סיכום וסיווג הבעיות שבדת.

יהיאור ובעב הדגישו כי התאוות אינן המניע העיקרי ליצירה מהדת. יש להעיר מהלינק שהביא ספרן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4200038,00.html    שם לדברי המרואיין הטריגר להתחלנות היה העדר אהבה.

אהבה היא סוג של תאווה?

אהבה אינה סוג של תאווה. אבל תאווה היא סוג של אהבה, כלומר כל רצונותיו של אדם (ובראשם ההרגשיות) הם חלק מתיצרוכותיו הנפשיות, וכמו שכל אחד מבין שאם אין קמח אין תורה, בדיוק כך (ואף יותר) אם אין אהבה אין תורה, ולכן כל אנשי הדת שהעמידו את הדת על שלילת האהבה (ועל עליבותה ופחיתותה), מלבד מה שגילו שאינם מבינים כלום בצורכי האדם, ומלבד מה שגילו שאינם מבינים כלום במה שראוי להיות עניין האדם, ומלבד מה שגילו שאין רעיונם אמיתי משלהם אלא חיקוי לכל הבלי היוונים הקדמוניים שאת ה'אהבה' הרגשיית האנושיית הטובה החליפו ב'אהבתם' לשכל, ולא הבינו שבדיוק אותו 'אהבה' טבעיית היא מה שמשמש אצלם כ'אהבה' למושכלות. הרי שאותם גדולים הצליחו למוטט את הדת אצל הרבה, והם שוכחים שאת ה'סיפוקיות' שיש אצלם מרוממותהשכליות שבגרונם אחרים מבקשים מקצת אהבה בלבם, ואלו ואלו מבקשים רגשיות לעצמם.

ולכן דווקא ביום זה שהוא יום קבלת התורה 'מאהבה', לאחר שקבלה מיראה נכשלה כישלון חרוץ. 'ומאהבה' פשוטו כמשמעו, 'היתרגשות ואהבה פשוטה' ללא כל פילפולים ובילבולים שמקשקשים כל בעלי המחשבות למיניהם. אלא אהבה מרוסנת טבעיית, אהבה מרוגשת טיבעיית(כמו שכתוב משלוח מנות, ומתנות, ושמחה, ויוטוב, וגם מה שלא ניכתב בפירוש אלא כל אחד מרגיש מעצמו, וד"ל), וכל אחד עיניו בראשו להבין איזה רסן ישים לעצמו כדי שלא תהיה 'אהבתו' קבורתו, אלא אהבתו חייו.

(כולם יקבלו עצמם לאהבה אמיתיית. ובזה ייפתרו כל הפראבלעמען מהסוג הניזכר בכתבה הזאת שהביאו כאן)

ואני רוצה להודיע שאע"פ שהרמב"ם חכם גדול היה, והוא קידם הדת מאה מעלות קדימה מהאפילה השכליית שבה הייתה שרויה, והוציאה לאור שיכליי גדול. מ"מ בעניין רגשיות היה הרמב"ם כימעט בעל מום. הוא קיבל דעת אפלוטוניוס על הסיכסוך בין גוף לנפש, ועשה אותו לאיזה עיקר גדול ביהדות, והרבה לגנות הרגשיות עד שעשעה לבוז ממש.
אנחנו הירווחנו ממומו הרגשיי, שהיצעידנו אל השכליות, אבל אסור לנו לישגות בזה. אלא לאכול את פריו השכליי ועם זה ולצד זה להיות אוהבים כאן בעולם הזה, בכל אפשרויות האהבה הניפלאה שחנן אותנו אלוהים.

אמנם אני כבר קצת בבחינת 'לבסומיי' אבל אני עוד יודע מה אני כותב, וכל דברי דברי אהבה ואמת.

א'פריילעכן פורים לכולם, ולא לשכוח לקבל מאהבה, פשוטו כמשמעו.

רציתי רק להזכיר שכל הבעיות בדת אינם בדיעבד אלא לכתחילה!

כי ככה אלוהים ישב ותכנן את הדת שיהיו את הבעיות הללו

עד כדי כך שאם לא היו הבעיות הללו - הדת לא היתה שווה כל כך!! (לפי אלוהים כמובן..)

ולא היתה בחירה!

ולא היה ניכר ההבדל בין היהדות לבין אף דת שהיא!

