האם התורה שבכתב מובנת ללא התושב"ע??

התורה כפשוטה - מצווה על "עין תחת עין".

כל אפשרות אחרת היא פרשנות שלא נובעת מהתורה כפשוטה.

כשאתה מחליט שיש לבית דין מרחב רחב לפרשנות (בניגוד למילים המפורשות), במה זה שונה מחז"ל שמחילים זאת על כל התורה?

אגב, מעניין שתפילין לא מוזכרות בכלל בתנ"ך והראיות הארכיאולוגיות מצביעות על כך שרבות מפרטי המצוה נוצרו בתקופת התנאים והאמוראים.. (כמו התפילין שנמצאו בים המלח שהכילו פרשיות שונות או יותר ארוכות כולל עשרת הדיברות) ועוד לא הזכרתי ששתיים מהפרשיות נאמרו בכלל בסוף חיי משה..

כנראה שחז"ל שמו לב לזה וניסו לדחוק בכל מקום אפשרי זכר לתפילין כגון:

ירוחם זה הענין שאתה מסביר מה שאתה מבין

אבל אתה לא מבין שיש עוד הסברים ומה שאתה מבין זה לא מוכרח להסביר כך - אפשר לתת עוד הסברים הגיוניים של שנות ה2000 או מה שתרצה..

לכן עדין התורה שבכתב נתנת לכל מיני הסברים למיניהם וכל אחד יכול לפרש אותה בצורה שונה

חבל שאתה מתעקש על דברים כל כך ברורים

מסורתי

תודה על פתיחת האשכול.

לצערי לא היה לי זמן לקרוא הכל, ומה שקראתי היה מעניין מאד.

אני מציע, אם גם באיחור, לפתוח בשאלות יסוד.

התורה היא קודם כל טקסט. אוסף של סימנים, כלומר אותיות, על חומר כתיבה.

האותיות מתאגדות למילים, והמילים למשפטים.

המשפטים מביעים מסרים.

יש מסרים שהינם מכוונים ויש מסרים שניתן לדלות מתוך הכתוב.

כאשר לפנינו טקסט עתיק ורחוק מאיתנו, חסר לנו הרבה מידע שברור יותר לבני התקופה.

יש גם טקסטים שמיועדים למומחים, ומצריכים הנחות יסוד שאינן שוות לכל נפש.

אבל גם טקסטים שמיועדים לכל עלולים להיות בלתי נגישים אם חסרות הנחות יסוד. החל בחוסר ידיעת מילים, עבור לאופני התבטאות, ועוד ועוד. כלומר, רקע.

אחד הקשיים נובע מכך שיש מטאפורות. כלומר ביטויים שמתחילים כתיאורים בפועל והופכים למשלים. לא תמיד ניתן לזהות מתי ביטוי הוא מטאפורה ומתי לא.

כאשר טקסט הינו מקודש, הבעיות חמורות יותר. אנו נזהרים מאד בפרשנותו, ומניחים הנחות מסויימות לגבי התכנים שלו.

על סמך כל מה שכתבתי כאן, נראה שיש כמה דברים שמפרידים בינינו לבין קריאה רצופה וברורה של המקרא.

א. הבדלי תרבות. אנו חיים בדור אחר, במקום אחר. חסרות לנו ידיעות שהיו קיימות אז.

לדוגמא, התורה מזכירה לנו באחד ההקשרים כי "הכנעני אז בארץ". היום, מי יודע מיהו הכנעני ומה טיבו ומה היו תנאי החיים לידו? ניתן לשער, ניתן להשוות לזמנים ומקומות אחרים, אבל אין זו ידיעה דומה לזו שחי בין הגויים בעכו או בין יהודים חרדים בבני ברק לגבי מקומו.

אפילו איננו בקיאים בגידול צאן על מנת להבין את הנאמר לגבי שיים, כבשים ועוד בעלי חיים מסוג זה. וזו רק דוגמא בודדת.

ב. יש לנו הנחות יסוד שונות מאלו שהיו לדור מקבלי התורה. זה גורם לכך שאנו קוראים אחרת את הפסוקים.

יש לנו, לדוגמא (או לחלקנו) הנחות יסוד תיאולוגיות ופילוסופיות. או הנחות יסוד אנתרופולוגיות. לכן יש ויכוח גדול על פסוקים כמו "ה' אלקיך אש". או "ותחת רגליו כלבנת הספיר". יש מי שיטען כי הכותבים והקוראים הבינו את הפסוקים כפשוטם. יש מי שיטען (כמוני) כי כבר בדור ההוא ידעו שה' אינו ניתן לתפיסה ואין אלו אלא משלים. ההכרעה בין הפרשנויות תלויה בהנחות יסוד משלנו.

