דקדוק הדין כחובה וכאמונת יסוד

הבסיס הראשון של כל התורה הוא הידיעה שמה שהאדם הוא אדם בשונה ביתר בעלי החיים הוא לא דבר שבמקרה אלא כיון שהוא צלם אלוהים והבורא חפץ בכך

ומהסיבה הזאת הכופר בתורה צריך שתהיה לו וודאות שהדבר הוא לא כך כיון שהיושר הראשוני מורה על יצירת האדם כיצירה מכוונת מטרה

כהמשך לכך - הספקנות כאידיאולוגיה יכולה לבוא משני פנים או כחוסר אחדות פנימית שהוא האב של הפיצול אישיות שכידוע היא מחלה

או לחלופין מחמת המקרה הביש של האוחז בה שלא הכיר בחייו דבר שהוא חוץ מאלילות כיון שביחס אליה ספקנות היא דבר חיובי והיא דווקא כן מורה על אחדות ויושר פנימיים במלחמה שלה כנגדה

השאלה העיקרית כאן היא מהם גבולות היושר ומהו גבול האלילות

וכאן הוא משבר התבונה שבחטאה לאמת הבסיסית של העולם כולו היא לקחה על עצמה הרבה מעבר לחלק שהוא שלה ובשביל זה אכן ההכרח הוא לחזור לאמונה הטבעית שהוא הטבע המקורי שלנו ולכן הוא האמת]

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. אַךְ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכָּסֶף אֶת-הַנְּחֹשֶׁת אֶת-הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת-הָעֹפָרֶת.  כג כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם

חוקת התורה היא בניגוד להיגיון האנושי הבסיסי היא מדקדקת בדין עד הבליעה הדקה ביותר שרק העברה באש מוציאה אותו וכל זה הוא בשביל הטהרה שבהבנה ראשונית הוא דבר שקשור בעיקר להרגשה וללב ובו האדם בדרך כלל לא אמור להגיע למקומות עדינים כל כך

הטהרה כאן היא מבישולי עכו"ם שאכלו בעלי חיים טמאים נבלות וטרפות בכלים שלהם וכל המקור של איסור האכילה שלהם הוא מתורת הקדושה שלא לאכול בעלי חיים טמאים כיון שיש באכילה שלהם אכזריות ובכל זאת יש כאן את החובה לדקדק עד הטעם הקלוש כל כך שעדיין נותר בהם אלא שזאת כל חוקת התורה

הפרטים הקטנים הם הדברים שיש לנו את היכולת לדקדק בהם בשביל להעמיד את עצמינו במקום נכון כיון שלעומת אלו שאכן תלויים בבחירה של האדם גופי התורה עצמם שהם הטהרה והקדושה עצמם בהם הרבה יותר קשה להכניס אותם לכשעצמם לתחום הבחירה האנושית כיון שהאדם נמשך לטומאה באותה מידה בדיוק שהוא נמשך לקדושה ואף יותר ממנה ולכן הדבר היחיד שאפשר לבחור בו הוא הדקדוק היסודי שבפרטים שכתוצאה ממנה נוצרת נטיית ההרגשה שבלב

בין אנשים האדם יכול לומר "את האלוהים אני ירא" ולזכות לכך שיכבדו אותו ויעריכו את זה

יראת ה' טהורה הוא קריאת השם של האנושיות

כיון שהאנושיות היא ההסתכלות באחר בראי העצמי דבר שיוצר הדדיות

אלא שההרגשה הזאת כמו כל ההרגשות בלי שההכרה תקבל אותה על עצמה בלי שיהיה בהכרה חוק שמחייב אותו לא יהיה לה קיום

ואמנם שעל ידי הסכמה אנושית כללית אפשר לחוקק חוק כזה

אלא שלכל חוק צריך שתהיה לו כפיה חיצונית והכפייה יכולה היא שתבוא מבושה מקהל ומתלות באחרים

אלא שאין בה כבוד

ובאמת הפנימית של עצמה היא באה ממקוריות האדם שהוא נוכחות הבורא ועליו הוא שאמר אברהם "את האלוהים אני ירא"

כידוע שהעם שכעם שהיה לא ירא אלוהים הוא עמלק שהיה לא אנושי וחסר תקווה שיהיה כזה כיון שככל שבטי הערביים הנוודים הוא קיבל תשעה מתוך עשרה קבין של גזל ולכן אין תקנה לעולם של ה' אלא בדקדוק הדין איתו והעקירה של שמו מהעולם כיון שהאדם גם בינו לבין עצמו כשהוא מתבונן במציאות שלהם הוא רואה גם את עצמו משותף להם והוא נוטה יותר לפריקת עול תורה מעליו

