| נשלח ב-15/2/2012 22:46 |
 |
| |
פרשת משפטים
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (משפטים כב-כד) "אם כסף תלוה" האם הכסף ילוה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת ל עני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך. מספרים על עשיר גדול שהיתה לו אשה יראת שמים ואשת חיל שהיתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן, ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האשה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האשה בעל כרחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד. למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא היתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך, אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך, שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האשה גט וחזרה לבית אביה. כיון שהאשה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האשה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול. מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האשה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר הענין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו! ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו. כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא (אוצר המעשיות). ועיקר שלמות מצות צדקה הוא לתן לעני הגון כזה המחדש בכל פעם חידושי תורה והלכות, המביאין לידי קיום התורה, ומקרבין את נשמות ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן ב') כי יש תומכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון לתלמיד חכם, נחסר אצלם, אבל אחר כך על ידי ממונם שמחזיקים את התלמיד חכם, נולדות הלכות, אזי ממילא יושפע גם עליהם חסד, ויתמלא חסרונם, ואי אפשר לשער בשכל אנושי מעלת הזוכים ליתן צדקה לצדיקים אמיתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל (עין לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן י"ז) כי בצדקה שנותן להם לבד, הוא קונה לו רעים רבים מאוד, כי הם כלולים מכמה נפשות, מכל שכן וכל שכן כשנותנים לצדיקים ותלמידי חכמים מהוגנים, שעוסקים לקרב נפשות להשם יתברך, ומחדשים חדושים דאורייתא כאלו, המבטלים את קול החיות רעות, חכמי הטבע, ומגבירים את קול דקדושה המגלה את הרצון העליון, שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, צדקה כזו עולה על כל הצדקות, אך צריכים זכיה גדולה למצוא צדיקים ועניים הגונים כאלו, כי לאו כל אחד זוכה לזה שיהיה נעשה מממונו וכספו כלים להמשכת אורו יתברך בעולם, ויעזרו לקרב נפשות שבורות ואומללות אליו יתברך, ולחזקם ולאמצם ולשמחם, כי צריכים לבקש הרבה מאד מאד ממנו יתברך, שיזכה למצוא את הצדיקים האמיתיים ותלמידי החכמים האמיתיים, שהם עוסקים לחדש חדושים כאלו, אשר מצילים את כל העניים והשבורים והאומללים שבעולם, ועל צדקה זו אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש זוטא, שיר השירים, פרשה א') כל הנותן צדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי בזה שיעזור להם, שתהיה להם הרחבה בפרנסה, ויוכלו לחדש חדושים אמיתיים, ויזכו להדפיסם ולהפיצם בכל העולם, על ידי זו הצדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב שגם הוא יחיה ויחזק את עצמו מאלו חדושים, ויקרב את עצמו אליו יתברך, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי יתפשטו חדושי התורה, ורבים יהנו מהם ויתקרבו על ידי זה אליו יתברך, ועל כן צדקה כזו היא עולה על כל הצדקות, כי צדקה זו נשארת לעולם, ועל צדקה זו נאמר (תהילים קי"ט) "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" איזו צדקה נשארת לעולם? אם נותנים להפצת תורת האמת. ועל כן ואשרי מי שיש לו מעט דעת ושכל, ועושה ממונו צדק למען זכות הרבים לדורות העולם. (מקור השימחה). מעשה בר' ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר' ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק. אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר' ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, עשה ר' ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה. אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר' ברוך כאשר הגיע לירושלים ת''ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה. כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד". וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר' ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן! וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך). ומסופר על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה? סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה. נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח. לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית. עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה). והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי. חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם. רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב... מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים. כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות... הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום. הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג... נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד) (לוקט מזיכוי הרבים). שחננך ה' בכסף רב אז "תלוה את עמי" דע לך שמהשמים רוצים שתעסוק בכסף לצרכי מצוה להלוות לעם ה' ולגמול עמהם חסד בממון כי מהשמים גלגלו שעל ידך תעשה מצות החסד, וזכות הוא לך שצינורות אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים (כב, כב-כג). ואינו לוקה על לאו זה, כיון שהכתוב קבע משפט חמור בזה, שאומר אם תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. וזה שנאמר וחרה אי הכונה שתהיה עצירת גשמים, כמו שנאמר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והרגתי אתכם בחרב. בחר"ב ר"ת חי"ת חסדים, רי"ש רחמנים, בי"ת ביישנים, כפי שבארנו בפרשת יתרון שכל שאין בו המידות האלו בודאי הוא מן הערב רב ולא מזרע ישראל. שאם אין בו מידות אלו ייענש. נמצא שברית כרותה היא שכל זמן שצועקים הם נענים. ואע"פ שהם אינם צועקים אף ינקום הקב"ה בעושה עולה, אבל אם צועקים נענים יותר מהן. אבל בין כך ובין כך ייענשו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 22:50 |
|
| |
ונתת על השולחן לחם פנים (משפטים כב-ל)
במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי.
מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו.
תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן".
שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה', כפי שהיה במקדש.
בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה', שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות.
לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו.
לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה', שלא בזה את בקשתי וקבל את לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו לגרום לאלוקינו נחת רוח!"
כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע.
והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש.
עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה.
והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה' אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה' מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה' יתברך!!"
לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות...ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!"
"תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה.
מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים... מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"...
עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!"
נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע.
השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה' קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!"
עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י הקדוש.
ואכן, ביום המחרת – הוא יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים).
מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה' יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 22:51 |
|
| |
אנשי קדש תהיו לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (משפטים כב- ל)
ויש לכם לשאול והרי הכתוב היה צריך לומר לכלב תשליכון אותה, כיון שמדובר בבשר של טריפה, אבל יש כאן רמז שכל המאכיל נבלות וטרפות לישראל יתגלגל לכלב וצערו יהיה גדול. וזהו שנאמר לכלב תשליכון אותו, ר"ל את זה ששוחט ומוכר הבשר, ואם שוחט בסכין פגומה מיתתו במגפה, שכן פגימה אותיות מגיפה.
ומעשה היה בשוחט אחד שהיה מאכיל לישראל נבלות וטריפות ולא היו יודעים. שהיו סומכים עליו. יום אחד ערב יום הכיפורים היה, שתה הרבה יין, ואח"כ עלה לגג לשאוף רוח, והיה שיכור כל כך שנפלה למטה ומת, ובאו הכלבים וליקקו את דמו. כשראו זאת הבריות באו לפני ר' חנינא וביקשו רשות ליטלו משם. ענה ואמר להם: הכתוב אמר: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וזה שהיה מאכיל נבלות וטרפות לישראל נצא שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל לבני אדם אם כן הניחוהו שם, משלהם הם אוכלים.
ויש שהעושה כן מתגלגל לעלה של אילן, והרוח מנענעת אותו מלמעלה למטה ולכל הצדדים, ויש לו צער מזה, ואין לו תקנה אא"כ העלה נופל. ויש המתענה בזה מאה פעמים ויותר, כפי כמות הנבלות והטרפות שהאכיל לישראל.
ומעשה היה ברבי אבא ששאל אותו גוי אחד, כיצד אומר הכתוב ''טרף נתן ליראיו'', והרי נאמר לכלב תשליכון אותו. אמר לו ר' אבא, ריקא שכמותך שאתה שואל שאלה כזו. אילו היה נאמר טרפה נתן ליראיו, היית יכול לשאול, עכשיו שנאמר טרף, הכוונה מזונות, שמשגיח על הצדיקים לתת להם אכלם. ואפילו אם תאמר שטרפה ממש, אין בזה קושיא, שהכונה שדיני הטרפה נתן הקב"ה לעצמו כדי לקדשם שיהיו עם קדוש ויקיימו המצוות בקדושה. לא יטמאו פיהם במאכלות אסורות, שבו הם לומדים התורה הקדושה, וזהו שנאמר טרף נתן ליראיו אבל לא לכם.