לכן אני מסכים ומבין את הכאב שלנו עם כל הבעיות שיש בדת, אבל אין מה לעשות כך אלוהים רצה ורוצה -

אני לא כל כך כועס על אלוהים כי סוף סוף אני קצת מוכן להאמין שאלוהים יודע מה שהוא עושה ואלוהים לא טועה..

:):):):)

גם קהלת היה בעל מום ?

קוהלת,אם הוא כתב את מה שכתב כדרך חיים ולא כקריאת תיגר סתמיית. הוא סבל ממשהו הדומה למניה דיפרסיא, הייתי אומר מניה-דיפרסיא רעיונית(ולא כ"כ קליניית) מיצד אחד הוא כותב על עצמו כמה הוא חקר הכול וכמה היה לו הנאות(כמו שניראה מהפסוקים), וכמה הוא היגיע להבנות אנושיות וחברתיות עמוקות, וזה ניראה ממקום של גדלות נפש, של רוחב ועומק תודעתיות.
אלא שתמיד המסקנה מדופרסת לגמרי, -הכול הבל, הכול רעה חולה, הכול רעות רוח.
החוסר צדק, והסימטריא הסטיסטיית שלא מבדילה בין טובים לרעים, הרס אותו לגמריי, ואני מבין אותו, צריך להיות חזק בנפש כדי לישרוד כאן את הזוועות שהם נחלת הכלל והפרט. ואת חוסר העניין הפילוסופי בחיים.(אבל אין מה לעשות חייבים להחזיק ידיים ולידחוף לכמה שיותר טוב) רחמיי על קוהלת, ואצבעותיי לקוהלת.
הרמב"ם דגל בעניינים אלה ללכת באמצע, לא מידי לפה ולא מידי לשם,
נכון, ככה בהילכות דעות, השביל הממוצע, והיה לו מספיק גדלות רעיוניית ודעת לא להכניס ליד החזקה את מה שהיכניס למורה, על התיעוב לחושי ההנאה, ולעינוגים. גם מי שמאמין שיש משהו בשיכליות, ושהיא ניצחיית, ושהיא הבכורה, לא צריך להשפיל כ"כ את העינוגים, צריך לדון על זה הרבה, לא עכשיו.
כתבתי בעל מום, כי ניראה לי שזה היה משהו בנפשו, ולא רק בשיטתו, אז אנחנו הירווחנו מזה, והרמב"ם יגיד הנה אתם מודים שאני צודק כי אם הייתי קצת יותר מיתרגש כאן מההנאות הייתם מפסידים אותי לגמריי, ויש צדק בזה. אבל החכם עיניו בראשו, לקחת מכל דבר כמה שניצרך.

בכלל אני לא מבין איך אפשר להגדיר מה חשב ההוא מול השני, או הדור הזה מול דור קודם,
הרי תאווה היה מאז ומעולם, אהבה היית מאז ומעולם (אתה היית עובד 14 שנה בקרח ובחום רחוק שלושה ימים מהישוב בשביל בחורה ? יעקב אבינו עשה זאת,)

אתה צודק. התנ"ך הוא ספר האהבה הגדול.

תאר לך שהיה כתוב

'ויאמר הרב ? לאשתו הנה נא ידעתי כי יפת מראה את', היו אומרים וודאי נישתגע זה. וזה כתוב על אברהם(יש הרגשה שזה סוג הדיבור שלהם)

תאר לך

'ויאהב האדמו"ר מ? את הרעבצן'. היו שורפים את כל פחי הזבל מהודו ועד כוש, וכתוב 'ויאהב יצחק את רבקה'

תאר לך

שעל אחד מהראשונים היה כתוב ' ויהיו בעיניו ימים אחדים באהבתו אותה', היו אומרים שהוא קראי, והנה זה כתוב על יעקב.

על דוד ושלמה אני לא מדבר בכלל.

ואיפה אנחנו היום.?. אז וודאי שאי אפשר להשוות קאלטור של דור אחד לשני, ובכל זאת.


וגם נזירים היית מאז ומעולם (בני הנביאים ואחריהם הכתות בזמן בית שני כולם היו נזירים ממש ומהם צמח הנצרות,)

נכון. אבל זה היה פתוח, כל אחד ורעיונו איתו, אבל לא ליכפות שיטה אחת לכולם.