דקדוק הדין יש בו את היצירה של האנושיות והדעת כעולם נפרד לגמרי יש בו את הקדושה של המחשבה כעוגן ולכן יש לו את היכולת להכיל את יראת ה' הטהורה

"ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כי על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון"

האמונה בכוונת הבורא בצלם האלוהים שבאדם יוצרת הכרח שגם איתו ידוקדק הדין כיון שאחרת השאול הוא בית מנוס והאדם הוא לא יצירה נפרדת מגוף המציאות והוא לא דבר שעומד בפני עצמו ולכן רק דקדוק הדין בדין וחשבון על כל נעלם רק בו העולם מתקיים ואם בורא העולם כיוון אליה והודיע לנו  את הדבר באמצעות הדעת והתורה בהכרח אם כן שיש לו קיום גם מעבר למרחב הפנימי של האדם עצמו והוא אמת שהמציאות עצמה כופה עלינו מתוך עצמה

והוא המינימום של האמונה ש"הבטחת היצר" היא שקר ולא אמת

[יהיו בורים שישאלו ומה ירוויח הבורא בענישה ההיא והיא שאלה של הבל כיון שרווח הבורא הוא לא בתחום המחשבה האפשרית ]

בר"ה אנחנו אומרים "אם כבנים אם כעבדים" וכך היא גם השניות בתורה שכתוב בה מצד אחד "בנים אתם לה'" ומצד שני "עבדי הם אשר הוצאתי אותם וכו'"

הבסיס הראשוני של היחס שלנו לצוויי הבורא הוא או ביחס של עבדים שזה אומר שההתחלה היא מפחד העונש וההמשך הוא בקבלת עול מתוך הכרה שכך הם החיים ואין טעם למרוד בהם

או כבנים שהוא היחס לבורא מבחינת התוכן של המציאות והיחס הפנימי למשמעויות של הדברים

ואחד ללא השני אין לו שום משמעות ושום ערך

וכך מצינו את זה בדברי חז"ל

מצד אחד שנינו

"ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כי על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון"

ומאידך "העושה שלא לשמה נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו" וההוראה היסודית "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"

וההכרעה ביניהם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

מצד אחד כפה עליהם הר כגיגית ומצד שני קיימו וקיבלו הדר קיבלוהו בימי אחשוורוש

בשביל לעצב חיים בצורה מסוימת יש צורך בכורח של כפייה חיצונית ומאידך האדם חפץ בכך כיון שהוא נולד עבד וההכרה מכניעה את הרצון

הסבר - המושג עבד אומר שיש כפייה והכרה בגורם חיצוני לרצון החופשי וזהו כל תפקיד ההכרה תמיד שכל המציאות שלה הוא להגביל את הרצון לחופש בתוך מסגרת מחייבת של חיים עם יעוד ומטרה עם יצירה ותכלית דבר שהרצון החופשי לחוד לעולם לא מגיע אליו בעצמו מדובר כאן בתהליך של הפנמת המציאות כמות שהוא

בשלב הבא לאחר יצירת התבנית האדם עצמו כבר מזדהה איתה והוא רואה בשמירה שלה את עיקר משמעות חייו

הפחד של העבד מהאדון הוא רק בשנה הראשונה של העבודה שלו כיון שבהמשך העבד מתרגל לעבודה שלו והוא מגיע למצב שהוא מכיר כבר את הנכון והראוי לו על פי המצב שלו והפחד שלו הוא כבר לא רק פחד מענישה אלא צורת חיים

הפרטים הכפויים הם כבר לא פרטים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו והם עומדים בניגוד לרצון העבד אלא רצונו של העבד מראש מוכתב בצורה המסוימת שבה האדון רוצה

אלא – וכאן היא הנקודה העיקרית - החיים האלו עצמם הם של העבד ולא של האדון ולכן העבדות הופכת לזהות והעבד חוזר להיות לבן שמזהה את עצמו כקרוב וכתוצאה מכך גם כאוהב

דקדוק הדין היא עבדות שבה האדם משעבד את כולו בשביל לברר את השאלה שעולה עם מסקנה המדויקת ברמת האפשר והעול הוא כבד כיון שהשאלות עולות כל הזמן והוא דבר שמשעבד את רוח האדם החופשית למציאות הקיומית של דרישות ה' מאיתנו ובכל זאת האדם מרגיש בה מונח ושלם יותר וזה כתוצאה מכך שהוא לא צריך להצדיק את עצמו כיון שהוא צדיק ועומד והמציאות עצמה שלמה איתו

