טאקו
ברוך הבא אל הפורום!
אכן חסר לנו הטקסט המלא של החזו"א לעיון. תודה שהעתקת אותו לכאן.
אני מוסיף כמה הערות מתבקשות.
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות.
אם שמות נרדפים הם רק מילים שונות לאותו נושא, אזי "פשטות" ו"אמת" אינם שמות נרדפים.
אמנם יש ביניהם קשר. כיצד נבחנת אמת? כיצד נבחנת אמת בלימוד הגמרא והמפרשים? אחד הכללים הוא לחפש את הפתרון הפשוט יותר (ולא אכנס לשאלה מהי פשטות ואיך היא נמדדת. גם החזו"א היו לו השגות על השימוש ברעיון זה...).
אם כן ה"נרדפות" היא זהות ביעד, שאליו שואפים. פשטות היא סימן של אמת.
בהתאם לזה, קיצוניות אמורה להיות סימן של גדלות. ושתיהן אינן רק סימן אלא חלק ממה שמגדיר את האידיאל. פשטות היא אחד התנאים של ידיעה אמיתית. קיצוניות אמורה להיות אחד מתנאי הגדלות. כלומר, גדלות יהודית רוחנית ותורנית.
הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא,
הקיצוניות היא הליכה עד הסוף. אי הסתפקות ב"אמצע". כאשר יש לפנינו דגם התנהגות, דגם של עליה, אזי, כמו בסולם, מי שלא יטפס עד השלב האחרון לא הגיע לסוף. הפסגה היא בקצה ולכן הדרך אליה היא קיצוניות.
אמנם כאן כבר יש מקום לטעות. קיצוניות במובן של הליכה עד הסוף חיונית למטפס. אבל האם זה כך בכל נושא? והאם כל נושא יש בו פסגה במובן שהוא ניתן לשירטוט על ציר?
הדוגל בהבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים או עם חדלי תבונה.
שוב, בהתאם להנחה המתבקשת שהיעד הוא פסגה כלשהי, והדרך אליו היא ציר, כל מי שאינו חותר לפסגה לא רק שלא יגיע אליה אלא שאינו מבין למה יש לשאוף, או, אם הוא אכן שואף, אבל טוען שאין צורך בטיפוס הלאה, אזי הוא מטעה את עצמו. והחזו"א מכנה אותו "זייפן".
אם אין קיצוניות אין שלמות
כפי שנתבאר.
ואם אין שלמות אין התחלה,
את הקטע הזה איני מבין. האם כוונתו שאי אפשר להגיע לשלימות בלי להתחיל להתקדם אליה? כלומר הכרה בקיצוניות כתנאי להשגת הפסגה. ואולי כוונתו ליותר, שכבר כעת, לפני הפסגה, צריך להיות קיצוני. ושוב הוא מתעלם מהשאלה: במה.
ההתחלה היא בקושיות ופרכות מתמידות, והתמימות היא התרצן החריף המכונן דבר דבור על אפנו ועל אמתתו.
הקטע הזה ראוי היה להופיע בכמה וכמה אשכולות אצלנו. כאן החזו"א מכיר – או מכיר לכאורה - בכך שאין עליה ללא התמודדות עם שאלות. ושאלות אלו הן "מתמידות". אני משער שכוונתו ששאלה אחת מוליכה לתשובה שפותחת שאלות חדשות וכן הלאה.
זה יכול להיות בתחום לימוד הגמרא אך גם בתיאולוגיה ופילוסופיה, למרות שהחזו"א לא עסק בהן במכוון.
אמנם כאן סבורני שהחזו"א אינו מביא את התופעה של קושיות ופרכות כדי לראותן כדבר חיובי, למרות שאפשר לפרש כך את לשונו. יתכן שכוונתו היא לשלול את הקושיות ולראות בהן חסרון. מדוע אני כותב זאת? בגלל התשובה לכולן.
התמימות היא התרצן החריף. את המשפט הזה אפשר להבין בשתי צורות. האחת תהיה לצדד בתהליך החיפוש והשאלות (מה שלדעתי ר' נחמן תיאר כהפיכה אינסופית של "מקיף" ל"פנימי" כאשר מופיע תמיד מקיף חדש). ואז לכנות את היכולת לענות "תמימות".
אמנם לפי השימוש הרגיל במילה "תמימות" (ויש לבדוק איך החזו"א משתמש בה) כאן אין הכוונה ל"תמימות" רק במובן של שלימות אלא לתמימות הסבתאית, זו שגם החפץ חיים המליץ עליה. אין אנו עונים על שאלות אלא בורחים מהן ואומרים: צריך להאמין ותו לא. (אין זה אומר שתשובה כזו אינה טובה או שאין בה עומק פילוסופי. לעתים היא באה דווקא לאחר הקושיות הפילוסופיות ואז מכנים אותה "תמימות שניה" אבל לא ארחיק עד שם).
לפיכך, למרות שאפשר להבין את החזו"א כמצדד בתהליך של התמודדות עם שאלות כדי להתעלות, למעשה יתכן שהוא בא להפחית בערך השאלות ולשלול אותן. לומר שהחכם יענה בחריפות שאין צורך להתמודד עם שאלות אלא רק להכריז על אמונה תמימה ובזה תם ונסגר הנושא.
כלומר: כדי להגיע לפסגה, וכדי להתחיל להתקדם אליה, צריך קודם כל שאיפה לקיצוניות ואחר כך תמימות במובן שלא לא להתפלמס עם מי שמקשה על דרכך. ואכן, שני מאפיינים אלו קשורים לדרכו של החזו"א כפי שהיא מוצעת לרבים עד היום הזה.
אני טענתי באחד האשכולות בעבר שהחזו"א דווקא דגל באוטונומיות של מחשבה, אבל גם אם היה כך, שמר זאת לעצמו ורק רמז על כך במשפט כמו שהשכל חופשי להשתכל ואין למנוע זאת ממנו וסייג זאת בכך שזו דרכו ואין הוא מורה כן לאחרים (מראה מקום? מי יודע?)
כל השאר הוא פיתוח של הרעיון היסודי על השאיפה לעליה שהיא היא קיצוניות.
רק שוב אני מצביע על כך שהחזו"א מבצע כאן, סליחה על הביטוי, "קפיצה לוגית" (העדפתי בסופו של דבר את הביטוי הזה מאשר ביטוי חריף יותר שהיינו שומרים למחב"תים). הוא עוסק בכמה סוגים של קיצוניות בו זמנית.
קיצוניות במובן של שאיפה לקצה כלומר לפסגה.
קיצוניות במובן של החמרה (נרמז ולא נאמר).
קיצוניות במובן של הזדהות פוליטית (נרמז על פי ההתייחסות בהמשך ל"חוגים ידועים").
וכמסתבר עוד.
אצל החזו"א, בטוחני, היה הכל כלול במושג של "קיצוניות". וכך גם הונחל המונח הזה לנו לדורותינו. אבל אפשר שהגיעה השעה להצביע על הכפילויות שיש בו ולחלק מהי קיצוניות ומהי שאיפה לפסגה, ולשלול את הראשונה, עם המטען הרגשי שיש לה מחמת שימוש הלשון של החזו"א, ולאמץ את השניה.