רק ברור לנו שכל מנהיג דורש בקהילתו על פי צורכי קהילתו, אם קהילתך תהיה כולם שקועים בתאווה אז תדרוש בכיוון ההפוך להזן את המצב, וכן הפוך,

אני מסכים איתך שבדור כשלנו בלי גדרים אין מוסר, אבל דור כשלנו גם מבוגר לשים את מה שצריך איפוה ואיך שצריך, וזה לא קורה. הרעיון הזה של דיכוי הגופניות ושיפלות ההנאות וההרגשות, הישתלט על היהדות בטעות, וגורם נזקים חמורים, כנ"ל בכתבה ההיא, חוץ ממה שזה מיותר ושקרי לגמריי.

בקיצור: לאשים את הרמב"ם כאילו הוא המציא את הגלגל ביהדות, אז לא ולא בני הנביאים בזמן שמואל הנביא כבר היו כאלה,

כנ"ל, מי שמוצא סיפוקיות בהיסתגפות עם עצמו, יונעם לו בשיטתו, אבל אסור ליקבוע לשני מה יהיה טוב לו. והרמב"ם בשיטה (שקיבל מאפלטוניוס) כתב דברי השפלה לריגושי הגוף(שבעצם הם גם ריגושי הנפש, למי שיודע איך הדברים פועלים). ואמנם בסוף המורה הוא כן קצת גילה ריגושיות באהבת הבורא, אבל בכל מה שנוגע לריגושיות אנושיית הוא בז בשיטה. (וכתבתי למעלה שיש לדון בזה הרבה)

לעצם העניין:
צריך להבדיל בין הנהגה ציבורית לבין הנהגה אישית,
אישית: כל אחד יבחר איך הוא מרגיש שצריך לעבוד את השם ואת עצמו, על דרך בהצנע לכת עם השם אלוקיך,
ציבורית: צריך הנהגת אמצע,
רבי עם תלמידו: ברור לכל בר דעת שזה תלוי מי הרבי ומי הם תלמידיו,
כלומר אם התקבצו סביב הוגה ענק תלמידים שמחפשים דווקא את ההגות שלו, אז בוודאי רבם ישלול כל דבר שיקח את התשומת לב של תלמידיו לההגות שלו,
רק אין לתלמידים לדרוש להפוך את רבם וההגותו לשיטה ציבורית כללית לכלל האומה,
יותר מיזה אסור לתלמידים לחנך את ילדיהם הם להיות חסידים של רבם, (אסור לרבם ולתלמידיו להקים מוסדות חינוך משלהם)
זה לדעתי הטעות הטרגית ביותר בציבור שלנו,
ניקח לדוגמא את בעל שומרי אמונים, (= תולדות אהרן הראשון) 
הוא היה לו דרך מסויים שמשך אליו יהודים מסויימים, כדרך בעבודת השם מסויימת,
הכישלון בא בדור הבא, הדור הבא לא מחפש דווקא את ההגות רבם של ההורים,
כלומר כמו שהחסיד שנמשך לבעל שמרי אמונים עזב איזה קהילה קודמת שההורם שלו היו שם, אז למה שיכפה את דרכו הוא על ילדיו ??
אותו טעות וכישלון היית בהחזרה בתשובה:
ההורים נמשיכים מסיבות מסויימות לדת אבל ילדיהם לא כל כך בראש שלהם, ולכן בדור הבא יש הרבה יוצאים בשאלה,

ולכן אני טוען שצריך לעשות הפרדה מוחלטת,
המוסדות חינוך של כל האומה (זה חלום, אבל אצלנו החרדים זה מחוייב המציאות, עד לא מזמן אצל הבנות זה עבד טוב ונכון, היית בית יעקב אחד ויחיד) צריך להיות אחיד, למשל ניקח עיר כמו ביתר קרית ספר וכדומה, לא מקימים רק מוסד חינוך אחיד לכולם, ואז בגיל הבגרות (בישיבות גם צריך להיות אחידים לגמרי) שכל בחור אברך יבחר לו איזה דרך רוחני שהוא נמשך לה,
 ושוב לא להלכה למעשה בבית ובחינוך, רק רוחניות אישית, כמו שהתורה דורשת "בהצנע לכת עם השם אלוקיך"  