וכן אמרו בגמרא שהצדיקים בטוחים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא חטא על ידם שאינם נכשלים במאכל אסור. כפי שראינו בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיה שרוי שלושה ימים בלי מאכל, לפי שהשעורה שנתנו לו לא היתה מעושרת. והבטחה זו אינה אלא בדבר מאכל, שבזה משגיח הקב"ה על הצדיקים שלא יבוא לידי אכילת מאכל אסור, אבל בשאר איסורים אינם בטוחים ממכשול, אלא הם עצמם צריכים להיות זהירים בכך, שיתכן שיזדמן שום איסור בשוגג והם לא ירגישו בכך.
באחת הפעמים, עת הוזמן ה"חדושי הרי"ם" לסעודה, הובא לפניו בשר.
בעל ה"חדושי הרי"ם" הביט בצלחת הבשר שהוגשה לפניו ולא נגע בה. שאלוהו: "מדוע הרבי אינו אוכל את הבשר?"
ענה בעל ה"חדושי הרי"ם": "בשר זה איננו נאכל, איני יכול לאכלו"
לא הבינו הסובבים אותו, מה כונתו: מדוע בשר זה לא "נאכל", אך הבינו שלא דבר של מה בכך הוא. הלכו חסידיו לברר את מקור הבשר. בדקו אצל השוחט, ולא מצאו כל דופי. בררו אצל בעל הפרה, והתברר שהיה זה בשר שאסור לאכלו מפני קדושת בכור.
באו בתדהמה אל האדמו"ר וסיפרו לו אודות חקירתם. נענה האדמו"ר ואמר: "בודאי חושבים אתם שאני נביא ויודע, אך אין זה כך. כל אדם מישראל יכול להרגיש זאת, לפעמים ליבו לא נותן לו לאכול".
והמשיך ואמר "הכתוב: 'בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, מה פרוש נאכלת? יש בשר "שנאכל", שרוצים לאכול, ומה פרוש אשר לא תאכל? יש בשר "שלא נאכל" שאין רצון לאכלו. (613 סיפורים על תרי"ג).
ומעשה ביהודי אחד שהיה לו מכיר גוי אחד בכפר. ומפעם לפעם היה הולך ומתאכסן בבית הגוי לרגל מסחרו, והיה הגוי מביא בפניו תבשילים שלהם, והיה היהודי אומר לו, ידידי, דבר זה אסור לנו על פי תורתנו הקדושה. והיה יושב שם כמה ימים ומסתפק בפת חריבה שהיה מביא עמו בילקוטו. פעם אחת נזדמנו שני יהודים בכפר, וימות החורף היו, ולא היה להם מקום ללון. ונתדפקו על דלתו של אותו גוי, והניח לפניהם לאכול ממאכליו שבישל. והללו הושיטו ידם ואכלו מן המאכלים האלו כדי שובעם. כשעמדו מן השולחן ביקשו מקום ללון. אמר להם אותו הגוי, לכו אל מקום אחר באשר תמצאו. תמהו היהודים והתחילו מתחננים בפניו. אמרו לו, היכן נלך עכשיו בליל סופה וסערה. ומה עשינו לך ומה חטאנו. אמר להם הגוי, כיון שאכלתם מתבשילי סימן שאינכם נאמנים על דתכם, ושוב אין אתם נאמנים בכל דבר. וחושש אני פן תגנבו חפצים מביתי, כי מי שאין לו שורש ועיקר בדתו אין בו שום אמונה. שהרי יהודי פלוני יושב אצלי ימים ושנים ולא טעם שום דבר מתבשילי, ולכן היה נאמן בעיני.
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (משפטים כב-ל)
מדוע כתוב "בשר בשדה טריפה" וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר? (עיין בפירוש אבן עזרא).
אלא ניתן לפרש על דרך הדרש. כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול או במילואים וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, חוץ מבורא עולםולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שיהיה.
ומעשה בעיירה אחת שהממשלה גזרה לפנות את בית הקברות שלה לצורך כביש, ופינו את כל המתים ובכל בית הקברות נמצאו רק עצמות, חוץ משני קברים שהיו גופות שלמות האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש. והשניה של חייל אחד וכולם תמהו איזו זכות היתה לחייל הפשוט הזה שנשאר גופו שלם?
לאחר שחקרו נודע שאותו חייל היה משרת בצבא הפלוני והיה תמיד נזהר שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת ספרו לקצין הגוי שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם. חרה לו מאוד וציוה לכמה חיילים להאכילו בכוח בשר חזיר. השכיבו את החייל היהודי ודחפו לתוך פיו בשר חזיר ולא בלע עד שנחנק ומת. וכעת לאחר מאה שנה נתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן ונכתב כל זה בספר חברה קדישא ונעשה על ידי זה קידוש ה' גדול (קול יהודה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 22:51 |
|
| |
ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף צדיקים (מישפטים כג-ח) מעשה בשני יהודים באו לדין תורה בפני רבי אברהם יהושע מאפטא. הרצה כל אחד מהם את טענותיו במשך שעות ארוכות, וכשסוף סוף נסתימו הטיעונים, ציוה עליהם הרב להמתין בחדר סמוך עד שיקבע פסק הדין. בחדרו נותר הרב והתעמק בדין שהובא לפניו. מידי זמן ביקש משמש בית הדין להגיש לו ספר זה או אחר, עד שנתגבהה ערמת ספרים על שולחנו. תוך כדי עיון בספרי הפוסקים היה הרב מוציא קמצוצי טבק מקופסתו, עד שאזל הטבק. הושיט הרב את קופסתו לשמש, ורמז לו שהתרוקנה. השמש, שבקי היה בעבודתו, הבין את הרמז ופנה למלא את הקופסה בטבק ריחני. בצאתו, הבחין כי אחד מבעלי הדין יושב בחדר הסמוך ומעיין בספר, ואילו בעל הדין השני יצא החוצה לסעוד את ליבו. הציץ השמש החוצה, וראה כי מעטה שלג פרוש על הרחוב. התעטף אפוא במעיל הפרוה שלו ועמד לצאת. עקב בעל הדין אחר מעשי השמש הזקן, ובראותו כי מתעד הוא לצאת לרחוב המושלג, אמר: "הנח לי ללכת במקומך. צעיר אני, וקל יהיה לי ללכת בשלג". בלי להמתין לתשובה פנה לכיוון הדלת. הושיט לו השמש את קופסת הטבק ומטבע של כסף, והלה יצא. ברגע זה נזכר השמש הזקן, כי לפני עשרות שנים, כשקיבל את תפקיד השמשות, הורה לו הרב כיצד עליו להתנהג בתפקידו. באותו מעמד הזהיר אותו הרב, לבל יניח לבעלי הדין שיעזרו לו בדבר מה, ובפרט לא לפני מתן פסק הדין. עשרות שנים הקפיד למלא את מצותו של הרב, ואילו היום שכח ונכשל. "שנית זה לא יקרה!" החליט. "לא שלג, לא רוחות סערה, לא ברקים ורעמים יעצרוני מלמלא את כל תפקידי!" מקץ דקות אחדות שב בעל הדין ובידיו קופסה גדושה בטבק טרי וריחני. נטל השמש את הקופסה ונכנס אל חדרו של רבי אברהם יהושע. הרב היה שקוע רובו ככולו בדין התורה המסובך, וכלל לא הרגיש בצער הנבט מפניו של השמש. הוא נטל בתודה את הטבק, ושב ליטול מן הקופסה קמצוץ אחר קמצוץ. והנה – פלא. ככל שהעמק בספרים שלפניו, הרגיש עתה הרב, כי העניין נעשה מסובך ובלתי מובן יותר ויותר. הוא שאף אל קרבו מן הטבק – והסבוך והבלבול גברו עוד יותר. שאף עוד – והרגיש כי במקום להצדיק את אחד מבעלי הדין ולחייב את השני, כפי שסבר תחילה, התהפכו היוצרות! התפלא הרב: מדוע בתחילה סבר כך, ואילו כעת הכל נראה לו, בבטחון רב שכזה, שונה לחלוטין? בטרם קרא לבעלי הדין להכנס ולשמוע את פסק