ההידרה של הרקולס: הדרך לחיי הנצח?
"התענג על הדברים הקטנים, מכיוון שיום אחד אתה עשוי לחשוב אחורנית ולהבין שהם היו הדברים הגדולים." רוברט בראולט, בלוגר.
בתרבות המערבית אנו נוהגים לספור את השנים מאז לידתו של ישו מנצרת. ואכן, אין ספק שהאמונה הנוצרית שינתה את פני ההיסטוריה האנושית בדורות שבאו אחריה. אך אלף שנים ויותר לפני שהגיח המשיח הנוצרי מרחם אמו הבתולה פחות או יותר, הכתיבו אגדות שונות את אופי התרבות בעולם בכלל ובאיי יוון בפרט. מעשיות, סיפורי גבורה ומעללים כבירים פרנסו את מספרי הסיפורים שישבו מסביב למדורה ולאח. הם עברו מפה לאוזן, בשירה, בנגינה ובדקלום קצבי, וברבות הימים השתמרו והתפתחו לכתובים ולמחזות תיאטרון ביוון העתיקה. כל אלו מוכרים כיום כחלק מהמיתולוגיה היוונית, שהותירה חותם על התרבות המערבית עד לשנים אלו.
אחד הגיבורים הידועים ביותר – לטובה ולשמצה – במיתולוגיה היוונית הינו הרקולס. בדומה לישו בתורו, גם הרקולס היה פרי הזיווג בין אישה בת-תמותה ומלך האלים זאוס (Jove בלטינית, המזכיר את יהוה העברי). זיווגים מסוג זה היו נפוצים באותו הזמן, עד כדי כך שגיבור יווני לא הוכיח את שוויו אלא אם יכול היה להתפאר באב בן-אלמוות. לרווחת הגיבורים ואמהותיהם, האלים מעולם לא הכחישו את טענות ההורות המפוקפקות הללו.
כבר בעריסה הפגין הרקולס את סגולותיו האלוהיות. בעודו שוכב לצד אחיו, שהגיע משושלת גשמית יותר, התנפלו על השניים שני נחשי ענק ארסיים שנשלחו מטעם האלה הרה להורגו. כאשר ניגשה אומנתם של הילדים לעריסה, היא מצאה את העולל מחייך וצוחק בקול כשהוא חונק בכל אחת מידיו נחש אחר. היה זה רק הראשון בניסיונות ההתנכלות שיזמה אשתו החוקית של זאוס כדי להתנקם בבנו הממזר של בעלה. בדומה לרובם, גם זה לא צלח בידה.
הרקולס התינוק, עם חיית המחמד. מתוך ויקיפדיה
כוחו העצום של הרקולס, ירושה מאביו מלך הברק והרעם, המשיך לשרת אותו נאמנה לאורך כל חייו ובמהלך המסעות הרבים בהם לקח חלק. הוא השתתף במסע הארגונאוטים אחר גיזת הזהב המפורסמת, הציל את הטיטאן פרומתאוס שהעניק את האש לבני האדם וכבש אי שלם של אמזונות לוחמות. גבורתו לא ידעה גבולות, וכמוה גם בטחונו העצמי. הוא האמין ביכולתו לבצע כל מעשה גבורה עליו חשב, ובדרך כלל גם צדק, מכיוון שכוחו השתווה לזה של האלים עצמם. בטחונו בכוחו היה מופרז עד כדי פרודיה (יש שיאמרו טיפשות) ובמהלך עלילותיו מודגשות תכונות אלו לעתים עד כדי גיחוך. כאשר הרגיש הגיבור שהשמש מכבידה עליו בחומה, איים עליה כי ישגר בה את חציו אם לא תחדל. כאשר היטלטלה סירתו על גלי הים, שאג הוא כי יפליא בהם את זעמו אם לא יחדלו.
מכל אלו ברור כי למרות שכוחו של הרקולס היה גדול מזה של כל בן-תמותה, מוחו היה רחוק מלעמוד באותם הסטנדרטים. האלה הרה, שהאשימה אותו ללא הגיון בניאופיו של זאוס בעלה, לא היתה מסוגלת להתמודד פנים אל פנים עם האדם החזק ביותר על פני האדמה, אך לא היה לה גם צורך בכך. כדברי היוונים העתיקים, "אלו שאותם רוצים האלים להרוס, הם מוציאים מדעתם לפני כן." ואכן, הרה המתינה בסבלנות כנחש מצונף לרגע התורפה של הרקולס. רק כאשר חזר ממלחמותיו הרבות, השיל מעליו את שריונו וחיבק את אשתו ושלושת ילדיו, הפעילה הרה את כשפיה וניתצה את שפיותו. בהתקף של טירוף זועם, טבח הרקולס בילדיו וקטל גם את אשתו כאשר ניסתה לגונן על בן זקוניהם.
