קידוש\חילול השם

ומדתלומדת, שמא ניזרקה בך רוח הקודש? הרי זה הנושא שאני חושב לדבר עליו בפרשת כי תישא, ולגודל קושיתך אני יביא קצת עכשיו.


אם אני עוברת עבירה בפרהסיה, אני מסוגלת להפוך קדושה זו לחול?
אם הבריות רואות מעשי אדם ואומרות - לא טובה היא התורה שחינכה אותו כך,
זה יכול להפוך את קדושת השם לחולין?
או ההפך? אם תלמיד חכם נוהג כראוי, זה מסיף קדושה להשם?



השאלה יוצאת מהנחה, שיש 'קדושה' ויש 'טומאה' או 'טהרה' יש 'קודש' ויש 'חולין', כמציאויות. כלומר השם הוא בעצם קדוש או יכול להתחלל, ולא היא כל המושגים האלו אין להם כל מציאות אמיתית, הם רק כללי היתנהגות או כללי יחס שלנו.

מי שהכי נותן טון בדבר הזה, הוא המשך-חכמה(http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=345 )בפרשת כי תישא, ואני יביא כמה שטיקלאך רלוונטיים,


"משך חכמה", הפירוש לשמות י"ט, ג:

'אין קדושה בשום נברא, רק לבורא יתברך, שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה ה' עליו; לא כן בני-ישראל כי "במשך היבל המה יעלו בהר", והוא מעון חיות ובהמות, ורק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש, מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו. כי לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את מקומו, וזה רעיון נכבד'. . .

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/110-2.htm

קראתי את דרשתך והיא יפה מאד.
תודה.
קראתי גם כאן את דבריך המענינים
אני הבנתי את המשך-חכמה קצת אחרת,

 אולי בבורותי הנשית?

חלילה אל תאמרי כך,אין בזה עניין של בורות,וגם בך אין שום בורות (וגם כבר הבאיתי שבתורה הנשים מלמדות לגברים מי הבור האמיתי)יש בזה עניין של היסתכלות לוגיית (ויש לך את זה מאוד).
תקנני אם אני טועה-
אני הבנתי, שאכן אין כל קדושה לאדם או למקום או לזמן,
אלא אם השם נמצא בהם וזה מקדשם.
לא כך הוא אמר?
נכון, המילים שלו הם באמת נוטות להבנתך, וגם קצת מסתירות ומגלות, ומה שאת הבנת, אכן כך אומר בפירוש בקטע הראשון,וגם בשיני יש דו משמעיות(אלא שהוא משנה מהקטע הראשון ולא תולה הקדושה בבורא הנמצא בם, אלא בבורא המצווה עליהם, ומיפאת הצווי ושמירתו נוסדת משמעיות הקדושה).
אבל רק הבאיתי אותו כאסמכתא בעלמא, (כי ראיתי שאוהבים כאן להביא כל פעם איזה תנא דמסייע). וגם כל מה שאמרתי כ"ש ששייך בבורא עצמו. האם אפשר לומר בו ענין של קדושה? מה הביאור ביכלל ב'קדוש', זה אייזה מתח גבוה של מציאות? זה איזה סוג מיסטיקא מחשמלת? איזה הסבר יש לזה, חוץ מרעיון של דבר המובדל ומופשר ממנו ומבנתינו.

עיקר הרעיון הוא, שמה שבמחשבתו ויחסו של האדם היא כל המושג של הערכי טומאה וטהרה או קדוש וחול. אין כאן איזה מציאות רוחנית או אחרת של כוחות הקדושה או כוחות הטומאה.
איזה הסבר אחר יכול להיות? האם אנחנו מאמינים בכל מיני רוחות קדושות או טמאות (אנחנו לא מיסטיים כנוצריים ולא מדומיינים כישמעלים), אני יודע שיביאו כאן אלף מדרשים על מי מביא עצמו רוח טומאה או רוח קדושה, אז שמישהו בבקשה, יסביר, מה היא הרוח הזאת, האם היא קשורה לשכל? האם בחוסר הבנה יש לה משמעיות? על מה היא משפיעה באדם? האם מישהו מאמין שבבית המיקדש היה אלוקות יותר מרוכזת? האם האלוקות תופסת מקום או שטח? האם יש ביכלל הצדקה ליסבור שיש כזה דבר רוח טומאה? מי שחושב שהוא יכול להסביר,בבקשה.