הדין – ביקש לעיין שוב בספרים. תוך כדי עיון בספר הושיט ידיו אל קופסת הטבק ליטול עוד מתוכה, ואז נתקלו אצבעותיו בחפץ נוקשה. קרב אליו את הקופסה והחל מחטט בה – והנה נימצא בקופסת הטבק מטבע זהב! נדהם רבי אברהם יהושע: כיצד הגיע המטבע אל תוך קופסתו?! קרא לשמש ושאלו: "מנין לקחת את הטבק?" נבהל השמש: כיצד הבחין הרב כי הוא, השמש, לא ציית להוראותיו, והניח לאחד מבעלי הדין לקנות את הטבק?! בקול רועד סיפר לרב, כיצד התכון לצאת לרחוב המושלג ולקנות טבק, אך אחד מבעלי הדין התנדב ללכת במקומו. באותו רגע, היתודה השמש, נשתכחו ממנו הוראותיו של הרב. ועתה מבטיח הוא, כי מהיום הזה והלאה הדבר לא ישנה! "קרא אפוא לבעל הדין הזה", ביקש הרב, בלי לספר לשמש על מטבע הזהב. כשנכנס בעל הדין, הגיש לו הרב את המטבע וצוה עליו בכל תוקף לקחתו. "את פסק הדין שלכם אני לא אוכל לחרוץ", אמר לו הרב בקול קשה. "כלום לא ידוע לך, מה אמרה התורה? כלום מימיך לא למדת את הפסוק האומר: 'השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'?! צאו וראו את הכח של השוחד שהארתו משפיע על החלטות הדיין ועוד שפסוק זה נאמר מהקב"ה בכבודו בעצמו כלומר שאין אדם שאינו יכול להינזק משוחד כי השוחד יעור עיני חכמים (שהקב"ה קורא להם חכמים סימן שהם חכמי אמת) ויסלף דברי צדיקים (שהקב"ה חוקר כליות ולב קורא להם צדיקים) מסקנה שהשפעת השוחד עצומה מאוד ואין לה חסינות אלא צריך מלכתחילה לברוח ממנה ומכל התולדות שלה כגון שקר מירמה וכדומה. מדברי חז"ל אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והידיעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי-תילים של רעיונות ודיעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון. האדם עומד בפני ניסיון האמת יום-יום. ניקח לדוגמא את העישון. אין אדם שאינויודע את נזקו, אנשים מקבלים מחלות, לאנשים אחרים זה גורם הפרעות גופניות שונות, ולמרות הכל אחת התעשיות הגדולות במדינה היא העישון. ולא רק זאת אלא שאלפים מצטרפים מידי שבוע למעגל המעשנים למרות האזהרות המודפסות על הקופסאות. כולם יודעים את האמת ולא רק זאת, אין מדובר כאן בטיפשות, מדובר כאן באנשים חכמים ומשכילים ואף רופאים. מכאן המסקנה: אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו. לצערי כיום העולם מלא כסף ושוחד ומירמה והחוצפה תישגה כאשר אנחנו רואים שרים ח"כ כנסת ואנשי ציבור אחרים נתפסים במתן שוחד במירמה ובמינהלים לא תקינים והכל מתחיל ונגמר בפוליטקה עד שזה נכנס לבתי המשפט, כאשר שופטים משפטים עם נגיעות פוליטיות ולפי דעתם האישית ולא לפי דעת נטרלית שמחפשת אמת ולא כאן הזמן המקום להאריך בנושא זה ונסביר זאת במליצה: שופט התישב על כיסאו ופנה אל עורכי הדין שהתיידנו בפניו: "ובכן שניכם ניסיתם לשחד אותי לפני המשפט". שני עורכי הדין הסמיקו והתכווצו בכיסאותיהם. "אתה, עו"ד פלדמן נתת לי 15.000 דולר, ואתה עו"ד לוי נתת לי 10.000 דולר". השופט הוציא צ'ק מארנקו בזמן שכולם חשבו שהוא מתכוון להחזיר את מתן השוחד. השופט רשם צ'ק והושיט לעו"ד פלדמן ואמר: "הנה אני מחזיר לך 5000 דולר וכעת נוכל להמשיך במשפט ללא משוא פנים" מצחיק אך דברים כאלה קורים רק לא בדוגמאות קלאסיות כאלו אלא באינטרס פוליטי ובנגיעות אישיות שקשה להוכיח אותם. היה בזמן מלחמת המפרץ יהודי חילוני ששיעמם לו מרב שינאתו לחרדים הוא נכנס לשכונת מאה שערים עם רכבו בשבת. החרדים נדהמו מחוצפתו והתקהלו סביב רכבו שמוציא צלילים חזקים של שירים מהרדיו. היהודי יצא מרכבו והחל לירות באויר ולכיון רגליהם של החרדים וכשניכנסה המשטרה ועצרה אותו, עשו לו משפט. השופטת פסקה מרוב חוצפתה א. זה שהיהודי נכנס לשכונה החרדית עם רכבו בשבת זאת זכותו המלאה ואי אפשר להתיחס לתובעים לגבי סעיף זה ואילו לגבי הסעיף השני התובע שהיהודי ירה לכל עבר גם השופטת זיכתה את היהודי משום הגנה עצמית. ואני אומר שזה ממש צחוק מהעבודה כי לדעתי המרחק בין דעותיו של היהודי והשופטת לא רחוקות ואפילו קרובות זו לזו. תארו לכם שיהודי היכנס לכפר ערבי ויתחיל לירות לכל עבר אני מבטיח לכם שהוא יקבל עונש כראוי לו. כנראה הערבים נראים בעין יותר טובה מהחרדים במדינת ארץ ישראל.
לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם: ויש מפרשים לגבי הממנים, לא תטה משפט, מוסב על המינוי של השופטים והשוטרים שיהיה בלי משוא פנים. וזהו שאומר הכתוב: לא תטה משפט, אל תעשה כנגד המשפט, שאם יש דיין שיש בו כל המעלות הנצרכות לדייין בישראל, ואתה אינו ממנה אותו, אלא דיין אחר פחות מימנו במעלות, אבל אתה ממנה אותו משום שמוצא חן בעינך, הרי אתה מטה בזה את המשפט. לא תכיר פנים, אל תמנה דיין מפני שהוא קרובך, ולא תקח שוחד, מאדם שאינו ראוי למנותו. כי השוחד יעלים ממך המשפט הנכון במינוי הזה, שכן השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. מסופר על אב בית דין אדם חסיד שלם ישר שהיה דיין בדיני ממונות. והנה הזדמן לו לדון משפט בין שני אברכים. כבר במהלך המשפט היה ברור שלאחד האברכים שהשופט נוטה לחרוץ את דינו לרעה. סיים השופט את המשפט וקבע שמחר יחרוץ את גזר הדין. למרות שמתוך מסקנות האישיות השופט יודע כבר מה תוצאת המשפט אך כדי להיות אחראי למעשה ולקיים את המשנה הווי מתונים בדין אמר לעצמו השופט שלא למהר לחרוץ את הדין ולישון על הסוגיה עוד לילה אחד ואחרון. גורל המשפט היה ידוע לכולם והתיעץ אחד האברכים עם חברו. חברו והציע לו לשחד את השופט אבל איך אפשר לשחד כזה שופט חסיד, בושה צריך בכלל לעלות את הרעיון בפניו. עלה בעצתם רעיון ומבלי ידיעתו שילשלו לכיס מעילו של הדיין 5000 דולר בתקווה כשיגיע הביתה אולי יבין בצרכים ניסתרות ומבלי שאף אחד ידע ויקבל את השוחד. אך השופט לא מישמש את כיסו כל היום וכשהגיע היום למחרת ויבא להכריע את גזר הדין פגם לב השופט שליבו נוטה לזכות את הנאשם שברצונו היה להרשיע. מוזר הדבר היה בעיניו ומכוון שהיה ירא שמים ידע שיש כאן מעשה שטן ועצר את המשפט וקבע שהכרעת הדין תידחה ליום אחר. השופט הלך לביתו וכשהכניס את ידו לכיסו להוציא את המפתחות של הדלת גילה את השוחד 5000 דולר ואז הכל כבר היה ברור שהשוחד גרם לעיוות הדין מרוב שהשלחותיו רשעיות וקשות גם מבלי שהאדם ידע שהוא מקבל שוחד. ותמיד טען השופט שאינו רוצה להכריע את הדין כי נגע בדבר אפילו בעקיפין ובצורה שלא ידע עדיין השראת השוחד משפיעה גם בתת מודע רחמנא ליצלן.