כאשר נשברה אחיזתה של הרה בנפשו, חזר הרקולס לחושיו ומצא את עצמו עומד בין גופות יקיריו כשידיו מגואלות בדמם. הוא התחנן בפני הסובבים אותו לגלות לו מי עולל את המעשה הנתעב, והם חשפו ברעד כי הוא הוא האשם. הרקולס, אכול בייסורי מצפון, גמר אומר לכפר על פשעו בכל דרך אפשרית. כדי להגשים מטרה זו הוא הסכים לשרת את בן דודו המרוחק איאוריסתאוס, שמלך בעיר מיסייניי שביוון. איאוריסתאוס, שהיה איש קשה וקר, לא חסך מקרוב משפחתו את שבטו. הוא שלח את הרקולס להגשים שתים-עשרה משימות, שכל אחת ואחת מהן היתה מעבר ליכולותיו של בן תמותה רגיל. בין היתר צווה הרקולס לקטול אריה עצום החסין לכל נשק שחושל בידיים אנושיות, לנקות אורוות המכילות אלפי סוסים ביום אחד ולשבות את סרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול. הרקולס לא נרתע. הוא לא מצא עוד מטרה לחייו, ובחר להתמסר למשימות הקשות, מתוך תקווה שבאחת מהן יגיעו חייו למודי הכאב לסופם.
כדברי איוב, "המחכים למוות, ואיננו;" – המוות לו שאף הרקולס סירב להגיע. אחת אחר השנייה, מולאו המשימות. הוא חנק את האריה במו ידיו, הסיט נהר שלם ששטף את האורוות, גבר על כלב השאול ונשא אותו כל הדרך עד למיסייניי – שם העיף איאוריסתאוס מבט חטוף ביציר הבלהות, והורה להרקולס להשיב אותו לתהום ממנה הגיע. אלו היו רק שלוש מתוך תריסר המשימות שהשלים הגיבור, ודומה כי הן מתגמדות לעומת משימה אחת אחרת שהטיל עליו איאוריסתאוס: לקטול את ההידרה, יצור פראי ומסויט שהתפאר בתשעה ראשי נחש קטלניים וארסיים. היתה זו משימה בלתי-אפשרית בעליל, מכיוון שבכל רחבי יוון היה ידוע כי אחד מאותם הראשים הוא בן אלמוות, בדומה לאלים, ואינו יכול למות לעולם.
הרקולס נלחם בהידרה. התמונה היחידה שמצאתי בה הוא אינו טורח להחצין את מבושיו.
הרקולס מצא את ההידרה בביצה הסמוכה לאגם לרנה וקרא עליה תיגר כשהוא חמוש בחרבו החדה. ראשי הנחש לחששו באיום, אך הרקולס לא היסס להסתער קדימה והצליח לכרות את אחד מהראשים בני התמותה. הוא זינק לאחור כדי לחמוק מערפל הדם הרעיל שבקע מהגדם, וכאשר נשא מבטו בשנית אל יריבתו, גילה לתדהמתו כי מן הגדם צמחו שני ראשים חדשים, כל אחד מהם גדול ומאיים כראש המקורי. ההידרה, מסתבר, התירה לעצמה להתעלם מחוק שימור המסה כשזה לא התאים לצרכיה. הרקולס הנואש המשיך לקצץ בראשים, והללו המשיכו לצמוח באותה מהירות בה כרת אותם. לאחר שנוצרו למולו כמה עשרות ראשים חדשים, חלחלה אפילו למוחו האיטי של הרקולס ההבנה כי דרך זו עשויה שלא להיות אופטימלית לקטילת ההידרה.
למזלו של הרקולס, לא כל קרובי משפחתו היו מנוכרים כאיאוריסתאוס. אחיינו של הרקולס, צעיר בשם איאולס, היה נוכח בקרבת מקום וצירף את שכלו החריף לשריריו של דודו. איאולס נשא בידיו לפיד בוער, ובאמצעותו צרב כל גדם טרי כך שהראשים החדשים לא יכלו לבקוע לצמוח מתוך הפצע. לאחר שעות ארוכות, כאשר נכרתו כל ראשי הנחש וצוואריהם הועלו באש, נותר בחיים רק הראש בן האלמוות. הרקולס אמנם לא יכול היה להמיתו, אך הוא בחר לקבור אותו תחת סלע עצום וכך סולק לעד איום ההידרה מאיי יוון. לפחות, עד שיגיע דחפור שיוכל להרים את הסלע ולחשוף את ההידרה מחדש לאוויר העולם.