כנראה שבאמת לא הייתי מספיק ברור

עיקר הנושא שעליו כתבתי הוא החובה של הדקדוק והדיוק ביחס שלנו לעולם ושהדבר הזה הוא עיקר מהיסודיים ביותר בתורה וזה לעומת היחס לתורה ולמציאות במושגים הכלליים שבו בלבד שהוא יחס מזלזל מהיסוד

המשנה באבות אומרת "והגס ליבו בהורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח" כלומר שהמורה הוראה ללא דיוק והעמקה אלא בצורה גסה לא רק שהוא גס רוח ורשע אלא הוא גם ובעיקר שוטה

למורה הזה קשה לתפוס את המציאות כמו שהיא בעצמה והוא פועל על פי רגש ודעות קדומות בלבד

- אי אפשר להכיר ללא ראייה מדוקדקת ולכן מציאות ההכרה מצד עצמה היא מוכרחת לדקדוק ודיוק כיון שאין בה קיום במקום אחר

 [וכיון שההכרות היא היחידה שיכולה להוות את ההכרה לכן רק היא כולה ליצור את הדעה המגובשת הנכונה]

ויש כאן שאלה יסודית מהותית ומקטבת

האם אנחנו מכירים את העולם כשאנחנו מביטים בה אנחנו רואים אותם איך שהיא בעצמה או שאנחנו רק מרגישים את עצמינו ודרך הרגשות שלנו והסיפוקים שלהם רק דרכם אנחנו מרגישים את כל היתר

[ככל שהזמן עובר והעולם נעשה לזקן יותר האנושות כולה מנוסה יותר ולכן היא מרגישה יותר את המציאות כמות שהיא ובצורה נכונה יותר אלא שזה נכון בעיקר ביחס להשקפות כלליות ופחות ביחס למקרים שמתחדשים כל הזמן ושדווקא בהם התורה דנה]

ובקיצור - הדקדוק הוא להכיר וההכרות היא לדקדק המציאות היא ההכרות המעמיקה ולכן רק ההכרות המעמיקה היא המציאות מבחינתנו המטרה היא ליצור חיים להכרה להפוך אותה למייצרת ולמעצבת חיים ולא לחיות את זרם החיים כשאר קלי עולם

ולא שקלי עולם הם אנשים חסרי ערך אלא שהוראת התורה מחייבת את המורה להיות מהחמורים יותר ולכן הוראה שהיא ירייה מהמותן מתוך קלות ראש היא לא רק גסות רוח היא גם רשע וטיפשות

ב. בעניין הסוציולוגי של הנטייה להחמרה שקיימת אני אישית סבור שהנטייה הזאת נגרמת בעיקר כתוצאה מכך שלימוד ההלכה מתמקד בחלקים מסוימים מאוד שהם לא מגופי התורה עצמם וכתוצאה מכך כיון שעיקר הלימוד הוא על מנת לעשות יש רצון לממש את הלימוד והמימוש הוא להחמיר בהכרח

להבנתי הגישה הזאת היא לא נכונה ואדרבה כוח דהתירא עדיף – אלא שזה לא ממש נוגע לנושא היסודי שנקרא דקדוק הדין וכנ"ל

ג. מסכים עם ת"ט

ת"ט

אתה נמצא כאן ומשתדל להגן על הדברים היקרים לך ואתה עדיין חושב שאתה פועל רק מתוך פחד?...

ולעצם העניין – היחס של אדם להורים שלו גם אם הוא לא יחס של אהבה גמורה בצורה נורמאלית הוא ודאי לא יחס של שנאה הם תופסים מקום מכובד אצל כל אדם כיון שהם הזהות שלו הוא לא היה בלי שהם היו וההוויה שלו היא בעיקר תכונות שלהם שהוא ממשיך

באותה מידה הוא היחס לזהות הישראלית קצת התבוננות פנימה מגלה הרבה מאוד על הזהות הזאת שהיא גם שלך תחשוב על יותר משלושת אלפי השנים האחרונות כמה הם נלחמו בחירוף נפש ובחירוק שן על הטהור ועל היפה והנאצל כמה התמודדות הייתה להם לאבותינו עם העולם הנוכרי הגס והאכזר תחשוב רגע מי אתה האם אתה רק סיכום של כמה עשרות שנים בודדות או שאתה מבטא וחי חכמה ומסירות ודעת אלוהים של שלושת אלפי שנים ומעלה המחשבות האלו והרגש הזה הם הדברים שמחיים בי את האהבה הגדולה לזהות שאנחנו נושאים והברכה היא על זה בכל יום תמיד וחיי עולם נטע בתוכנו – אני נוטה להניח שגם אתה לא רחוק מזה