לא בדיוק,לפני דיונים על שיטות חינוך, צריך דיונים על שיטות בחיים. כזה עניין כמו מקום ההנאה והאהבה וכו', זה קודם עניין לחקירה ואח"כ לחינוך. גם לא צריך כל הזמן לדבר על 'רוחניי' זה כבר שוב הפרדה בין רוחני לגשמיי, שהוא טעות גדול. יש מה ואיך שראוי לינהוג, שכולל כל פרטי חיי האדם. יש אותו ענינים בחיריים בגוף כמו בנפש, בשתיהם האדם יכול לעבוד את עצמו, ובשתיהם הוא יכול ליקרב לאמת האנושיית.
וודאי שחלק השכל הוא צריך את היישור, וכשהוא ישר הכל מיתיישר, ואין הבדל בין גופני לרוחני.

פעם ראיתי מישפט יפה בשם גלילאו גלילי 'אני לא מאמין שאלוהים ברא חושי ידיעה כדי שנעקוף אותם ונמציא ידיעות אחרות זולתם'

על מישקל זה אני אומר 'אני לא מאמין שאלוהים ברא חושי הנאה ריגוש וסיפוק, כדי שההנאה והסיפוק יהיו מהדיכוי שלהם, ולא מהם בעצמם'. כלומר שבין מי שמישתמש בחושי ההנאה (ולא צריך לומר כל פעם ש'שימוש בחכמה' היא גורם גדול גם להנאה! וגם לשמירת אנושיות), ובין מי שכל הזמן טרוד בלדכא אותם, שתיהם מרגשים עצמם ומספקים עצמם, זה מההנאה וזה מהדיכוי. 

אלא שיש כהרמב"ם שמישום מה לקחו את השכליות יותר מידי קיצוני, והחליטו שבושה להיות ריגושי, ובושה להנות. זה לא ניצחיי, זה לא מרומם, ועוד מיני טענות מהסוג הזה.
ופלא על אדם כהרמב"ם שנפל בכזה דבר(אם לא כרעיון שהעליתי שהוא היה קצת חסר בזה, יכול להיות פשוט בעיה הורמונאלית טבעיית,), כי מי שקורא במורה, רואה שהוא היה כבד, כבד בחכמה וחקירה, הוא לא הניח לשטויות להיתנחל בראשו. וכזה רעיון שנהנתנות היא בושה, זה שטות.

זה שגם בעלי חיים נהנים, לא מעלה ומוריד מבני אדם.
ראשית, מה יש? ביגלל שיש כאן בריות שהכישור שלהם היחיד זה להנות ואין להם כישור תבוני, אז מי שיש לו שתי כישורים, אסור לו להנות מהכישור הפחות שיכלי? אם הוא מרגיש שיש לו הנאה מהכישור הזה, מה רע?

ושנית, מה הרמב"ם מצא בשכליות? מה קורה כשאדם עוסק בחיפוש האמת? הוא לא מספק עצמו?. מה ההבדל בין אדם שרוכש ידיעות אמת לאדם שרוכש תחושות טובות אמת? וכי משום שאלו נצחיות ואלו לא פסול יש בהם?
הרמב"ם לא הצליח כלל להסביר מה ה'מעלה' הגדולה בשכליות. הרמב"ם כ"כ היתלהב מהשכל, שהוא שכח ביכלל לדון מה התכלית בשכל. הוא ראה בזה דמות האלוהים, וככזה זוהי האמת המוחלטת, וכל מה שראוי לעיסוק אמת הוא 'שיכליות'. (וע"ז טענתי שלולי נטיה טבעית של הרמב"ם, היינו זוכים ממנו אולי לקצת הבהרת עניין השכל, ולא סתם ליקבוע עובדות בלי טעם).

כנ"ל, מי שמוצא סיפוקיות בהיסתגפות עם עצמו, יונעם לו בשיטתו, אבל אסור ליקבוע לשני מה יהיה טוב לו. והרמב"ם בשיטה (שקיבל מאפלטוניוס) כתב דברי השפלה לריגושי הגוף(שבעצם הם גם ריגושי הנפש, למי שיודע איך הדברים פועלים). ואמנם בסוף המורה הוא כן קצת גילה ריגושיות באהבת הבורא, אבל בכל מה שנוגע לריגושיות אנושיית הוא בז בשיטה. (וכתבתי למעלה שיש לדון בזה הרבה)

