סיכום וסיווג הבעיות שבדת.

לבעל בעמיו,

היתכוונתי לומר, שישנם שיטות שהחריזו מילחמת חורמה על כל סיפוק וריגוש שמקורם או קשורים אייכשהוא לגוף. והם עוד מסבירים שההנאה והסיפוק שיש לאדם מהמלחמה הזאת אין דומה להם. ולא שמו לב שבתכלית הם גם מלאי סיפוק וריגוש, לא מההנאה שקשורה בגוף, אלא מהמלחמה עליה. אז מה בדיוק ההבדל?, יש לכם סיפוק? אז גם אתם נהנתניים. הימציאו שיטות סדיסטיות ונהנים מהסדיזם הזה. הם פיתחו סלידה וחרדה עד כדי מוזרות קיצוניית. והתוצאות - קודם כל הכתבה ההיא שהביאו, אנשים טובים ששיגעו להם את השכל נגד הטבע ונגד הטוב,בעטו בהכול. וחוץ מיזה שזה טעות נחרצת, אם אלוהים טוב וחוק הטוב להיטיב, אז למה לא להנות כאן (בבגרות ובשליטה)?, האם באמת הם חושבים שמה שאלוהים דורש מהאדם זה כל הזמן להילחם בעצמו ורצונותיו וליפנות לאלוהים סתם? יש בזה הגיון? מה אנחנו כל הזמן במילחמת נאמנות? והאם יש לאלוהים בעיה שמישהו כאן נהנה או אוהב?, כשמישהו מספר להם בדחיה מצחיקה האם הם גם חונקים עצמם מליצחוק שמא ח"ו נהנים כאן? כשהם מיסתובבים בחופש ובנוף הם גם חושבים 'אסור להנות' בוא ניכנס למחתרת עצובה? מהמשפחות שלהם הם נהנים ומיתרגשים או שגם שם זה נגד רצון האלוהים? יש להם חברים שאיתם כל היום מבלים ונהנים או לא? זה כן אלוהים מרשה?. האם ניגונים יפים תוך היתקהלות חברתית לא נותנת להם מלוא הסיפוק והריגוש? הם רואים בזה איזה סתירה לרוחניות? אז מה הסתירה בלהיתרגש בדברים הנוגעים לגוף, יש עוד הרבה להאריך בזה.

אז הרמב"ם דורש דרשות שלימות שהשכל הוא הניצחי והוא הניפרד מבעלי החיים והוא היודע את קונו וכו' וכו', ולכך מה? לכך אסור להנות ולאהוב? מה הקשר, לישון מותר? גם אז האדם לא דבוק בקונו. וכל מי שקצת מודע לעצמיותו, יודע שאפשר גם לאהוב וגם להיות דבוק בקונו, הם לא מנוגדים אלא אדרבא מי שחושב שאת אלוהים עובדים ברגש כדאי לו לפתח בעצמו את עולם ההרגשיות האישי שלו. 

יש כאן עוד ענף שלא קשור ממש אלא בעקיפין, יש מקומות(ושרשם בראשונים כסוף המורה על אהבת ה', כריה"ל על מזון הנפש, כחובות הלבבות, ששיטתם בעובדת ה', ובזה עקפו את כל הדורות היביישים עד בוא החסידות) שכול אושרו ועינוגו של האדם היא מהריגוש בעבודת ה' וההיכנעות אליו והכיסוף אליו והאהבה אליו, אז זה לא נהנתנות, הרי לדיבריהם כל ימיהם הם בהנאה גמורה(ועוד תכלית ההנאה האפשריית, אז איפה בדיוק הבעיה בנהנתנות אחרת, אם בן אדם מגיע אליה מאנושיות טבעיית(וברצונם הם יכולים להכניס את אלוקים לשם בגדול), בזה יש גם הרבה להאריך,

סוף דבר, יש כאן נושא, שהוא אכן בעל סכנה מיצד עצמו, וצריך לזה גדרים וסייגים, ועיניים בראש, אבל המילחמת חורמה שהכריזו עליה היא מורכביות של טעויות פילוסופיות קדומות, עם חרדה שאולי יש קצת צדק לה, ככל שהנאורות היתקדמה, והמיניות נישתחררה, אבל יש כאן גם הרבה חוסר רגישות וחרדה אישיית בנושא שאלפיים ויותר קצת שנים אחרונות, מאז היוונים, היה מסבך את האדם, הוא החליט להיות עליון על בעלי החיים ושלל מעצמו ברעיון את אחד הבסיסיים הכי משובחים שיש ליציבות האדם. ובהכול יש להאריך, גם אחרים מוזמנים להעלות רעיונותיהם.

לרוחדשה

הרמב"ם התייחס לכל צרכי הגוף כדברים הכרחיים שאין בהם שום טעם וערך מלבד להכשיר כלי נכון ומדוייק להתפתחות השכל.
הדבר היחיד שהרמב"ם מצא בו טעם הוא השכל שיכול להשיג את אמיתת ההימצאות ובזה הוא היה רומנטיקן מושלם וחולה אהבה ממש.
אין לרמב"ם שום תפיסה חסידית הרואה במין סיטרא אחרא אלא שהוא חושב שהכשרה נכונה להשגה, היא לתת לגוף את השוחד שלו בשביל שיהיה רגוע ושמח, אבל שהאדם לא יסחף אחריו וזהו שביל הזהב [שאתה צודק שבעינינו זוהי ממש התנזרות.]