תוקן על ידי שרית560 ב- 15/02/2012 22:54:30
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 22:55 |
|
| |
מדבר שקר תרחק (שמות כג-ז)
בספר "החינוך"(מצווה ע"ז) כותב: "ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', והנה הזכירה בו לשון חוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות".
למדים אנו מכאן שאזהרת התורה "מדבר שקר תרחק" אינה רק משקר כפשוטו, אלא מכל הדברים הבאים על ידי השקר, ואזהרת התורה צריכה לזעזע אותנו על גודל הסכנה הטמונה באמירת השקר.
הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" (פרק יא).
"והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאוד בבני האדם ואולם מדרגות מדרגות יש בו.
יש בני אדם שאומנותם היא השקרנות, הם הולכים ובדוים מליבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים...ויש אחרים קרובים להם במדרגה אעפ"י שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם".
אם נבחן ונבדוק מהו המניע את האדם לשקר התשובה היא פשוטה: האדם בטוח שע"י השקר הוא יתגבר על הקושי שנוצר לו. הוא חושש לומר את האמת כי ה"עניינים הסתדרו" והדבר בא לידי ביטוי בתחומים שונים. אך אם ידע האדם כי ישנן ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה ואחת מהן היא כת השקרנים, האם לא יזדעזע גופו מעצם המחשבה שכל מעשיו לא יעמדו לו? האם תולה על מחשבתו לא לומר את האמת, ובעל "נועם אלימלך" אומר, שלעתיד לבוא יהא לו חלק בעוה"ב, שאם ישאלוהו "למדת תורה?" יאמר "לא", "קבעת עיתים לתורה?" יענה "לא", "עשית חסד?" יענה "לא", אז יאמרו לו: :בעבור שאתה דובר אמת מגיע לך עולם הבא".
שפת אמת תכון לעד (משלי יב-יט) ומצלת ממיתה, כידוע מאמר הש"ס (סנהדרין צז, א) בההוא אתר דשמה קשוטא, שלא היו מדברים שקר ולא מית אנש בלא זמנה. ואמרו רבותינו ז"ל (שם צב, א) שהמשנה דבורו חשוב כעובד עבודה זרה, דכתיב (בראשית כז-יב) והייתי בעיניו כמתעתע. וה' אלקים אמת, חותמו אמת (שבת נה, א) ותורתו אמת, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג-יג). ויש רבים מעמי הארץ אשר למדו לשונם דבר שקר ונעשה להם כהתר גמור, עד שיש שמשקרים בספורים של הבל מבלי שום תועלת עליהם הכתוב אומר (ישעיה ה-יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. וכשהוא כדי להשיג תועלת, כגון במידה ובמשקל וכדומה. אזי לא בשם שקר יקרא, אלא בשם חריצות וחריפות והשתדלות, ואומרים שמי שאינו משקר בזמן הזה לא יוכל להרויח. ואילו הם דעות שקטני אמנה שסומכים על מהוה עיניהם בלבד.
היצר הרע החליק אליו בעיניו ומראה לו שמרויח הרבה על ידי השקר, ככתוב בדברי קבלה (ירמיה יז-יא) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ובאחריותו יהיה נבל או יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו בעולם הזה ובעולם הבא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מן שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל עד שאפילו באומות העולם יש שנזהרים מאוד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר. והמדברים שקר במשא ומתן שעושים עם גויים, גורמים חלול ה', שאומרים הגויים ידוע הדבר שיהודי שקרן, כזבן, עולן, וכהנה רעות מדברים עליהם ונותנים מום בקדשים. וידוע חומר אסור חלול ה', וכמה אסורים נגררים מן השקר לפי הענין כאשר יראה הרואה. וכך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. (פלא יועץ)
מעשה נפלא ומחריד אירע עם בעל ה"קהילות יעקב", המלמדנו שאפילו במצבים קשים ביותר אל יחשוש שהאמת תרע לו:
ה"סטייפלער" הקפיד לישון בסוכה גם בהיותו בצבא הרוסי בקור העז שהגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס. ממש בבחינת "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה". כנראה שלא חש עצמו כלל כמצטער הפטור מסוכה. כי אין לך שמחה כשמחה של מצווה המחממת את הלב ומאשרתו.
באחת המשמרות הוטל על רבנו לשמור על בית חולים מסויים. ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה – יירה ברובה, והם יכניסו את כל הבי"ח לכוננות.
רבנו שהיה עייף מעמל היום, נרדם על משמרתו, ונפלט כדור מרובהו, כמובן שהכניסו את כל הבי"ח לכוננות וציפו לראות כיצד יפול דבר, לכשנרגעו, יצאו ושאלוהו מה ראה ועל מה ירה. יכל רבנו לומר שראה משהו חשוד אך תיכף נחרד מהמחשבה, והלא "מדבר שקר תרחק". וענה ואמר: "נרדמתי ונפלט לי כדור, חטא אשר עונשו מוות".
תיכף אסרוהו מקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למות בתליה, אך רבנו לא חשש כלל, כי יודע היה בבטחון כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, והלא כל מעשיו לשם שמים, אפילו שבדרך הטבע לא היה שום דרך הצלה. אך היד ה' תקצר? לאחר שלושה ימים יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם רבנו, ורבנו יצא לחופשי.
אם נגזרה גזירה על האדם – גם השקר לא יועיל לו אם הייתה נגזרת מיתה באותו זמן על הסטייפלער אז היא הייתה מגיעה במועד שנקבע לה.
סיבות רבות יש לרבים מן האנשים לעבור על איסור "מדבר שקר תרחק". ויש שאינם חשים בחומרת האיסור. אחד מן הדברים הגורמים לשקר הוא יצר הכבוד והמעמד שהאדם יכול להגיע אליו "בזכות השקר" אנו חשים זאת בחיי היום יום כיצד אנשים מנסים להגיע ל"פסגה" ובדרכם הם חוטאים באיסור זה אף מבלי משים לב ואינם רואים בו עבירה כל כך גדולה.
מעשה נפלא ממחיש לנו כי אמירת השקר לא תמיד מועילה לאדם מסופר על מלך סין שהיה חכם ונבון וטוב לב, וכיוון שהיה חשוך בנים חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך ע"י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה.
כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח.
ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאוד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך העובר במרכבתו ההדורה ישא עיניו ויבחר את המועמד שזכה.
השקיף המלך ממקום מושבו על כל העציצים הפורחים, אך לא מצא את מבוקשו. מאות ילדים ניצבו בצדדים ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד ובידו עציץ ריק.
קרא אליו המלך ואמר: "גש אלי בני! מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך?"
ענה הילד בקול בוכים: "אדוני המלך! איני יודע מה קרה! עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח!"
אמר לו המלך: "אתה תהיה בני!"
כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך.
אמר המלך: "כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחרים, ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע – כיוון שניחן הוא במידת האמת והמשיך לקוות שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את בני-יורשי-לעתיד.
מי שהאמת היא נר לרגליו ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות וראוי הוא למלוך!"
אנו בניו של מלכו של עולם, שחותמו אמת, צריכים להיות עובדי ה' באמת ועי"כ נהיה ראויים למלכות.
מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל – ישמור עצמו מלומר שקר אפילו בטעות. (אור דניאל).
אמת מארץ תצמח
אמת היא יסוד העולם, לאו דוקא ברוחניות, אדם שקרן אינו יכול לעסוק אפילו בעסקי העולם הזה, כי מי שהוא שקרן אין רוצים לעשות עמו אפילו משא ומתן ולדבר עמו. מה שאין כן בשאר המצוות, אפילו כשאדם אינו מקיים חלילה מצווה מסוימת אעפ"כ יכול לעסוק בעסקי העוה"ז. ומדוע? כי האמת מדרגה גבוהה היא ולולי היתה מעמודי העולם לא היה האדם מעורר עצמו או האמת ולכן עשה הקב"ה שבלא אמת לא יוכל האדם להתקיים אפילו בעסק העולם הזה בכדי שעי"ז יעורר עצמו לבוא אל האמת בעבודת הבורא. וזה פירוש – "השליך אמת ארצה" – שגם בארציות – בעוה"ז לא ניתן להתקיים בלי אמת. (קדושת לוי).