פעם ראיתי מישפט יפה בשם גלילאו גלילי 'אני לא מאמין שאלוהים ברא חושי ידיעה כדי שנעקוף אותם ונמציא ידיעות אחרות זולתם'

על מישקל זה אני אומר 'אני לא מאמין שאלוהים ברא חושי הנאה ריגוש וסיפוק, כדי שההנאה והסיפוק יהיו מהדיכוי שלהם, ולא מהם בעצמם'. כלומר שבין מי שמישתמש בחושי ההנאה (ולא צריך לומר כל פעם ש'שימוש בחכמה' היא גורם גדול גם להנאה! וגם לשמירת אנושיות), ובין מי שכל הזמן טרוד בלדכא אותם, שתיהם מרגשים עצמם ומספקים עצמם, זה מההנאה וזה מהדיכוי. 



תורה ודעת, אייקון ירוק לגמרי.
זו פעם ראשונה שאני שומעת את צורת החשיבה הזו
(מה משנה אם הסיפוק מההנאה או מדיכויה)
וחושבת שאמרת כאן דבר גדול
בקטע האחרון.
מאד.
פורים שמח.

תודה לכם, נמשיך כשהאנגאובר יעבור, כנראה רק אחרי שבת

רי' יצחק הוטנר (ה"פחד יצחק") היה אוהב לומר, קחו פסוק תנ"כי כל שהוא ותעשו מהם שיר, והוצאתם את כל תוכנו העמוקה,

כך אותו דבר אתה עושה משלמה המלך והרמב"ם, אתה נותן הגדרה"דיאגנוזה ופטור לעמיק ולחשוב,
למה אתה לוקח כמה מילות ממה שכתבתי ואתה עושה מיזה עסק?

קוהלת סתם ניכנס פה לעסק מימך, ואני מוכן להסביר כל מה שכתבתי עליו,הוא היה תופעה מעניינת, הוא 'נתן ליבו לחקור' הכול, וגם 'נתן ליבו לחקור שמחה והוללות' ו'כל אשר שאלו עיניו אצל' וכו'. והיגיע לסוד הגדול שבמה שאיין שליטה לאדם(מאורעות טיבעיות וכדומה) אין כאן יתרון אמיתי לחכם ולטוב, אין כאן לא צדק ולא דין יושר, לא תכלית מובנת ולא תכלית ניראית, הוא כמובן לא האמין בהשארת נפש אין דעת וחשבון בשאול 'והמתים אין להם שכר כי נשכח זיכרם' וכו' ובכל זאת האמין באלוהים מנהיג. וכל זה היפיל אותו במסקנותיו הפסימיים. אדם אחר היה אומר או קיי, אם זה המצב והרי יש כאן אפשרויות של טוב והנאה ואהבה ועזרה(וקוהלת מודה בזה במילות ניפלאות) אז בוא נהנה מהם כמה שיותר, בוא ניתגבש לחברה אוהבת ועוזרת, ונילחמת על הישרדות ככול שניתן. אבל הוא כל דבר פוסל ומכריז 'למה חכמתי יותר' 'ושבח אני את המתים' 'ראיתי כל מעשי ועמלי הכול הבל ורעות רוח'. כאלו מיני מסקנות הם לא נורמליות, הם לא מגיעים מחוסן נפשיי או מנפש בריאה. הם תוצאה של נטייה לדיפרסיא, אלא שמי שהוא בדיפרסיא, בדרך כלל לא עוסק כ"כ בחקירת דברים ועניין העולם,ולא הייתה נותנת לעצמה 'לבנות וליטוע' ולהנות 'מכל אשר אצל' וכו' ולכן אמרתי שכאן יש נפש שמיצד אחד הייתה ב'היי' וברצון גדול ליתפוס הכול(בין ההנאות והחיים הטובים ובין הבנתם והשליטה במצביהם) בגדלות, ומיצד שני הייתה בדיפריישן, וזה מתאים למניה-דיפרסייא.