ההידרה מתגלה במציאות
עד כמה מבוסס סיפור ההידרה?
במהלך אלפי השנים שעברו מאז סופרו המיתוסים הראשונים על הרקולס, התפשטה תרבות יוון לרחבי אירופה, וצאצאיהם הרוחניים של היוונים חקרו את יבשותיו וימיו של כדור הארץ לאורכם ולרוחבם. מינים רבים ושונים של בעלי חיים התגלו ותועדו באותם מסעות מסוכנים. רבים ממגלי הארצות המשכילים ניסו לזכות בתהילת עולם ולאתר את קרובי משפחתה של ההידרה האגדית, או לפחות את ראשה היחיד שנותר קבור. על אף כל מאמציהם, עד המאה ה- 18 לא התגלה כל רמז לקיומה של ההידרה המקורית מן האגדות. גם כאשר התגלתה כפילתה של ההידרה מחדש, בשלולית מים מעופשת, לא חשד איש לראשונה כי היא דומה להידרה שמן האגדות. למעשה, אם ההידרה מהאגדות היתה דומה יותר לזאת הקיימת במציאות, קרוב לוודאי שהקרב בינה לבין הרקולס היה נגמר תוך שניות ספורות, מכיוון שכל אורכה מגיע לשלושה סנטימטרים. ולמרות קטנותה, היא בת אלמוות לא פחות מההידרה המיתולוגית.
הגיבור שאיתר את ההידרה בת-ימינו לא היה האדם החזק ביותר בעולם, או אפילו ילוד אל. שמו היה אברהם טרמבלי, ועל אף החסר הבולט בשושלתו ובשריריו, הוא זכור עד היום כחוקר טבע חשוב ואחד מאבות הביולוגיה. טרמבלי צלל לנבכי בריכות מים מתוקים, ושם מצא יצור שחמק מעיניהם של רבים עד לאותו הזמן. צורתו של התפלץ הזעיר הזכירה מזלג, עם זרועות ציד מרובות במקום שיניים. בקצה האחורי של גופו המוארך התגאה היצור המוזר בפד יניקה באמצעותו יכול היה להידבק למשטחים, לקפוץ או להזדחל לאורכם. בקצהו הקדמי ניחן היצור בפה המוקף ב- 'שיני המזלג' – זרועות ציד ארוכות הנשלחות לתוך המים בדומה לאלו של המדוזה. מזונו של המזלגון הקטן התבסס בעיקר על יצורים זעירים אחרים כחרקים קטנטנים. זרועות הציד ניחנות ביכולת להפריש רעל עצבי המשתק את הטרף ומאפשר להן למושכו בבטחה לתוך הפה.
ההידרה האמיתית, שהתגלתה במאה ה- 18.
כפי שניתן לראות בתמונה, היצור דומה לצמח מים זעיר יותר מלחיה. טרמבלי זיהה גם הוא את הבעיה, וניסה להחליט האם מדובר בצמח או בבעל חיים. לשם כך הוא חתך את המזלגון למספר חלקים, מתוך אמונה שרק צמח יוכל להישאר בחיים לאחר ניתוח גס שכזה. להפתעתו, היצורון נשאר בחיים לאחר הניתוח, הצמיח מחדש את החלקים שנחתכו מגופו וחזר תוך זמן קצר לצוד טרף בצנצנות המעבדה. היצור אמנם סירב למות, אך טרמבלי החליט שזהו בעל חיים למרות הכל, בעיקר בשל יכולתו לנוע באופן עצמאי. ואולם ההפתעות לא נגמרו כאן עבור החוקר הנועז, מכיוון שכאשר המשיך לעקוב אחר החלקים שחתך מתוך גוף ההידרה, הוא ראה שכל אחד מהם המשיך לחיות בפני עצמו – ואף הצמיח מחדש את כל שאר הגוף! כל אחד מהחלקים שעקר טרמבלי מגוף החיה, יצר אורגניזם שלם חדש בפני עצמו. בהסתמך על יכולת ההתחדשות המדהימה, ועל דמיונו של היצור להידרה הקדמונית, גמר טרמבלי אומר להנציח את המיתולוגיה היוונית, והכתיר את המזלגון בשם הידרה, בו הוא ידוע עד היום. וכדבריו של טרמבלי עצמו -
"יצרתי הידרות עם שבעה ושמונה ראשים, על ידי חיתוך חלקי מהראש לאורך הגוף. אז עשיתי את מעשהו של הרקולס. חתכתי בגבורה את שבעת הראשים מהידרה אחת. שבעת הראשים חזרו, ומה שעוד, כל אחד משבעת הראשים שנחתכו יהפוך בקרוב להידרה. מסיבה זו אני מקפיד ונזהר לכלכל אותם היטב. יש לי פוליפ [הידרה] שנחתך כבר ל- 36 חלקים, ורוב ה- 36 האלו מתרבים וימשיכו להתרבות אם ארצה בכך."
