט, ולפיו העדים פועלים לשכנע את בית הדין, ו"שני עדים" הם רמת וודאות מסוימת שהתורה מורה לדיינים לקבל כאמת מוחלטת.

כעת נחזור לדברי הרש"ש (לא לפי סדרם).

ראשית, הוא מביא רשב"א מדהים. הרשב"א מדבר על מקרה של בית דין שבו יש דיין יחיד (זה לא מומלץ מבחינה הלכתית אבל זו אפשרות קיימת  - לבוא לדין בפני דיין אחד). כעת הרשב"א דן בשאלה מה קורה אם אותו דיין היה עד לעובדות שבמחלוקת. כלומר ראובן ראה את שמעון מלוה כסף ללוי, וכעת לוי מכחיש והוא בא עם שמעון לדיון לפני הדיין ראובן.

הרשב"א אומר שראובן לא יכול לפסוק את הדין לטובת שמעון, כי הוא רק עד אחד.

כמובן שאם תופסים כי תפקיד העדים הוא ליצור ודאות אצל הדיין, הדברים מרפסין איגרא. הרי הוא ראה בעצמו! ודאי שזה יותר חזק משני עדים שיעידו בפניו. לכן זה מטה אותנו ישר לכיוון האומר שהעדים הם אלו שחורצים דין והדיינים רק מספקים להם מעטפת שנותנת לסיפור שלהם חלות של עדות. אני חושב שהרשב"א הזה הוא מכת מוות לתפיסה שיסוד השפיטה הוא השכנוע של הדיינים, ועל דרך זו גם לכל הנסיונות להגניב את ההכרעה לפי ראיות נסיבתיות לתוך דין תורה.

וכעת יש לו עוד טענה. הגמרא אומרת שעדי קידושין הם מה שקוראים היום בישיבות "עדי קיום" כלומר בלא העדים הקידושין בטלים (ולא שהיו קידושין אלא שאי אפשר להוכיח אותם, אלא עצם הקידושין לא חלים) ואת זה לומדים "דבר דבר" מ"על פי שנים עדים יקום דבר" שכמו שבממון צריך שני עדים הוא הדין בקדושין.

וכאן שואל הר"ש (ובעצם כבר הקצות) מה הראיה? הרי בדבר שבממון ברור שאם ראובן הלוה לשמעון אז נוצר חוב של שמעון לראובן וזה קיים גם אם לא היו עדים כלל, אם כן מה הראיה לקדושין?

לדברינו הענין מתורץ בשופי. הגמרא לא למדה את הגזירה שווה מדיני ממונות בכלל אלא מ"על פי שנים עדים יקום דבר", ושם אכן מדובר על יצירת חלות – כי העדים לא משכנעים את הדיינים, הם פשוט חורצים את הדין – ואת הנקודה הזו לקחה הגמרא לעדי הקידושין.

[המעיין בדברי השערי יושר יראה שהוא לא הלך בדרך הזו עד הסוף. הוא הבין בסופו של דבר שבית הדין חורץ את הדין ולעדים יש תוקף מיוחד אבל לא שהם עצמם יוצרים את הדין, וכמו שצטט לעיל פרוטגורס, לכן הוא נותן לקושיה מקדושין פתרון שהוא פחות מוצלח בעיני]

נדב, לשיטתך מהי משמעות כל הליך הדרישה והחקירה?

מי שאחזו,

נהרא נהרא ופשטיה.

שנרב_נ כתב:  מקרה שלישי הוא המקרה של עד אחד. כאן הולכים לפתרון של שבועה (ושימו לב כי שבועה יש גם בסוטה, ובעצם ניתן להסתכל על כל טכס ההשקיה כחיזוק לאותה שבועה). לא יפלא לומר שגם שבועה היא סוג של מסירת הדין לשמים, כלומר שאם הלה משקר אז מי שפרע  יפרע ממנו.