הרהורים על שיטת המושבעים בבתי הדין

מיכי.

כיצד ניתן להבין את עדיפות הובע"ד על עדים בכך שהיכן שהמציאות התבררה אין מקום לעדים, ראשית היכן שהמציאות ידועה והעידו עדים נגדה הרי מלקים את העדים על שקרם, הכי כך יהיה בהובע"ד נגד עדים, ושנית הרי בירור העדות הוא המובחר שבבירורי התורה ומנין איפה ההנחה שע"י הובע"ד נוכל לקבוע שהמציאות נתבררה כך שאין מקום לעדים?

לענ"ד ההגדרה שונה במעט ועיקרה הוא שבמקום שהבע"ד מודה בנידונו הוא אין מקום להליך דיוני כלל, כי כל עסקו של ביה"ד הוא בדיוני כפיה והכרעה נגד אדם,  וכל שהבע"ד עצמו מודה בנידונו כביכול אין כאן הזדקקות לדיון ראייתי וממילא שאין מקום להכרעת עדים בנידון. והנושא של כל האומר לא לויתי שהזכרתו ברמז (אשר לכאורה יש כאן דיון גמור וההודאה היא כביכול הפוכה) הוא נושא מורכב יותר ועמוק, אך גם בו ניצבת סברא זו (וארחיב אם אדרש)

נדב
עי' מסכת ראש השנה דף כה. "תנו רבנן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש, כסבורים העם לומר: ראש חדש, ובקשו בית דין לקדשו. אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים. ואותו היום מתה אמו של בן זזא, והספידה רבן גמליאל הספד גדול. לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החדש".

החשבון של המחזור בין מולד למולד: כ"ט ימים, י"ב שעות, תשצ"ג חלקי שעה, (כל שעה מתחלקת ל: תתר"ף חלקים. זה מופיע רק בראשונים), היא מסורת קדומה אשר הייתה ידועה לבי"ד הגדול מקבלי העדים וכפי שמופיע בברייתא לעיל, אלא שהלל עשה חישוב קבוע וממוצע ואילו ביה"ד מקבלי העדים, היו נתונים לכל מיני השפעות נקודתיות, כמו למשל יום מעונן וכו'. אבל בעיקרו של דבר, ברור שהחשבון היה בסיס לחקירת העדים ומכאן גם הסימנים עליהם דיברו ר"ג ור' יהושוע במשנה בר"ה ב' ח', לבדוק את אמיתות העדים.