תגליתו של טרמבלי עוררה מהפיכה בעולם המדעי והדתי, מכיוון שעד לאותו יום היתה נפוצה במיוחד האמונה שכל גוף מכיל נשמה אחת המותאמת עבורו בלבד. ההידרה המודרנית היוותה פריצת דרך של ממש עבור הפילוסופיה של מדעי החיים, מכיוון שהיא חייבה את אנשי הדת והמדע למצוא הסבר ליכולתה של ההידרה ליצור הידרות נוספות באמצעות חיתוך פשוט. אם באמת יש להידרה רק נשמה אחת, מהו גורלה של אותה נשמה כאשר ההידרה מתחלקת לשתי הידרות חדשות, או אפילו לשלושים ושש הידרות חדשות? והאם ניתן בכלל לחלק ולהפריד את הנשמה הבודדה? לאחר חילוקי דעות רבים, הציע חוקר הטבע והפילוסוף צ'רלס בונט פתרון ראשוני לתעלומה. בונט טען כי בעלי החיים מכילים בגופם תאים המסוגלים להשתכפל ולבצע פעולות בעצמם, ולכל אחד מהתאים 'נשמה' קטנה משלו. כך הניבה ההידרה הקטנה את הגרעין הרעיוני לעובדה הידועה כיום, שכל יצור חי מורכב ממספר רב של תאים זעירים, שכל אחד מהם ניחן בחיים וביכולת שכפול עצמי משלו.
סוד ההתחדשות וחיי הנצח
במבט ראשון דומה כי התכונה המרשימה ביותר של ההידרה היא יכולתה לחדש את איבריה. זוהי עמדה שגויה, מכיוון שההידרה אינה היחידה בעולם החי המסוגלת להחלים מפציעות, או אפילו ליצור עותקים של עצמה. אם ניקח תולעת שטוחה אחת, נחתוך אותה למאות חתיכות וניתן להן שבועיים לגדול מחדש, כל אחת מהן תשלים את עצמה לתולעת חדשה שלמה. לא רק יצורים מיקרוסקופיים מסוגלים להתחדש. בעשרות השנים לאחר גילוי ההידרה, הראו חוקרי הטבע כי גם הסלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן, וטריטונים יכולים לחדש את עיניהם שנעקרו. החלזונות מנצחים את שני האחרונים מבלי לחשוב פעמיים, ואפילו פעם אחת. הם מסוגלים להצמיח מחדש את ראשיהם גם לאחר שנכרתו, כפי שגילה לאזארו ספלאנזני ב- 1769. באורח פרדוקסלי, דווקא תגלית זו הביאה להרעה בתנאי חייהם של החלזונות, מכיוון שאלפי חוקרי טבע ואנשים מן השורה יצאו באותה שנה לשדות כדי לוודא בעצמם את אמיתות הפלא. גם בני האדם מחוננים ביכולת התחדשות מוגבלת, ושרירינו ועצמותינו מסוגלים במקרים רבים להחלים מפגיעות קשות. ולמרות זאת, איננו יכולים ליצור מחדש איברים שלמים שנקטעו, וכמונו גם רוב בעלי החיים המתקדמים שעל הפלנטה. מה מייחד את ההידרה בהשוואה לבני האדם, ומאפשר לה להתחדש במקום בו יצורים חיים אחרים היו מתים?
אחד ממיני החלזונות בצרפת מסוגל להצמיח מחדש את ראשו במידה וזה נכרת. רבים מתושבי צרפת יצאו לשדות חמושים בסכין כדי לבדוק בעצמם את נכונות התגלית. הוכחה ניצחת לכך שיש תובנות שעדיף לשמור לעצמך. המקור לתמונה – ויקיפדיה.