הגרוע מכל שבהם ניכשלים רוב בני אדם בשקר זה בגלל כסף לצערי היוקר יאמר בדורנו ואנשים מוכנים לעשות דברים מטורפים בשביל כסף במיוחד שמדובר בירושה או סיכסוך בין שנים על פיסת אדמה. ישנם גם מצבים אדם מנסה למכור את הדירה או את רכבו הוא עובר על מסכת ארוכה ורצופה של שקרים במשא ומתן ומי שחוגג על כל השקרים הללו הם עורכי הדין שהם למעשה עוקרים את הדין שלא מעניין אותם הצדק אלא הכסף ומוכנים לייצג אפילו רוצח וודאי ולנסות להוציאו זכאי, אוי להם מיום הדין. ישנה מליצה בהקשר אליהם פעם נפלה המחיצה בין גהנום לגן עדן, ומיד החלו מריבות להחזיר את המחיצה. הצדיקים אמרו שחם להם ויש אויר מסריח שמפחם את איכות הסביבה בגן עדן ואילו הרשעים לא רצו להחזיר את המחיצה בטענה שגם להם מגיע משב רוח נעים מגן עדן. אמרו הצדיקים אם לא תענו לבקשתנו אנחנו ניפנה בתביעה משפטית. ענו הרשעים בגהנום: "כן ואיפוא לדעתכם תמצאו עורכי דין"? מצחיק אבל נכון ישנם עורכי הדין יראו פני גהנום כי כל עולמם זה הכסף. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים"? הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 22:57 |
|
| |
לא תבשל גדי בחלב אימו(משפטים כג-יט)
בתקופה בה היתה האימפריה הרומית בשיא פריחתה ושלטה על עמים רבים נאסרה הכניסה ליהודים לעיר רומא. כל העובר על הגזרה אחת דתו למות.
סוחר יהודי היה, ר' הלל שמו, אשר הצליח בדרכים שונות להכנס אל העיר רומא ולנהל את עסקיו, נקלע לעיר בערב חג הפסח, אך לא הצליח לצאת מהעיר. המחשבה על כך שיאלץ לחוג את חג החרות ברומא, גרמה לו פחד וחלחלה.
במוחו התרוצצה בלי הרף השאלה מנין אשיג מצות? היאך אשמר מאיסור אכילת חמץ?
הזמן הלך ואזל, החג התקרב ובאף שעת הצהרים של ערב פסח ועדיין לא ידע ר' הלל מה יעשה. והנה לפתע עלה במוחו רעיון. בטוחני כי יהודים גרים ברומא על אף הגזרה אמר בלבו ועתה הם בודאי מתכוננים לקראת החג במחתרת. לפיכך עלי לגשת אל השוק ואתבונן מי מבין הלקוחות קונה מצרכים המיועדים לחג הפסח. אם אראה אדם הקונה חזרת, כנראה יהודי שרוצה להניח את החזרת בקערת הפסח. וכי איזה גוי יקנה חזרת דוקא עתה בערב פסח?
ממחשבה למעשה, חיש הגיע ר' הלל לשוק עמד לו בקרן זוית והתבונן בתנועה הערה. והנה פני כולם הופנו לכרכרה הדורה המפלסת דרכה ברחובות השוק. הכרכרה נעצרה וממנה ירד ראש העיר רומא בכבודו ובעצמו!
ר' הלל שם לב כי ראש העיר לוחש דבר מה למשרתו והלה נחפז לאחד מדוכני הירקות וקנה חופן חזרת. בתוך כך הוקפה מרכבתו של ראש העיר בהמון אדם, אשר רצו לראותו לחזות באיש המושל עליהם. וראש העיר הסביר לתושבים כי הגיע לשוק כדי לראות היאך אפשר לשפר וליעל את אזור השוק.
כשהחזרת בידו חזר המשרת בחשאי לכרכרה וראש העיר הצטרף אף הוא והכרכרה חזרה אל ארמון המושל.
לר' הלל לא היה כל ספק, כי ראש העיר הינו יהודי! ויהודי שומר מצוות עד כי בא בכבודו ובעצמו אל השוק לקנות מרור לליל הסדר.
אך כיצד הצליח להגיע לראש העיר ולגלות לו סודי?! נעצב אל ליבו.
השמש כבר החלה לשקוע ולא נותר זמן להתלבטויות. חיש מהר יצא ר' הלל ומצא עצמו עומד בפתח ארמונו של ראש העיר.
"דבר סתר לי אל ראש העיר" אמר לשומרי הסף אשר עצרוהו בכניסה. "הענין דחוף ואינו סובל דחוי!" חיש מהר הובהל ר' הלל ללשכת ראש העיר ופנה אליו ובליבו תחינה לרבון העולמים שינחהו בדרך הנכונה וישמרהו.
"זקוק אני לעזרתך" אמר לראש העיר והביט בפניו. "מה בקשתך?" שאלו ראש העיר.
"יהודי אני" סח ר' הלל בשקט ובמהירות, והערב ליל התקדש חג הפסח, ונוכחתי לראות את כבודו קונה חזרת, מבין אני כי גם הוא יהודי. בקשתי להתארח אצלך בימי החג, מוכן אני לשלם לך כל סכום שתדרוש הימני.
שקט השתרר בלשכה. ראש העיר ישב במקומו אחוז שרעפיו, לפתע התנער, קם ממקומו ובלא אומר ודברים אחז בזרועו של ר' הלל והוליכו לחדר הסמוך. שם היתה ממוקמת דלת סודית. ראש העיר פתחה ונכנס לאולם גדול ובעקבותיו צועד ר' הלל.
ר' הלל נדהם לגלות דירה נסתרת. באמצעו של חדר גדול שולחנות ערוכים במצות, יין ושאר מטעמי חג הפסח. תחילה לא האמין למראה עיניו אך לשמע קולו של ראש העיר התאושש וכששמע את דבריו רווח לו:
"אורחי תהיה בחג הפסח, בביתי תתגורר, ברוך הבא בצל קורתי יהודי! סיים ראש העיר בהתרגשות. לעת מנחה הגיע אחד המשרתים ללוות את ר' הלל לבית הכנסת הנסתר שבארמון.
לאחר תפילת החג נכנס ציבור המתפללים הרב אל האולם בו נערכו השולחנות, כדי לערוך את הסדר כהילכתו. שעה ארוכה נמשכה סעודת החג ור' הלל מתענג על כל רגע.
לפתע קדרו פניו. הוא הבחין בדבר מוזר מאד. דבר שזעזע אותו עד עמקי נשמתו. אחד המשרתים הגיש אל השולחן עוגת גבינה, והאורחים שסימו זה עתה את מאכלי הבשר, נטלו בלא הסוס מהעוגה ואכלו לתאבון.
האמנם יהודים המה, נחרד ר' הלל, וכיצד לא ידעו כי אכילת גבינה אסורה לאחר אכילת בשר?
הוא התבונן במסובים האוכלים בתאבון ולא יכול היה להבליג. בזעם פנה לראש העיר ואמר:
"סברתי כי שומרי מצוות אתם, והנה רואה אני כי טעיתי, ואינכם נשמרים מאכילת חלב, אחר בשר, ומי יודע אם לא הכשלתם אותי באכילת חמץ בחג הפסח, סיים ר' הלל כשדמעות מבצבצות בזויות עיניו. ראש העיר ניסה תחילה להתוכח וטען כי אין זה עוון כה חמור אך דבריו עוררו את חמתו של ר' הלל ביתר שאת. לאחר שראה ראש העיר כי בנפשו הדבר שינה את טון דיבורו ואמר: "דע לך כי העוגה לא עשויה מגבינה, זוהי עוגה שאינה חלבית ואינה בשרית, ואנו מקימים את דיני בשר וחלב בדיוק כפי שאתה מקימם:.
"אם כך", קם ר' הלל ממקומו נסער ונרגש. "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד, מדוע גרמתם לי צער כה גדול ועגמת נפש כה רבה?"
ענה לו ראש העיר בקול נמוך: "מכיר אתה את הנאמר: 'כבדהו וחשדהו'? ובכן, כפי שנוכחת כבדנו אותך וזכית להכנסת אורחים נאה. אך, היה לנו מקום לחשוד כי מרגל הנך מטעם שלטונות הרשע על מנת לא לגלות סודנו. לא נותר לנו אלא להעמידך בנסיון ו"עוגת הגבינה" היתה אותו נסיון..." (613 סיפורים על תרי"ג).