הרמב"ם, עליו דווקא כתבתי דברים עיוניים, על מקור השפלתו את החיים, וגם את מקור דבריו מיוונים קדומים, וניתווכחתי איתם בקצרה ובענייניות. אלא שאצלו לא מיסתדר לי עם חקירתו אייך הסכים לזה, הוא היה כזה ריאליי, ומחובר לחיים, אז מה ראה שיבוז כ"כ לחיבור אליהם, שרק נוסך טובה וחשק באדם לחיות. ולכן היצעתי שהיה לו בטיבעו ריחוק מריגשיות החיים.(ודרך אגב,ולא שייך כלל לעניניינו, הרמב"ם באחד מאיגרותיו כותב שאחר היטבעו הפיתאומיי של אחיו דוד(שהיה גם מפרנס המישפחה) היה בדיפריישן חמור ביותר הרבה זמן)

אוקיי אתה אומר. ההוא סבל מיזה וההוא סבל מיזה, וחסל כל העיון והעומק,
אני אומר לך זאת בצער רב, זו הדרך של ליצני כל הדורות מאז ומתמיד,

היסברתי לך, ואם אתה רוצה לדון בגוף דיבריי הרמב"ם אני מוכן ומזומן. תיקח את ספר 'המספיק' לבנו, ותיראה מה כותב 'על הפרישות' יש שם כמה דברים הגיוניים, אבל כמה דברים שהם טעות מוחלט בהשקפה.

אותו שלמה המלך כתב את שיר השירים ומשלי,

לי לא ניראה שאותו איש כתב שלושתם(ואין צריך לקבל דברי חז"ל היסטוריים יותר מדברים טיבעיים, יש דברים שבמשך הזמן מיתפתח חקירתם).

איש רומנטיי בצורה ניפלאה כל כך כמו כותב ספר שיר השירים, שהיצליח להכניס שם גם נאמנות גדולה בין אהוב לאהובתו, גם תיאור איירוטיי בחיבור לטבע הניראה והקסום, גם כמיהה וערגה מאיזה ריחוק, גם תיאוריי חיבור וחיזור, הכול בכזה חן, לא מיסתבר שיהיה כותב גם קוהלת (אא"כ התיאוריא של מניה-דיפרסיה נכונה),
(ובסוף באמת כשל,הוא כשל כל כך חזק לא רק לו אישית רק דירדר את כל האומה לצרות שאנו סובלים עד ימינו מהם,
הצורך בעשירות המדינה והצורך להיות מחובר לכל עמי הסביבה ועמים רחוקים, דרש ממנו לקחת נשים (זה היית השגרירות של פעם) מכל אומה ולספק להם את כל צרכיהם,
ממי אפשר להשיג כסף ועושר אם לא מההמון העם שצריך לעבוד כעבדים ולשלם מיסים גבוהים, כלומר העול החיים והעבדות ההמון למלך ולעושרו גרם בססוף לקרע מלכות בית דוד, ולהשמדת עשרת השבטים ולחורבן בית ראשון,)
דרכי פוליטיקא קדומים לא הנושא כרגע, הפאקט שבזמן שלמה לא היתפלגה הממלכה, גם אופוזיציונר כירבעם רצה הקלה, ולא סתם החלפת שיטה ולא הפיכה טואליית, העם רצה בהמשך המלוכה,כניראה הייתה מיזה רווח לממלכה, כשיש קלקלה בריאה, שמחים לעבוד(רק מבקשים הקלות)

כלומר אם היית אדם משכיל בעצמו וגם מודרני ועכשווי, זה בדיוק האיש, אותו דבר הרמב"ם, ויש מקבילות כאלה בכל האומות כמעט, כמו המצאת הבודיזם, בודיזם בא מאדם בן מלכים שהיה לו הכל מכל כל,
לא הבנתי, הרמב"ם היה נהנתני? איפה מצאת,(גם דרך הזהב שלו בקושי מתרת סיפוק והנאה נורמליים בחיים, שלא לדבר שפיתאום במינהגי אישות, הוא לא ידע שיש עוד דרכים חוץ מחז"ל).

כל אלה נהנו מחייהם, והיה להם מספיק מצפון ואחריות וטוב לב לספר לנו (לההמון שלא יכול להשיג אחוז אחד ממה שהם השיגו, וכל עמלם בחייהם היא להשיג פירורים ממה שהם השיגו) שהכל הבל הבלים,
כל אחד בדרכו הוא. לימד את האנושות תבונה מהי,
אף אחד מהם לא עסק בתבונה כי התבונה היית אצלהם תאווה ככל התאוות, הרי זה שטות לגמרי, איזה תאווה יש בתבונה ?
אם מדובר על כבוד אז רוב רובם של אנשים במילא לא מביני תבונה אז איזה כבוד יש להם מזה ?
חוץ מיזה כבוד לא היה חסר להם בכלל, אז למה לחפש כבוד בדברים שרוב בני אנוש לא מבין ולא חושב עליהם כלל ?