ההבדל שבין הגופים
"מהו אדם? ערימה קטנה ואומללה של סודות." אנדריי מלרוקס, 1901-1976
כל רקמה בגופנו מורכבת מסוגים רבים ושונים של תאים, המשתלבים אחד עם השני במגוון של ארכיטקטורות. אפילו כלי הדם, הדומים לצינורות, אינם פשוטים. הם מצופים מבפנים בתאים הצמודים זה לזה, שאינם מאפשרים לדם לצאת מכלי הדם. מעליהם קיימת שכבה של תאי שריר, המסוגלים להפעיל כוח ולכווץ את כלי הדם, וכך להקטין את כמות הדם העוברת דרכו. את תאי השריר החלק עוטפים תאים המכונים פיברובלסטים, שיוצרים שכבה אלסטית וחזקה העוטפת את כלי הדם ומקנה לו חוזק על מנת שלא יקרוס לתוך עצמו. ואם כלי דם אחד הוא מבנה מורכב, המכיל מספר סוגים שונים של תאים, שוו בנפשכם עד כמה מסובכת יד שלמה, הכוללת כלי דם רבים, עצבים, שרירים, גידים, עצמות, סחוס, רקמת שומן ועור! כדי שקטוע-יד יוכל להצמיח מחדש את האיבר מן הגדם, עליו לייצר בשנית את כל אותם תאים מתמחים, שכל אחד מהם יודע לבצע בדיוק את התפקיד המוגדר עבורו ולגרום להם להתארגן במרחב באותו סידור מדויק ששרר ביד האבודה. עליו לשחזר, למעשה, את השלב העוברי בו גדלה היד כחלק מהעובר השלם.
כל אדם מתחיל את חייו בתור תא יחיד – הביצית המופרית. בשלב זה, אחד מזרעוניו של האב הצליח כבר להשחיל בערמומיות את המטען הגנטי שלו לתוך הביצית האמהית ולהפרותה. הביצית המסופקת לוקחת לעצמה זמן-מה לעכל את המצב החדש, ואז מתחילה באחד התהליכים ההנדסיים המופלאים ביותר בטבע – יצירתו של תינוק שלם, שגופו מכיל מאה-אלף מיליארדי תאים, מתא אחד בודד. זהו מסע ארוך של תשעה חודשים, וכדרכם של מסעות גם זה מתחיל בצעד אחד קטן ופשוט להפליא: הביצית המופרית מתפצלת לשני תאים. כל אחד משני התאים החדשים מתפצל בעצמו לשני תאים, וכל אחד מארבעת התאים החדשים מתפצל גם הוא לשני תאים, ושוב ושוב ושוב.
לאחר מספר חלוקות כאלו, מתקבל כדורון חלול המורכב ממאה תאים לערך. קליפת הכדור עשויה מתאים, אך תוכן הכדור הוא האוצר החשוב באמת: הכדור החלול אוצר בתוכו כמה עשרות תאי גזע עובריים, המסוגלים ליצור את גוף התינוק בכוחות עצמם. בתשעת החודשים הבאים מתחלקים תאים אלו פעמים רבות, בונים את גוף העובר בתוך הרחם ומייצרים את סוגי התאים המתאימים לכל רקמה: כאן לב, שם מעי ובמקומות אחרים כבד, כליה, ריאה, או כל אחת מהרקמות הרבות האחרות מהן מורכב הגוף. כנחשול המונחה ביד אומן, לאורך חודשים רבים זורמים ונוהרים התאים העובריים אל יעדיהם ומרכיבים את העובר על כל חלקיו. זהו תהליך בנייה מפרך, המשפיע גם על הבנאים עצמם, מכיוון שבמהלכו עוברים גם התאים העובריים שינוי קיצוני והופכים לתאי גוף בוגרים.
כדורון התאים החלול (בעגה הרפואית-ביולוגית – בלסטוציסט) ממנו ייווצר העובר.
מה מבדיל תא גוף בוגר מתא עוברי? ניתן לחשוב על התאים העובריים כילדי בית-ספר. כאשר הם צעירים, הם יכולים לרכוש להם כל מקצוע שירצו. אם יקבלו את ההנחיות המתאימות, יכולים תאים אלו להתבגר ולהפוך לתאי עור, לב, כבד, או כל רקמה אחרת הקיימת בגוף. אך מהרגע שקיבלו התאים את עיסוקם החדש, הריהם נחשבים לתאים בוגרים, והם אינם יכולים להחזיר את השעון אחורנית. המקצוע בו בחרו יישאר שלהם לתמיד, והם לא יוכלו להחליפו עד ליום בו ימותו. ההבדל השני טמון ביכולתם של התאים העובריים להתחלק ולהתרבות ללא הגבלה. הם צעירים, זה ברור. אך מרגע שהם מתבגרים ורוכשים לעצמם מקצוע, הם מאבדים בדרך כלל את יכולת החלוקה. תאים אלו יבצעו את התפקיד שקיבלו על עצמם עד יומם האחרון, מבלי שיותר להם להביא צאצאים לעולם – היינו, להשתכפל וליצור עותקים נוספים של עצמם.