מעשה שהיה בזמנו של רבי שבתי כהן, הלא הוא בעל הש"ך (המכונה כך על שם ספרו "שפתי כהן"), פרצה מלחמה בין אוסטריה לבין צרפת. הש"ך התגורר באוסטריה, ומשגברה המלחמה כבשו חיילי צרפת את עירו, את העיר הרסו, את הרכוש בזזו, ואת התושבים שלא הספיקו להמלט רצחו בדם קר.
גם אל ביתו של הרב פרצו החילים הצרפתיים. הרבנית, בראותה את החיילים צמאי הדם, צנחה ארצה ומתה מרוב פחד. נותר הרב לבדו עם בתו בת החמש.
הוא הרים את הילדה על כתפיו, חמק מהחילים הבוזזים את הרכוש, ונמלט אל היערות אשר מחוץ לעיר. חשב הרב כי נחלץ מן הפח, אך לא ידע כי נקלע הוא הישר אל הפחת: מעברו השני של היער באה פלוגת חיילים נוספת! לא ידע הש"ך אנה יפנה, והחל רץ לאשר נשאו אותו רגליו. תוך כדי מנוסתו נשמטה בתו הפעוטה מעל כתפיו. אך הרב שנס במהירות עצומה ובפחד רב כלל לא חש בדבר. הוא המשיך במרוצתו, ואילו הילדה הקטנה נשארה מושלכת על אדמת היער...
לא חלף זמן רב ואל המקום בו היתה מוטלת הפעוטה התקרבו חיילי צרפת ובראשם המלך. כבר מרחוק הבחינו בילדה הממררת בבכי. "הביאו הנה את הילדה הזאת!" הורה המלך לחיילים. הילדה הובאה לכרכרת המלך, ושם הרגיעו אותה. משפסקה הפעוטה מבכיה, הבחינו המלך וחייליו כי יפת תואר היא.
בהגיע שעת הארוחה, ציוה המלך להגיש לילדה ארוחה דשנה אך למרבה הפלא, סרבה הילדה לגעת במזון.
"מדוע אינך אוכלת? ודאי רעבה את!" אמר לה המלך.
"יהודיה אני", השיבה הפעוטה בקול צלול, "ואסור לי לאכול מאכלים שאינם כשרים!"
"אל תכריחו אותה לאכול אם איננה רוצה", הורה המלך למשרתיו. ולילדה הוגשו פרות וירקות בלבד, רק אותם הסכימה לאכול.
מאז אותו יום נשארה הילדה ברשותו של המלך, וכששב המלך לארמונו החליט כי הילדה שמצא ביער תגדל בביתו ותהיה כאחות לבתו היחידה.
בת המלך היתה בת גילה של בת הש"ך, ושתי הילדות גדלו יחדו, כאילו היו אחיות. כל אשר נתן לבת המלך נתן גם לילדה שנמצאה ביער. רק בדבר אחד היה הבדל בין השתים: לבת הש"ך הניחו לאכול רק מאכלים שהיא הסכימה לאכלם, והילדה הקטנה ידעה בדיוק מה מותר לה ומה אסור לה לאכול!
חלף זמן מה, והנה, באחד הלילות הקיצה בת הרב וקרבה אל מיטתה של בת המלך והבחינה בנחש הכרוך על צווארה של הילדה הנמה את שנתה!
"הצילו! הצילו!" זעקה בת הרב, וקולה הלך מקצה הארמון ועד קצהו, "נחש! נחש על בת המלך!"
לקול זעקותיה נחרדו המלך ומשרתיו. הם באו במרוצה לחדרה של הילדה, הרגו את הנחש וכך ניצלה בת המלך ממוות!
גבורת המאורע לא היתה בת המלך, כי אם בת הרב זו אשר הצילה את הנסיכה ממות. המלך והמלכה העריכו עד מאד את המעשה הנפלא שעשתה וחיבתם לילדה שנמצאה ביער גברה והלכה.
כשגדלו מעט הילדות, הובא אל הארמון מורה, כדי שילמדן ויקנה להן דעת, והשתים למדו בהתמדה רבה.
באחד הימים הבחין המורה, כי בת הרב אינה טועמת מן המאכלים המוגשים לשולחן. "מדוע אינך אוכלת ממאכלי המלך?" פנה אל הילדה בגערה, "כנראה, מרוב רוע לב את מסרבת לטעום מן המאכלים".
לשמע הדברים פרצה בת הרב בבכי קורע לב. כה פגוע בה דבריו של המורה... בערב, בעת הסעודה, סיפרה בת המלך לאביה על שהמורה העליב היום את חברתה.
קרא המלך למורה ושאלו בכעס: "מדוע דברת קשות עם הילדה?" ניסה המורה להצטדק, אך המלך לא קיבל את דברי ההתנצלות, והטיל עליו עונש.
כך חלפו להן השנים ושתי הילדות הגיעו לשנתן השתים עשרה. הידידות ביניהן הלכה והתהדקה מיום ליום.
היה זה לילה אפל. לפתע פילח אור עז את החשכה. שרפה פרצה בארמון המלך, והלהבות התנשאו השמימה. החדר בו ישנו בת המלך ובת הרב היה באגף בו פרצה השרפה. בת הרב הקיצה בבהלה משנתה העמוקה. היא ראתה כי החדר בו היא נמצאת אפוף בלהבות. בלי לחשוב פעמים, קרבה אל החלון וקפצה בעדו החוצה.
מוכת הלם החלה הילדה לרוץ לאשר נשאו אותה רגליה. ורגליה נשאוה לעבר המדבר הגדול והשמם. "הי ילדה, לאן את רצה?" שמעה פתאום קול. באחת עצרה הילדה ממנוסתה והביטה נכחה באפלה הצליחה להבחין בכמה דמויות מבעיתות הניצבות מולה. הבינה הילדה כי נקלעה במרוצתה אל חבורת שודדים אלימים, ומי יודע מה זוממים הם לעולל לה...
חשבה הילדה רגע ורעיון צץ במוחה. "קחוני נא עמכם העירה", שמעה את עצמה אומרת לשודדים הניצבים לפניה, "ושם תוכלו למכור אותי בכסף רב!"
ההצעה קסמה לחבורת השודדים, וכשהילדה עמהם שמו פעמיהם לעיר הסמוכה והציעו את הילדה למכירה.
"השמעתם?" עברה שמועה בקרב יהודי אותה העיר, "נערה יהודיה שבויה עומדת למכירה!"
"יש לפדותה, ומיד!" החליטה הקהילה, ושלחה אנשים לקנות את הילדה מידי השודדים.
אותם שודדים קיוו כנראה להתעשר ממכירת הילדה שמצאו במדבר. הם דרשו בעבורה הון עתק: חמש מאות דינרים של זהב! "ואם הסכום הזה לא יגיע לידינו", אימו, "נהרוג אותה!"
מצות פדיון שבויים היא מצווה שעם ישראל מקיים בכל מחיר ואכן, נמצא עשיר מבני הקהילה שהסכים לפדות את הילדה בחמש מאות דינרים.
חלפו כמה שנים. בת הש"ך גודלה בקרב יהודי אותה קהילה, וברבות הימים החליט אותו עשיר שפדה אותה מידי השודדים להשיא את הנערה לבנו. ואכן, נשאו השנים למזל טוב.
שוב חלף זמן, והנה התרגשה פורענות על יושבי העיר ההיא: שר נכבד הגיע לעיר ובידו צו מאת המלך, המתיר לו לעשות ביהודים ככל העולה על רוחו. גזר אפוא השר על היהודים לשלם לו סכום כסף עצום.
"גם אם נאסוף את כל הכסף שברשותינו, לא נצליח לאסוף את מחצית הסכום הזה!" התחננו היהודים על נפשם, אך השר סרב לשמוע את דבריהם. רוצה הוא את הסכום שדרש ואם לאו, פורענות גרועה מזו תתרגש על יהודי העיר.
עצובים ונדכאים התכנסו היהודים בבית הכנסת. הם צמו ובכו והתפללו לה' שיפר את רוע הגזרה.
כששב באותו ערב בעלה של בת הש"ך מבית הכנסת היו פניו עצובות מאד. בקשה אשתו לדעת את אשר ארע, והוא סיפר לה דברים כהויתם.
שמעה בת הרב את דברי בעלה ואמרה: "יודעת אני לכתוב בלשונות רבות. אולי אכתוב מכתב למלך, ואצליח לבטל את רוע הגזרה?"