כתבתי שהרמב"ם בפנימיותו בז להנאה והריגוש, ככה כתב כמה פעמים במורה, ועל זה היתקפתי אותו.

הם פשוט נתנו לנו את ניסיון החיים שלהם, וכל זה אך ורק מטוב ליבם ובחשיבה אחראית לכל האנושות ולדורות,
רצו לתת לנו את האמת, ואמרו כלום (מהאדם התבוני הראשון) בקול אחיד,
האובולוציה"האלוקים יש לו את הדרך משלו אייך שנשרוד לנצח, ולכן המציא את הכאב והתאווה וההנאות, אבל באמת אין כאב ואין הנאות ותאווה, הכל דימיון של מוחינו, הנה את הכאב פותרים עם יין ואת ההנאות מביאים עם יין, כלומר אם הכל פונקציה שיהיה לנו טוב ?! אז פשוט נשתה יין או היום ניקח סמים, (חוקרי המוח המודרני לא חידשו משהו חדש במחשבה האנושית בעניין, הם לא גילוי לנו חדשות גדולות, ידעו מחשבתית כל הדורות שכל החיים הכאב וההנאות הם פונקציה של מוחינו ותו לא, המדע רק נתן לנו את המציאות המדעית שזה אמת לאמיתה, הבנה מחשבתית מביא את המדע, אחרת היינו מחפשים את המציאות ליד הפנס במקום לחפש במקום הנכון, המדע הטהור רק מביא לנו את המציאות אחרי שחשבנו מחשבתית שכך המציאות,)
ולכן יש שני אפשריות, יש אפשרות לתת לאובולוציה להוביל אותנו כמו שהוא מוביל את שאר בעלי החיים, כלומר במקרה,
או לא לתת למקרה להוביל אותנו, ואז תבונת האדם יוביל אותו לאן שהוא רוצה, ולא לאן שהאובולוציה רוצה (או לא רוצה בכלל והכל מקרה,)

זה שהכול פונקציית מוחיינו, אינו מעלה ומוריד, ממה שאהבה ואחווה בין אנשים בכלל ואהבה פרטיית ביפרט, נותן לאנושות, זה כוח שגובר על כול סבל, זה כוח שממעיט מעומק ייסורים והרפטקאות שבאים על אדם. אין כל קשר בין סמים ואלכואוליזם שהם ממוטטים את הדעת והיציבות של האדם למה שאהבה נותנת לו, הם הורסים והיא בונה, הם משגעים והיא מחכימה(כן, כיום יודעים שפעילות מוחיית כזאת, מילבד הרוגע וחוסן שנותנת לאדם, היא מזנת המוח בחומרים שגורמים לבנין המוח וחלקיו בצורה חזקה).

ועוד דבר חשוב: האובולוציה"האלוקים חושב באופן כללי ולא אישי, כלומר חושב על כל המין ולא על פרטים במין,
במילא כל פרט במין הוא לא רלוונטי,

האבולוציא כן, אבל האלוהים אין סיבה לומר את זה(ואדרבא), אבל לא כאן הנושא. ואייך זה קשור למה ראוי לאחברה האנושיית להיתנהג?

בכדי להתמודד אם שני הדברים האלה 1, שאנו נהיה מובלים"נגררים על ידי המקרה, 2, שאין עניין בפרט רק בכלל המין,
המציאו את האלוקי התבונה,
כלומר יכולנו להיכנע לאובולוציה"לאלוקים, ולחיות במקרה. ולפרט לא תהיה משמעות,
אז אמרנו לא ולא, האלוקים הוא לא האובולוציה, (צריך לראות אייך חיה שנטרפת על ידי חיה טורפת כמה היא נכנעת לה מחשבתית, כאילו החיה הטורפת היא האלוקים שלה, היא בורחת ובורחת ממנה אבל מיד שהשיג אותה אז היא נכנעת לה לגמרי בשקט בלי להוציא זעקה אחת,) האלוקים הוא התבונה האנושית,
התבונה האנושית היא העליונה, היא תגרום שלא נהיה מקריים ושכל פרט במין יכול להשיג שרידות אישית נצחית,
ונרוויח בשנים,
שכל פרט יהיה לו גם שרידות נצחית וגם הנאות ותאווה וביטול הכאב והסבל האישי והכללי,