לכאורה, נשמע הדבר אבסורד מזוויע. מדוע שלא נרצה שתאי גופינו ימשיכו להתחלק? הרי בדרך זו, היינו יכולים להחלים מכל פציעה ותאונה! העצמות והעצבים היו משקמים את עצמם מחדש וגפיים קטועות היו גדלות לאורכן המלא. אלא שדרכי הגוף חכמות הן. אילו היו כל התאים בגוף מסוגלים להתחלק ללא שליטה, האיזון העדין שבין הרקמות היה משתבש במהירות, והמערכת המורכבת שהיא הגוף היתה מתמוטטת. במוקדם או במאוחר היה הגוף כולו הופך לרקמה סרטנית אחת גדולה, בלתי-ניתנת לעצירה או לריסון. העצמות, העצבים והשרירים היו נאבקים זה כנגד זה, במקום לשתף פעולה ולהביא ליצירת רקמה פועלת. לגידם או לנכה קשה בוודאי להתעודד מכך שגפיו אינן מתחדשות מעצמן, אך הוא יכול להתנחם בידיעה שאילו היו התאים הבוגרים מסוגלים להמשיך להתחלק ללא הגבלה, הרי שכל ילד היה חולה בסרטן כבר בשנים הראשונות לחייו.
גם גוף ההידרה מורכב מתאים בוגרים, שאינם מסוגלים להתחלק ברובם. ויחד עם זאת, כל תא ששובק את חייו בתוך גוף ההידרה, מוחלף בתא אחר שלוקח עליו את תפקיד קודמו. כדי להוציא את הפעולה הזאת אל הפועל, ההידרה משתמשת במנגנון יוצא דופן: . גופה גדוש ורווי בתאי גזע עובריים, המסוגלים להגיב במהירות לכל פציעה, להתחלק ולהשלים את החוסר בתאים שנפגעו. כל תא עצב שמזדקן ומת בגוף ההידרה, מוחלף מיד בכוחם של תאי הגזע. כל פציעה, שריטה או קטיעה של זרוע ציד תתוקן באמצעות יצירה מחדש של התאים החסרים. ההידרה היא למעשה עובר נצחי, שתהליך הגדילה שלו נעצר בתבנית שהותוותה לגופו. מאז שהתעצבה בכוחות האבולוציה, מסוגלת ההידרה לתקן את גופה באופן בלתי פוסק ולהשלים את תבנית הגוף המקודדת בדנ"א שלה, או אפילו ליצור את עצמה מחדש לפי אותה תבנית. אם היתה אי פעם חיה הראויה לתואר בת-אלמוות, הרי שההידרה המודרנית היא זו. היא מצייתת, בדרכה, לאמרתה הציורית של דוריס לסינג – "הסוד הגדול שכל הקשישים שותפים לו הוא שלא באמת השתנית בשבעים או שמונים שנים. גופך השתנה, אך אתה לא השתנית כלל. וזה, כמובן, גורם לבלבול גדול."
לרוע המזל, בני האדם אינם עוברים נצחיים. תאי הגזע העובריים שהיו קיימים בגופינו בשלב העוברי נעלמים מן הרקמות עד הלידה. מלאכתם היתה ליצור ולעצב את גוף התינוק, ולאחר שזו הסתיימה הם אינם נחוצים עוד. לטוב או לרע, איננו יכולים לחזור לשלב העוברי כפי שעושה ההידרה.
תקווה לעתיד?
תאי הגזע העובריים אמנם אינם קיימים עוד בגוף הבוגר, אך אנו מסוגלים כיום להפיקם מתוך עוברים בגיל מספר ימים. בשלב זה, העובר אינו יותר מכדורון תאים בגודל של נקודה על הדף, ולא פיתח עדיין רקמות. מכל בחינה מעשית, העובר אינו אנושי בשלב זה – לא יותר משגידול סרטני הוא אנושי. לכל היותר נוכל להגדירו כבעל פוטנציאל ליצירת אדם. אך מצד שני, כאלו הם גם מיליוני תאי הזרע הנפלטים בכל שפיכה גברית. הכנסייה הנוצרית הקתולית אוסרת על איסוף תאי גזע עובריים אנושיים (היהדות דווקא מתירה את המעשה), אך השאלה חייבת להישאל: האם גם בני האדם יוכלו לחדש את גפיהם בעתיד, על ידי שימוש בתאי הגזע העובריים? ייתכן שכן.
