[רקע לדברים בהמשך -
הבסיס הראשון של כל התורה הוא הידיעה שמה שהאדם הוא אדם בשונה ביתר בעלי החיים הוא לא דבר שבמקרה אלא כיון שהוא צלם אלוהים והבורא חפץ בכך
ומהסיבה הזאת הכופר בתורה צריך שתהיה לו וודאות שהדבר הוא לא כך כיון שהיושר הראשוני מורה על יצירת האדם כיצירה מכוונת מטרה
כהמשך לכך - הספקנות כאידיאולוגיה יכולה לבוא משני פנים או כחוסר אחדות פנימית שהוא האב של הפיצול אישיות שכידוע היא מחלה
או לחלופין מחמת המקרה הביש של האוחז בה שלא הכיר בחייו דבר שהוא חוץ מאלילות כיון שביחס אליה ספקנות היא דבר חיובי והיא דווקא כן מורה על אחדות ויושר פנימיים במלחמה שלה כנגדה
השאלה העיקרית כאן היא מהם גבולות היושר ומהו גבול האלילות
וכאן הוא משבר התבונה שבחטאה לאמת הבסיסית של העולם כולו היא לקחה על עצמה הרבה מעבר לחלק שהוא שלה ובשביל זה אכן ההכרח הוא לחזור לאמונה הטבעית שהוא הטבע המקורי שלנו ולכן הוא האמת]
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. אַךְ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכָּסֶף אֶת-הַנְּחֹשֶׁת אֶת-הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת-הָעֹפָרֶת. כג כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם
חוקת התורה היא בניגוד להיגיון האנושי הבסיסי היא מדקדקת בדין עד הבליעה הדקה ביותר שרק העברה באש מוציאה אותו וכל זה הוא בשביל הטהרה שבהבנה ראשונית הוא דבר שקשור בעיקר להרגשה וללב ובו האדם בדרך כלל לא אמור להגיע למקומות עדינים כל כך
הטהרה כאן היא מבישולי עכו"ם שאכלו בעלי חיים טמאים נבלות וטרפות בכלים שלהם וכל המקור של איסור האכילה שלהם הוא מתורת הקדושה שלא לאכול בעלי חיים טמאים כיון שיש באכילה שלהם אכזריות ובכל זאת יש כאן את החובה לדקדק עד הטעם הקלוש כל כך שעדיין נותר בהם אלא שזאת כל חוקת התורה
הפרטים הקטנים הם הדברים שיש לנו את היכולת לדקדק בהם בשביל להעמיד את עצמינו במקום נכון כיון שלעומת אלו שאכן תלויים בבחירה של האדם גופי התורה עצמם שהם הטהרה והקדושה עצמם בהם הרבה יותר קשה להכניס אותם לכשעצמם לתחום הבחירה האנושית כיון שהאדם נמשך לטומאה באותה מידה בדיוק שהוא נמשך לקדושה ואף יותר ממנה ולכן הדבר היחיד שאפשר לבחור בו הוא הדקדוק היסודי שבפרטים שכתוצאה ממנה נוצרת נטיית ההרגשה שבלב
בין אנשים האדם יכול לומר "את האלוהים אני ירא" ולזכות לכך שיכבדו אותו ויעריכו את זה
יראת ה' טהורה הוא קריאת השם של האנושיות
כיון שהאנושיות היא ההסתכלות באחר בראי העצמי דבר שיוצר הדדיות
אלא שההרגשה הזאת כמו כל ההרגשות בלי שההכרה תקבל אותה על עצמה בלי שיהיה בהכרה חוק שמחייב אותו לא יהיה לה קיום
ואמנם שעל ידי הסכמה אנושית כללית אפשר לחוקק חוק כזה
אלא שלכל חוק צריך שתהיה לו כפיה חיצונית והכפייה יכולה היא שתבוא מבושה מקהל ומתלות באחרים
אלא שאין בה כבוד
ובאמת הפנימית של עצמה היא באה ממקוריות האדם שהוא נוכחות הבורא ועליו הוא שאמר אברהם "את האלוהים אני ירא"
כידוע שהעם שכעם שהיה לא ירא אלוהים הוא עמלק שהיה לא אנושי וחסר תקווה שיהיה כזה כיון שככל שבטי הערביים הנוודים הוא קיבל תשעה מתוך עשרה קבין של גזל ולכן אין תקנה לעולם של ה' אלא בדקדוק הדין איתו והעקירה של שמו מהעולם כיון שהאדם גם בינו לבין עצמו כשהוא מתבונן במציאות שלהם הוא רואה גם את עצמו משותף להם והוא נוטה יותר לפריקת עול תורה מעליו
דקדוק הדין יש בו את היצירה של האנושיות והדעת כעולם נפרד לגמרי יש בו את הקדושה של המחשבה כעוגן ולכן יש לו את היכולת להכיל את יראת ה' הטהורה
"ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כי על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון"
האמונה בכוונת הבורא בצלם האלוהים שבאדם יוצרת הכרח שגם איתו ידוקדק הדין כיון שאחרת השאול הוא בית מנוס והאדם הוא לא יצירה נפרדת מגוף המציאות והוא לא דבר שעומד בפני עצמו ולכן רק דקדוק הדין בדין וחשבון על כל נעלם רק בו העולם מתקיים ואם בורא העולם כיוון אליה והודיע לנו את הדבר באמצעות הדעת והתורה בהכרח אם כן שיש לו קיום גם מעבר למרחב הפנימי של האדם עצמו והוא אמת שהמציאות עצמה כופה עלינו מתוך עצמה
והוא המינימום של האמונה ש"הבטחת היצר" היא שקר ולא אמת
[יהיו בורים שישאלו ומה ירוויח הבורא בענישה ההיא והיא שאלה של הבל כיון שרווח הבורא הוא לא בתחום המחשבה האפשרית ]