ג. יש פסוקים שקשה לדעת מה היתה כוונת הכותב.

1. כאשר מסופר על שמים שמעליהם מים, או על מים שמתחת לארץ, למה הכוונה?

אנו עשויים להבין כפשוטו, שהתורה מדברת על העולם שבו אנו חיים, ומתייחסת למי תהום (מתחת לארץ) ולעננים.

אפשר לפרש שהתורה מתייחסת לתפיסת עולם שהיתה רווחת אז ואפילו בימי חז"ל, כי העולם נברא כיבשה על מים, ויש מים גם מעל השמים ומשם מגיע הגשם, ומשם ירד המבול בימי נח. (שד"ל).

זה יעורר את השאלה כיצד התורה מתארת דבר שאינו נכון, שהרי כדור הארץ אינו אדמה על פני מים ומעל הרקיע, שלמעשה הוא תופעה אופטית בלבד, אין מים. יש שכבות של אטמוספירה. (כפי שכתבתי לפני זמן רב, סביר לטעון שהתורה מדברת אל הדור שקיבל אותה לפי מושגיו, וזו התיאוריה הפרשנית הטובה ביותר שיש לי, אם כי עדיין היא מזעזעת למי שלא הורגל בה. הכיצד התורה אינה מדייקת בדבריה).

2. מה זה "עין תחת עין"? ניתן להבין כפשוטו. הוצאת עין, יוציאו לך עין. נכון שזה לא ייעשה בדייקנות מירבית, אבל היכא דאפשר אפשר. (=במקום שאפשר, אפשר. כלל מהגמרא שמתרץ מדוע בכל זאת נקיים את הפסוק כפשוטו. דעה שנדחתה מן ההלכה כמובן).

אפשר לפרש זאת שזו לשון מושאלת. שהכוונה לממון, כי הנחת היסוד שלנו שהתורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, לא תורה לעקור עין ממש.

אפשר לפרש שהתורה אכן התכוונה לממון, לפיצויים, אבל הדגישה את הרעיון של עין תחת עין כדי לעורר אצל הפוגע תחושה של הרע שחולל.

3. למחרת השבת.

מתי מתחילים להקריב את העומר? האם כאן "שבת" היא שבת, היום השביעי, או יום טוב של פסח?

ואם התורה מתכוונת ליום טוב, מדוע נבחר לשון "שבת" שמטעה את הקורא? ושמא המילה "שבת" ציינה תמיד לא רק את השבת שלנו אלא גם יום חג?

עלינו להודות כי בלתי אפשרי לצפות שטקסט, ולו המקודש במקודשים, יעבור מדור לדור באופן מושלם כך שתמיד ייקרא באותה הבנה, אפילו הבנה ראשונית של הילד.

שאלה אחרת היא: מי מוסמך לפרש?

האם זה מקצוע לחוקרי שפה ומקרא או לתלמידי חכמים?

יש לשים לב כי התשובה המיידית של יהודי שומר מצוות, כלומר "רק תלמידי חכמים", עשויה להיות לא נכונה. הרי חוקרי התקופה, אם הם נקיים מהנחות יסוד שגויות, מחזיקים בכלים טובים יותר להבנה. מצד שני, תלמידי חכמים מחזיקים בהנחות יסוד ובגישות קרובות יותר למסרים של התורה.

כמדומה שכוונת פותח האשכול היתה להראות שאין לנו אלא מסורת חז"ל. ויותר מכך, שהתורה בהכרח חייבת להסתמך על פרשנות שמלווה אותה לצידה, הלא היא "התורה שבעל פה". אכן דומה שכך הוא, ומסתבר שזו תהיה כוונת נותן התורה. אי אפשר להעביר טקסט בלי הסברים שילוו אותו ולו רק באופן קריאת המילים. ובוודאי שצריך יותר מזה עבור הבנת המסרים (האם מקרה פרטי של חוק מדבר רק על המקרה הפרטי או שיש כאן כלל. ואיך מזהים כלל, האם ב"כלל פרט וכלל" או "ריבוי מיעוט וריבוי" = שתי צורות דרשה של חכמים לניסוחים שיש בהם כללים ופרטים אבל הן מוליכות למסקנות שונות במקצת).

כל אלו דברים שיש ליתן עליהם את הדעת בבואנו לקרוא את התורה ולהבין "פשט". יש בוודאי במה שכתבתי יותר שאלות מאשר תשובות, אבל אלו דברים שיש להביא בחשבון כאשר מנסים להגדיר את השאלה היסודית כאן ולחפש אחרי תשובות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");