בשני העשורים האחרונים הושקע מחקר רב בתאי הגזע העובריים האנושיים, והודגמו דרכים שונות המאפשרות לתקשר עם התאים בשפתם ולהורות להם להתחלק או להתמיין לסוגים שונים של תאים. חידושים אלו היו מעניקים תקווה שתאי הגזע העובריים יוכלו להשלים רקמות אנושיות חסרות, אילולא בעיה אחת: המערכת החיסונית. מכיוון שתאי הגזע העובריים מופקים מעוברים אנושיים, הם ניחנים בסממנים חיסוניים משל עצמם, וכל רקמה שתיוצר מהם תידחה על ידי גוף המושתל, שמערכת החיסון שלו יודעת לזהות רק את רקמותיו שלו ולא את השתלים הזרים. כל פתרון שיסתמך על תאי הגזע העובריים, לפיכך, יחייב שימוש בתאי גזע עובריים של הפצוע עצמו – אך אלו, כזכור, אינם קיימים עוד בגוף הבוגר. רק בשנת 2006 נמצא לראשונה פתרון לבעיה, שעשוי ביום מן הימים לספק קצה חוט להעתקת חיי הנצח של ההידרה אל האדם. בשבוע האחרון זכה אחד מהחוקרים העומדים בפני התגלית בפרס נובל.
שחזור נעורי התאים
בשנת 2006 קנה שיניה ימאנקה את עולמו ואת מקומו בהסטוריה של המדע, בניסוי שהדיו ממשיכים להדהד עד היום בקהילה המדעית, ועליו זכה בפרס הנובל לרפואה ביחד עם ג'ון גורדון בשנת 2012. ימאנקה חילץ תאים פיברובלסטים מעורו של עכבר, גידל אותם בצלחת פטרי ובאמצעות הנדסה גנטית משוכללת הצליח להשיב להם את נעוריהם ולהחזיר אותם למצב העוברי. הפיברובלסטים, שעד אותו רגע התנהגו ככל תא בוגר בעל דרך-ארץ וחיו את חייהם מבלי להתחלק, הגיבו לחידוש הנעורים בהתלהבות יתירה. הם התחלקו ללא שליטה ומילאו צלחות פטרי שלמות בצאצאיהם. צאצאים אלו, עותקים מדויקים של הוריהם, היו גם הם בעלי כל התכונות של תאי גזע עובריים. בעקרון, תאים אלו היו אמורים להתחיל בתהליך היצירה של עוברי עכברים בתוך צלחת הפטרי. ואכן כך קרה. התאים החלו להתבגר בקצב מסחרר, תוך שכל אחד מהם בוחר מחדש את מקצועו בחיים. תוך שבועות ספורים, התמלאו צלחות הפטרי בתאי לב בוגרים ופועמים, בתאי כליה ותאי כבד פעילים ואפילו בתאי עצב שניסו להתחבר לתאים האחרים ולהעביר אליהם מסרים. אלו לא היו עוברי עכברים אמיתיים, שרקמותיהם מאורגנות היטב בגוף. אולי נכון יותר להגדירם כעובר מבולגן להחריד. מה השתבש? הכל – ולא כלום.
שיניה ימאנקה וג'ון גורדון – שני הזוכים בפרס נובל לרפואה על גילוי התהליך המשמש לשחזור נעורי התאים הבוגרים.
כאשר הביצית מופרית בתוך גוף האשה ומתחילה להתחלק ולהפוך לעובר, היא מקבלת מסרים והוראות מהתאים הסובבים אותה. כל אחד מהתאים הצעירים שבגוף העובר מקבל גם הוא הוראות מהתאים שמסביבו, וכך הוא יודע מה עליו לעשות במקום בו הוא נמצא ואיזה מקצוע עליו לרכוש. ההוראות שהתאים מקבלים אינן רק הוראות לבחירת מקצוע – במקרים רבים מקבלים התאים הוראות לנדוד למקומות מרוחקים בגוף העובר ורק שם לרכוש את מקצועם החדש.
