עייפה, אני חושב שאני מבין את המקום הנסער ממנו את מדברת, וודאי שאת צודקת, ואת צריכה לשמוח מאד על כך שאת מרגישה כך ורואה כך, ובכל זאת אני לא רואה סתירה
מציאות היא שלאנשים רבים, ואני בכללם, ישנו פער (ולפעמים נתק) בין הידע שאנו לומדים בתורה ובחז"ל ואנו משתדלים להאמין בנכונותו ביחס למה שהוא מתייחס, לבין החוויה הנפשית הבלתי אמצעית ביחס לאותו דבר, זה לא הופך את אי מי משניהם לחסר זכות קיום, וגם אין ביכולת אחד לבטל את השני, מדובר בשני מישורים, והעבודה המוטלת היא לחפש ולמצוא את הדרכים שיחברו ביניהם, בבחינת וידעת ואז והשבות, שהתורה תהיה תורת חיים, ולא משהו כפוי מבחוץ ע"י פחד או שאר רגשות שליליים. מכל מקום כל זמן שהסינטזה המיוחדת הזו עדיין לא נוצרה, לא נראה לי שהקב"ה מבקש להתייחס לרושם והרגש הטבעי כמשהו חסר לגיטמציה הראוי להשתקה והדחקה. גם אין בזה תועלת לקבור משהו חי, הוא נמצא בפנים כבוי ומושתק. עדיף לי להכיר את מקומי, מקומי הרחוק והחסר, מאשר להכריח עצמי ולעשות שקר בנפשי. מהניסיון, לפעמים אפשר לומר ולחזור על דברים שוב ושוב, לצעוק אותם בתקיפות, אבל עדיין אין שיתוף פעולה מבפנים, זה יותר נסיון מבוהל להשתיק את הפחד מלחשוב משהו שלכאורה אסור לחשוב. זו כמובן רק דעתי הענייה.
 |
|
|