"אינני מאמין שתצליחי בכך", השיב לה בעלה, "השר אשר גזר עלינו את הגזרה הקשה חתן המלך הוא, וברור שהמלך לא יבטל את דברי חתנו!"
אך כששמעה זאת האשה, נדלק שביב תקוה בקרבה: אפשר כי השר הנו בעלה של בת המלך, איתה גדלה יחדיו משך שנים רבות, ואותה הצילה פעם ממות בטוח...
"יודעת אני מה אעשה", אמרה אפוא לבעלה, "לא אכתוב מכתב למלך, אלא אלך לביתה של אשת השר ואשוחח עמה, ובעזרת ה' אצליח לבטל את רוע הגזרה"...
בבוקר המחרת לבשה בת הרב את מיטב בגדיה והלכה אל בית השר. בפתח הודיעה כי תופרת היא במקצועה, ובאה להציע את עצמה לעבודה. ואכן, שמחה אשת השר לקראת התופרת והחלה משוחחת עמה בעניני בגדים ותפירה...
תוך כדי שיחה גלשו השתים גם לנושאים אחרים. ואז אמרה בת הרב: "היודעת את מי אני?" אשת השר הביטה לעברה.
"אני היא בת הרב, אשר גדלתי בבית אביך, ובליל השרפה קפצתי מבעד לחלון ונמלטתי".
"האמנם את היא זו?" בתחילה סרבה בת המלך להאמין בכך. היא קמה ובחנה את פניה של ה"תופרת". "אכן, זו את!" התרגשה וחיבקה את ידידתה משכבר הימים. "אך אמרי לי , מה עלה בגורלך? בטוחים היינו כי נשרפת למות...הוי כמה הצטערנו על מותך, הוי, כמה התאבל עליך אבי המלך. והנה מצאתי אותך בחיי!"
סיפרה לה בת הרב את קורותיה כיצד נמלטה מהארמון הלוהט אל המדבר השמם, ושם לקחוה שודדים בשבי, ובהגיעם לעיר מכרוה ליהודים.
"וכעת, מתגוררת אני בעיר הזאת", סימה בת הרב את דבריה, "אלא שצרה גדולה התרגשה על קהילתנו".
"איזו צרה? ספרי לי!" בקשה ממנה חברתה.
"אחד משרי המלך בא הנה וגזר עלינו, היהודים, גזרה קשה. ועתה, מבקשת אני להתחנן לפני אותו שר שיבטל את רוע הגזרה"...
"מיהו זה ואיזהו אותו שר?" שאלה בת המלך, ובטרם קיבלה תשובה הבינה בעצמה: השר, שגזר גזרה כה קשה על היהודים, אינו אלא בעלה...היא פנתה לחברתה: "אל תחששי. אני אתלווה אליך בדרכך אל בעלי השר, ואשתדל לעזור ככל האפשר כדי שיבטל את הגזרה".
בבוקר המחרת התיצבו שתי החברות בת הרב ובת המלך בלשכתו של השר. "הרואה אתה את חברתי זו?" הצביעה בת המלך על רעותה, "זוהי חברתי היקרה והמסורה, יחדיו גדלנו בארמון המלך בשנות ילדותנו!"
הביט השר אל האורחת, והבין כי לא לשווא באה על לשכתו. "ומה בקשתך?" שאלה.
ובת הרב השיבה: "באתי הנה כשליחתם של בני קהילתי. אתה, אדוני השר, הטלת עלינו לשלם לך סכום כסף עצום. בשום פנים ואופן לא נוכל לאסוף את הסכום הרבה הזה. אנא, חוס ורחם עלינו ובטל את הגזרה הקשה!"
השר, שאהב מאוד כסף ושלמונים, לא הגיב. קשה היה לו לותר על סכום נכבד שכזה, ואפילו למען חברתה הטובה ביותר של אשתו...
"אדוני השר", המשיכה בת הרב בראותה את הבעת פניו, "אם תענה לבקשתי אתן לך עצה שהודות לה תפיק רוחים רבים יותר מאלו שחשבת להפיק מיהודי קהלתנו: שלח להודיע למלך שאני עודני בחיים בריאה ושלמה. הבשורה הזו כה תשמח את המלך, עד שבשמחתו כי רבה ישלח לך מתנות רבות והללו יעלו בערכן על כל הסכום שדרשת לקבל מהיהודים".
עצתה הנבונה של בת הרב נשאה חן בעיני השר. חיש שיגר למלך הודעה כי בת הרב עודנה בחיים. ואכן, בדיוק כפי שאמרה בת הרב שלח המלך לחתנו, כתמורה על הבשורה הטובה, מתנות לרוב!
בשמחה ובהודיה לה' חזרה בת הרב אל שכונת היהודים: ברוך ה', הגזרה הקשה בוטלה, שוב לא יאלצו היהודים לאסוף את שארית כספם...אכן, בשורה טובה מזו לא יכלה להביא עמה לאחיה!
חלפו שנתיים ימים מאז אותו מאורע, באחת הימים בא רב אל העיר ונשא דרשה בבית הכנסת. כל בני הקהילה נאספו בבית הכנסת להאזין לדרשה. גם עזרת הנשים מלאה מפה לפה.
בין הנשים המאזינות היתה גם בת הרב. קולו של הרב הדורש נשמע באזניה מוכר, משום מה. מתי שמעה בעבר קול זה? מיהו בעל הקול?
לפתע נזכרה! זכרונותיה הוליכוה שנים רבות אחורנית, אל הימים שבהם היתה ילדה קטנה, פעוטה של ממש....קולו של הרב הדורש נשמע באזניה דומה עד מאוד לקולו של אביה...
עוד באותו היום אמרה לבעלה: "הזמן את הרב האורח לסעוד בביתנו", והרב, אכן, בא לסעודה.
בזמן האוכל שוחחו המסובים אל אודות נושאים שונים. והנה סיפר האורח, כי בת קטנה היתה לו. ובימי המלחמה, בעת שנמלט מעירו אל היער, נעלמה הילדה ואיננה. "בת חמש שנים היתה אז ביתי". סים האורח את סיפורו בקול רועד, ,ומאז נעלמו עקבותיה".
עתה לא היה ספק בלב בעלת הבית: האורח היושב ליד השולחן אינו אלא אביה!
"אבא!" פרצה בהתרגשות, "אני היא בתך! אני היא אותה ילדה קטנה שהלכה לאבוד ביער!"
כשנודע בעיר כי אותה אשה, שנפדתה בהיותה נערה משבי השודדים, אינה אלא בתו של הש"ך, אמרו בני העיר: "אין זה פלא שנסים שכאלו ארעו לה הרי בכל השנים, ואפילו בהיותה פעוטה, הקפידה על מאכליה ולא טימאה עצמה במאכלות אסורים".
והיה מי שהוסיף: "אכן, ניכר עליה, שבתו של אדם גדול ומורם מעם היא!". (מעשיהם של צדיקים).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 23:01 |
|
| |
טבלת תהילים
|
פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2012 23:02 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ.