בצילום בהילוך איטי, התהליך נראה כמעט כאוטי: מיליוני תאים נודדים באקראיות מדומה ממקום למקום בגוף העובר, תוך שהם מחליפים את מקומם של תאים אחרים ומשגרים הנחיות סותרות לסביבתם. העובר, בראשית דרכו, כמוהו כפאזל בעל מיליוני חלקים, שכל חלק בו משנה את צורתו ואת התאמתו לתמונה הכוללת מדי שעה בשעה. מיליוני תאים רוקדים בסינכרוניזציה מושלמת זה עם זה, ברחבת הריקודים הקטנה ביותר בעולם.
חלק מהעוברים לא ישרדו את תהליך היצירה והעיצוב הקיצוני. למעשה, קיימות הערכות לפיהן שליש מההריונות נפסקים כבר בחודשים הראשונים כתוצאה משגיאה בהרכבת העובר. אך למרות שלצופה מבחוץ נראה התהליך אקראי לחלוטין, מצליחים התאים העובריים להבין את המסרים שהם מקבלים מחבריהם ולהתמיין בהתאם. לראיה, מרבית העוברים הצעירים שורדים את תהליך ההרכבה העצמית, ואף מסיימים אותו כשהם מושלמים וללא כל פגם (במיוחד לדעת ההורים הגאים).
הפיברובלסטים של ימאנקה, כאשר זכו מחדש בנעוריהם, חזרו לשלב העוברי. בשלב זה הם היו אמורים לסייע ביצירת גוף העובר באמצעות חלוקה, נדידה מבוקרת ורכישת מקצוע. הם בוודאי ציפו להוראות שיועברו אליהם מסביבתם, להנחיות מקרוביהם וממקורביהם שיאותתו להם כיצד עליהם להתנהג. אילו היו נמצאים בתוך עובר קיים, הרי שהיו זוכים בהוראות שכאלו. אך בעודם כלואים בצלחת הפטרי, ללא יד מנחה ומכוונת, הם איבדו שליטה וצייתו לכל מסר חולף וארעי שקיבלו מהתאים הסובבים אותם, שהיו מבולבלים ונבוכים בדיוק כמוהם. בתוך הצלחות גדלו והתפתחו תאים ורקמות מכל הסוגים הקיימים בעובר, כתוצרי ניסיונותיהם הנואשים של תאי הגזע הצעירים להגשים את תפקידם וליצור את העובר מבראשית. ללא הנחיה, הם כשלו בתפקידם, ובמקום ליצור אורגניזם שכל רקמותיו מאורגנות ומתקשרות זו עם זו, הם יצרו ערבוביה של תאים בוגרים, ללא סדר או ארגון ברור.
למרות שימאנקה לא הצליח להכווין היטב את התאים הצעירים שיצר מתוך הפיברובלסטים הבוגרים, הוא הבין כי ניתן לברור את התאים שבצלחות ולחלקם לקבוצות – לתאי לב, לתאי כבד, לתאי עצב וכן הלאה. תאים נבחרים אלו לא נתקלו בדחייה חיסונית כאשר הוזרקו לתוך העכברים מהם נלקחו הפיברובלסטים המקוריים, מכיוון שנשאו עליהם עדיין את הסממנים המעידים שמקורם מגוף אותו עכבר. לפחות במחקר אחד הוכח כי תאי עצב שנוצרו מתוך אותם פיברובלסטים יכולים להיקלט היטב במוחו של העכבר ממנו נלקחו התאים המקוריים, ולתפוס את מקומם של תאי עצבים שמתו כתוצאה ממחלת פרקינסון.
ניסוי מתקדם זה מעלה שאלה מעניינת: האם נוכל לשחזר באמצעים טכנולוגיים את יכולת החידוש העצמי של ההידרה? שהרי אם אנו יכולים לגרום לתאי גוף בוגרים להפוך בחזרה לתאי גזע עובריים, דומה שאיננו רחוקים כל כך ממקומה של ההידרה. ואם נוכל להנדס גנטית את התאים שבגופנו, כך שמספר קטן מהם יוכל להפוך לתאי גזע באזור פציעה או פגיעה ולשקם את התאים שנפצעו, הרי שיכולותיה של ההידרה ייראו בעינינו כחלק מחיי היום-יום. למרבה הצער, הטכנולוגיות שבידינו עדיין אינן מסוגלות להגיע לרמה כזו של עדינות ותחכום בהנדסה הגנטית. הדרך עודנה ארוכה, אך סופה כבר נראה לעין. אם רק נמשיך ללכת בנתיב המדע, אנו עשויים לגלות מה ממתין לנו בסוף השביל.