אני כמוך במה שכתבת על השכל שהרמב"ם רואה בו חזות הכול(כתבתי כן כבר שבוע שעבר), אלא שהרמב"ם כן סבר שנהנתניות היא מעכרת את השגת השכל וההשגה(וגם בנו המשיך את זה יותר) וזה לא נכון בהחלט, הוא גם מביא במורה יותר מפעמיים שמי שנהנה הוא מבוזה וחרפה לו, ושאי אפשר להשיג הבורא במי שלא פורש מהנאות הגוף(אני יחפש אם צריך). על הג'וק שניקרא 'סיטרא אחרא' כלומר שיש מאבק בין כוחות רעים טובים לרעים בלי שיש מאבק בשכל האדם בין צדדים הגיוניים, כבר לא מיתווכח על זה, הרי פעם כבר היה כאן וויכוח על דרך הגר"ח והבית הלוי עם יש עניין של דת לא במה שידוע ומושג לשיכלו של אדם. ואענתי שאין שום הגיון ב'תורת הכפתורים' כלומר שמעשה אדם פועל פעולות אחרות ממה שהוא מבין ויודע, כאילו לחץ על איזה כפתור לפעולה מרוחקת. אז מה שונה 'סיטרא אחרא' מזה? מה הרעיון של הסיטרא הזה? זה איזה צמידות מילים בארמית(שכל מה שאומר שיש צד אחר לצד הראוי להיות האמת), שמישהו לקח מיסטיי לגמריי והרס חלק ענק מהיהדות בשם השטות הנוראית הזאת. על 'מעשה יוסף די לה ריינה' שמעת? זה התוצאה של ימי הביניים להוציא החרדות המיסטיות, הם המציאו שטן דאמוני ודימיוניי, מכוח דברים בחז"ל שכולם משל גמור (כמבואר ברמב"ם במורה, וגם מי שמאמין שזה איזה מלאך כהרמב"ן הוא מבין את זה ראציונליי שהמלאך הזה הוא שר הטענות הרעות אבל לא אייזה 'כוח טומאה לעצמו').

באם הרמב"ם היה מגיע למסקנא שיש כאלו שצריכים מופרעות מינית בשביל ששכלם יהיה מוכשר יותר לא הייתה לו שום בעיה עם זה אלא מה לעשות והוא לא חשב כך.

מי דיבר על 'מופרעות מיניית'? למה א"א מיניות אנושיית?, (ואני לא יודע מה אתה קורא 'מופרעות'? ואכמ"ל בזה), וודאי שיש בזה סכנה של היתמכרות עד כדי שלא יעניין את האדם דברים אחרים, ואכן צריך בזה גדרים אישיים לכל אחד כדעתו(ולדעתי הרמח"ל במסילת ישרים טיפל בזה הכי יפה, בהסברת הסכנות והעיצות לזה, כי הוא היה בעל נפשיות רגשיית ואוהבת) אבל פסילה ומלחמה, מסיבות אידואלוגיות ודתיות הם שטות ושקר.

מה, חז"ל שהבינו שמהו קודש הקדשים? הוא מקום שמונחים בו שתי לוחות אבן בעלי 1. הענווה האנושיית לפני הבורא, 2. חוקי מישפחה וחברה 3. ריסון עצמיי חזק מכל פגיעה בזולת. ולמה הם בסיס ל'זכר ונקבה המעורים זה בזה', האם יש כאן מופרעות מינית או שלימות המין האנושיי?

ההמון ושמחת חייו לא עניינה את הרמב"ם וכל מגמתו להתוות דרך ליחידים שמסוגלים להכשרה השכלית הנ"ל.

נכון, הוא היה מכור לרוממות השכל לגמריי, כל הדת אצלו, היא כיצד להיתעלות בשיכליות ובהכרת האמת האלוהיית. הוא מזכיר זה בפירוש במורה כמה פעמים. ואם זה הוא עצמו כתב שהוא לא רואה כל תכלית למה שקורה כאן בבריאתינו.

בכלל אני חושב שבכדי לבקר אדם בסדר גודל כזה אנחנו צריכים להכיל את דעתו ואז להתגבר עליה ולא נראה לי שאנו ראויים לבוא ולפרש את דעתו מתוך שהוא היה אדם דיכאוני.

(שהוא היה דיכאוני, כתבתי כדרך אגב מדבריו על עצמו, לא כראיה לכלום), רק חורה לי שהוא לא העריך מספיק את תשוקה והחשק האנושיי, ובמילים לא בדיוק משכנעות מכר אותנו לגמריי לשכליות. ע"ז כתבתי (בפורים, מותר) שניראה לי שהוא היה קצת 'קר מזג'. ניט אזיי געפערלאך. אולי נעזוב הדיאגנוזא הזאת שלי, ונדון ממש בעניין גופא, אני אוהב ליקרוא דבריך, אם יש לך בזה תיכתוב.