להשתתתפות או באישי או במייל [email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2021 14:26 |
|
| |
לרפואת יונתן חיים בן מרים פרשת משפטים נאמר בפרשה: " וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרו, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מלמד שהקדימו נעשה לנשמע. רבותינו בגמרא במסכת שבת (פח.) מספרים, צדוקי אחד (הצדוקים הם הכופרים בתורה שבעל פה) ראה את רבא שהיה יושב ומעיין בסוגיא, והיה יושב ומרוב טרדת הלימוד היה יושב כאשר אצבעות ידיו היו מונחות מתחת לרגליו, ומתוך כך היה זב דם מאצבעותיו, ולא שת לבו לכך מרוב עסק התורה. אמר לו אותו צדוקי, עם פזיז אתם ולא חושבים כראוי, שהקדמתם את פיכם לאזניכם, ואמרתם "נעשה ונשמע", כי בתחילה צריכים הייתם לשמוע מה יצוה ה' אתכם, ורק אחר כך לקבל על עצמיכם לעשות רצונו, ולא להיפך. ועדיין אתם פזיזים ואינכם שמים לב למה שקורא איתכם. ענה לו רבא, אנו היהודים מתהלכים בשלימות עם ה' יתברך, ובתום לב, ועלינו נאמר הפסוק "תומת ישרים תנחם", ואילו אתם מלאים עלילות ברשע, ועליכם נאמר "וסלף בוגדים ישדם". וגמרא זו היא מוקשית מאד מתחילתה לסופה, שלכאורה מה השייכות בכלל בין מה שראה אותו צדוקי בפזיזות בעם ישראל, לבין מה שראה אצל רבא שהיו אצבעותיו זבות דם? מה פזיזות מצא ברבא, סך הכל ראה שמעמיק רבא בתורה עד שאינו שם על לב למה שקורה איתו, ורבא ממית עצמו כפשוטו באהלה של תורה, ומה פזיזות שייכת כאן בכלל. אולם אחר שראינו שרבא ענה לאותו רשע, שומה עלינו להתבונן בדבריו, שמוכרח כי הם דברי טעם, שאחרת לא היה רבא עונה לו וגם לא היו רבותינו מזכירים מאורע זה בגמרא. רבותינו אמרו "חכמה באדום (בבני אדום, כלומר בני ארצות אירופה הגויים החכמים), תאמין, תורה באדום אל תאמין". תורה יש רק בעם ישראל. אבל חכמה יש גם בגויים. בפרקי אבות נאמר כי התורה נקנית בארבעים ושמונה תנאים, ואחד מתנאים אלו, הוא "אמונת חכמים". כל צעיר שניגש ללמוד תורה, ראשית כל הוא יודע, שאם יראה בדברי רש"י או תוספות איזה דבר שאינו מובן לו, מיד הוא יודע כי בלי ספק החסרון נמצא אצלו ולכן הוא אינו מבין, ואז הוא מעמיק חקר ושואל ודורש עד שמגיע להבנה נכונה בדברי רש"י והתוספות. אבל חלילה וחלילה לו לבא בכל פעם שאין הוא מבין דברי רש"י, ולתלות החסרון ברש"י, ולחלוק על דבריו, מפני שיש לו אמונת חכמים, ממה שנמסר לו מרבותיו שקבלו מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם, שדברי הראשונים כמלאכים, ועלינו להעמיק חקר הרבה מאד לעמוד על דבריהם. וכן בגמרא במסכת חגיגה (כב:) מספרת על רבי יהושע שלא הבין את דברי בית שמאי, ומחמת כן חלק על דבריהם ואמר "בושני מדבריכם בית שמאי". עד שנטפל אליו אותו תלמיד והסביר לו את דברי בית שמאי. מיד הלך רבי יהושע והשטתח על קברותיהם של בית שמאי, ואמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו עליו, כל ימיו הושחרו שיניו מרוב תעניות שהיה מתענה בגלל דברים אלו שאמר כנגד בית שמאי. אותו צדוקי כשרואה את רבא מעיין בסוגיא, ומרוב המאמץ להבין את דברי החכמים שקדמו לו הוא זב דם מאצבעותיו ולא חש בכך, כל זה אותו צדוקי לא יכול היה להבין, וכשהוא רואה שלא רק רבא נוהג כך, אלא גם אבותיו ורבותיו ואלה שקדמו להם, כולם נוהגים כך, הוא מיד זועק "עם פזיז אתם", שהרי אם אינכם מבינים איזה דבר, כנראה שאינו נכון! ועליכם לקרוע את הדף ולהמשיך הלאה כאוות נפשכם! והתנהגותכם זו היא כאותה ההנהגה של אבותיכם במעמד הר סיני שמיד אמרו "נעשה" גם בלי לשמוע מה אומר ה', וכל זאת מפני אמונתם בה'. וזה שאמרו "תורה בגויים אל תאמין" כי לא תתכן אצלם תכונה זו של עמקות בדברי מי שקדם להם מתוך אמונת חכמים. ועל כן עלינו נאמר "תומת ישרים תנחם", שאנו מגיעים בסוף לדרך ישרה ואמיתי, ואילו אותו צדוקי עליו נאמר "וסלף בוגדים ישדם", שמתוך בגידתם במי שחכם מהם, מגיעים לסילוף האמת. עלינו מוטל להעמיק ולהאמין בדברי רבותינו, וגם כאשר לא מבינים את דברי מי שחכם מאיתנו, עלינו לבטל דעתינו מפני דעתם, והעושה כן, מובטח לו ש"תומת ישרים תנחם", וה' יזכהו להגיע לאמת ולנהוג נכון. וכבר ראינו ושמענו על גדולי הדור האחרון כמה ממיתים עצמם באהלה של תורה עד שמגיעים להבנה בדברי הראשונים בעומק העיון, וידועים הסיפורים אודות מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוללה"ה כמה פעמים מרוב עיונו בתורה לא שת לבו למה שנעשה סביבו, עד שפעם אחת עלה על סולם להוציא ספר, ונעמד ועיין בספר על גבי הסולם שעה ארוכה ומעומק עיונו הלך לאחריו מפני ששכח היכן הוא, ומתוך כך נפל מן הסולם. וגם לאחרונה, כאשר היה אצלו רופא גוי מומחה לבעיות גב ממדינת צרפת, ראה הרופא כמה גדול סבלו של הרב, ומה מאד נשתומם כאשר מיד לאחר הבדיקה שערך לרב, ראה איך שהרב אץ להמשיך בתלמודו, והתבטא ואמר, מעולם לא ראיתי אדם כזה שכל כך מוסר עצמו ללמוד עוד ועוד מתוך סבל נורא כזה. רק בדרך של מאמץ וטרחה להבין דברי הראשונים ניתן לזכות לכתרה של תורה ולדרך התורה, דרך ישרים ואמת. שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/2/2023 18:05 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל פרשת השבוע משפטים "ונקרב בעל הבית אל אלקים" "ונקרב בעל הבית אל האלקים" במה יכול "בעל הבית" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אל האלקים ? "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" כשאתה מלוה כסף לעני, אל תחשוב שלו אתה נותן, כי באמת "את העני עמך" רק מה שאתה נותן לעני הוא שלך והולך עמך, כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. "מדבר שקר תרחק" אם אדם היה יודע כמה גדולה כוחה של האמת לא היה מעז לשקר לעולם ... "לנטות אחרי רבים להטות" רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר - "לנטות", אז יש להטות אחר הרוב, אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב העולם ביחס לאמונה. "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך" מה משמעותו של הביטוי "למען ינוח"? שאתה עצמך תשבות באופן כזה, שבכוח השבת שלך תשפיע על סביבתך, שגם בהמתך תנוח מעצמה, כפי שמספרת הגמרא על שורו של ר' יוחנן בן תורתא, שסירב לעבוד בשבת גם אצל הגוי. "ורפא ירפא" על הקב"ה נאמר (טו, כו): "כי אני ה' רופאך" – פעם אחת, ואילו אצל רופא בשר ודם נאמר: "ורפא ירפא" – שתי פעמיים. כי רופא בשר ודם אינו מרפא בבת אחת ועל החולה לבוא אליו פעם אחר פעם. ואילו רפואת ה' כהרף עין, בבת אחת ורפואה שלמה. ללמוד מכל אחד ! "אם המצא תמצא בידו הגנבה...שניים ישלם" רבי בונים מפשיסחא היה אומר: בעבודת השם צריך אדם ללמוד שלושה דברים מן הגנב, ושלושה מן התינוק. שלושה מן הגנב: אחד – לעולם אין הוא מתעצל, ומשמזדמנת "מלאכה" לידו, הריהו מוכן לעשותה אף באישון לילה, ואינו נרתע מפני קור וגשם, והוא מוכן ומזומן לה בכל מזג אוויר. שניים – אם לא הצליח בפעם הראשונה, אין הוא נלאה מלנסות פעם שנייה ושלישית. שלוש – אל כל מעשה גנבה שלו, אף של חפץ קטן ביותר, הוא מתייחס באותו כובד ראש כאל גנבת חפץ יקר ערך. שלושה מן התינוק: אחד – שמח תמיד. שניים – לעולם ידיו עסוקות ואינו יושב בטל. שלוש – כאשר הוא רוצה דבר מה – הריהו בוכה. "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש"י) לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול עוד לחיות. נענה הצדיק ואמר "התורה נתנה רשות לרופאים לרפאות אבל לא נתנה להם רשות לייאש את החיים! לכך אין להם כל זכות! שכן הם לא קבלו רשות על כך". שבת שלום ומבורך נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