הם את מסכימה לרעיון כזה, שאין הבדל בין שבת לחול, בעצם. ורק קדושת השבת היא מה שאנחנו חושבים במוחינו, כלומר יום השבת ניתנה להיות מובדלת מימי החול, בכך שתחת לירדוף אחרי פעולות העולם, יש רוגע ושביתה לעיון והיתבוננות, וזהו קדושת השבת.
והאם את מסכימה שאין כל הפרש בין ס"ת לבין ספר טלפונים, רק מיפאת היחס שאנחנו אמורים לכבד ולשמור את הרעיון הכתוב בו (ואפשר לדמיין זאת מדגל מדינה וממלכה, שוודאי כו"ע מודו שהוא בד בעלמא, ובכל זאת ביגלל הסמל המצויר ומודפס עליו, פורצים מלחמות על חילול הדגל הזה, אבל לא שמישהו סובר באמת שהוא בד מסוג אחר, אלא הכול ברעיון אליו מיתיחסים) וזהו קדושת הדגל, וממילא זהו קדושת הס"ת.
וכן טומאה, וכי יעלה על הדעת שאוכל שהיה עליו שרץ חל בו איזה שינוי של טומאה?!, מה השתנה? וכן בשאר טומאות, הכול הוא רק התנהגות דינית, את מה לקרב ואת מה להרחיק.



(הרמב"ם כידוע לא האמין בשדים(בקושי במלאכים הוא האמין) כמו שביאר בפירוש המשנה למסכתא שבת.
ובמורה הוא מביא פירוש מעניין למושג שדים (ח"א פרק ז )

על-פי השאלה זאת נאמר על אדם: ויחי אדם שלֹשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת] (בראשית ה', 3), וכבר הוסבר לך לפני-כן⁶ מה היא משמעות צלם אדם ודמותו. ומכאן שכּל הילדים שקדמו לו⁷ לא הגיעו לכך שתהיה להם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו ואשר נאמר עליה: בצלם אלהים ובדמותו⁸. ואִילו על שת אשר לימד אותו אדם הראשון והביאו לידי הבנה, ובשל זאת הגיע לשלמות האנושית נאמר: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', 3).
מכאן למדת שכּל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן-אדם אלא בעל-חיים, שתבניתו ומִתארו תבנית בן-אדם ומִתארו, אלא שיש לו יכולת - שאין לשאר בעלי-החיים - לגרום מיני פגעים ולעשׂות מעשׂים רעים. זאת מכיוון שהמחשבה ושיקול-הדעת⁹, שיש לו, מוכנים להשׂגת השלמות שלא הושגה. הוא מפעיל אותם במיני תחבולות הגורמות בהכרח למעשׂים רעים והמולידות פגעים. מכאן, שהוא כביכול דבר הדומה לבן-אדם או המחקה אותו. וכן היו ילדי אדם אשר קדמו לשת. ואמרו במדרש¹⁰: כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות, והכוונה שדים, וכאשר נרצה, הוליד דומה לו, כלומר, בדמותו כצלמו, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', 3).

כלומר שדים הם רמז לבני אדם פגומים בצורת השכל האנושיי.)

לספרן
הרמב"ם באמת פוסק שקדושה במקדש כי זו קדושה התלויה ב'שכינה'

הוא לשיטתו שאכן 'שכינה' היא איזה משהו ניברא עיין במורה כמה מקומות(וזה כדעת הרב סעדיה הגאון)


מי שנוח לו עם זה ש'שכינה' היא לא משל רעיוניי, אלא היא ממשות ממש רוחניית, אני לא יכול להתווכח איתו, רק אני יודע שאפילו הרמב"ן הקבליסטיי היכה על שיטה זו עד שכינה אותה ע"ז (עיין פרשת ויגש עה"פ ויזבח לאלוקי אביו יצחק)

לומדתלומדת, לא השם היה מתחלל, אלא שמו, שהיא שונה ממהותו. הוא עצמו לא שייך בו שום לשון של קידוש או חילול, אלא שמו, הכוונה כבודו, וכבר בפסוקים יש לשון כזו של חילול שמו בגויים.