הם החכמים בכל הדורות הביאו לנו את השפה ואת חוקי החברה וכמובן את המדע הטהור. ומעל הכל את התבונה,
תחשוב לרגע לו החיים האנושי היית מובלת על ידי האובולוציה במקרה, 
לא היינו מפתחים שפה וכל השאר, מי כבר מדבר על מצפון ומוסר ועל רחמים ועל הטוב,

כל היש באנושות מגיע מהחכמים האלה,
ולכן להגדיר את החכמי הדורות בדיאגנוזות לייצניות כאילו סבלו מאיזה תסמונת פסיכולוגי או קליני ?! זה בעצם לעשות לעצמך חיים קלים !! 
חוץ מיזה: בסוף כל סוף אחרי שנגדיר כל אדם, למה אמר וחשב כך או כך. שזה בגלל איזה תסמונת, אז אייך נגדיר אותך ? כלומר אם הכל פונקציה של תסמונת אז מה אנו עושים כאן בפורום ?? מה האנושות טורחת ועמילה כל כך ?? בואו נחזור לג'נגל לחיות במקרה !!!

כל מה שכתבת כאן לא הבנתי, מה קשור לעניינינו, וודאי שצריך תבונה ולא כסילות מיקריית. ולכן מה?



ללומדת
בעניין הזה של הסיפוק שיש ללוחמים נגד השפיות האנושיית בהנאה בדברים שאייכשהו קשורים גם לגוף, יש גם צדדים של דת, מאז שמישהו החליט שהגוף כאן הוא איזה בית כלא לנשמה, והוא היפוך עניינה, וכו', העניינים האלו הישתכללו הלאה והלאה, עד שהיום יש כיתות שסוברים שכל העניין הגדול של האדם הוא הפרישות והסיגוף(אני לא מדבר על מטורפים כליאור חן), אני מדבר על אנשים שהוחזקו כנבונים ומוריי דרך, שהצליחו לפתח קונפליקט אישיי עם כל מה שקשור לריגושיות אישיית הקשורה לגוף, וע"י זה פיתחו תורות ושיטות על מלחמה מתמדת בין כוחות הגוף והחומר והחושך, לכוחות האור והנשמה, וכל מי שקצת חוקר בזה, מגלה שהכול כאן שטות וטעות מוחלט, ובלבול מושגיים בהכל. יכול להיות אדם מלא אהבה ואין יקר ממנו, ויכול להיות אדם מייסר כל היום על סיגופים ואין נורא ממנו. אין שום מלחמה, יש נטיות גופניות בדיוק כמו שיש נטיות נפשיות, זה שאדם חפץ מיטבעו במה שמהנעג אותו אין בזה שום פסול או חיסרון, ומי שטובע שהאדם כל הזמן יקריב מעצמו ויוותר על מה שמיטב עימו, הוא עושה מאלוהים 'רשע וסידיסט', שכל ענינו להשים האדם בטובה ולראות איך הוא פורש ממנה כדי לספק את אלוהים.
זה שהשכליות היא סוג אחר מהרגשיות אינו נותן מעלה לזה על זה, לכל אחד גידרו ועניינו וצריך לתת לכל אחד מהם את החלק הראוי להם, בכוחות הנפש כמו בגוף יכולים לרדת מטה, כמו שבגוף כמו בכוחות הנפש יכולים לעלות מעלה.
הדברים ארוכים ויש לדון בהם.
(השבתי באי')

תוקן על ידי תורה_ודעת ב- 10/03/2012 22:22:03

תו"ד כתב למעלה ונראה שלומדת הסכימה לדבריו
על מישקל זה אני אומר 'אני לא מאמין שאלוהים ברא חושי הנאה ריגוש וסיפוק, כדי שההנאה והסיפוק יהיו מהדיכוי שלהם, ולא מהם בעצמם'.
איזה מנהיג דתי בדור האחרון אתם מכירים שאמר כדבריכם? לא שאני בא לבקר אותם, אלא להעמיד על נקודת החידוש שבהם.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 10/03/2012 22:43:11