בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה.

בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה  בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו.

פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זכר צדיק לברכה, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זכותו יגן עלינו אמן, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".

סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.

מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כתונת פסים).

הקב"ה בהתיחסו לגונב ממון חברו אומר (שמות כא, לז, כב, ג) "כי יגנוב איש וכו’ שנים ישלם". (כלומר, הוא לא חס על טרחת ויגיעת חברו להשיג ממון, ישלם נא לו כופל מהסכום שגנב. וכך א. יפוצה חברו על הצער שהצטער בהיוודע לו דבר גניבת סכום זה.  ב. יתחנך הגנב לאחר שיקבל את התחושה הקשה שבהפסד ממון בסכום שנטל).

ואילו על מחלל השבת הוא אומר (שמות לא, יד)

"ושמרתם את השבת...מחלליה מות יומת".

והדבר כמובן דורש הסבר האם מחלל השבת גרוע בעיני האלוקים יותר מגנב??
אולם כדי להבין את הדברים עלינו להעמיק מעט ולהבין את מהות השבת. מדוע הצטווינו עליה, ומהו המסר הטמון בשמירתה.

לפי פנימיות התורה המספר שש מסמל כל דבר חומרי. ואכן, לכל דבר חומרי ישנו שישה צדדים שסובבים אותו, מזרח, מערב, צפון דרום, מעלה ומטה. המיספר מרומם מהחומר הוא שבע.

נצטט שאלות ותשובות מתוך קונטרס ברית נצח של הרב זמיר כהן.

לאחרונה שאלני נהג מונית בעל חזות שאינה דתית, במילים אלה  "אני יהודי מאמין. ואני יודע שהתורה שלנו כל כך נפלאה, דרכיה דרכי נועם, והיא מחנכת למוסר, מצפון ומידות טובות וישרות. איך יתכן אם כן שיש בה גזר דין מוות על מחלל השבת? הרי הוא לא רצח!" הבנתי ללבו, והשיבותיו תשובה פשוטה ’’כיהודי מאמין, בודאי יודע אתה שכל אדם הנפטר מן העולם אינו חדל להתקיים, אלא בסך הכל פושט את הלבוש החומרי, אותו לבוש שארוג מבשר ועצמות, ומשאיר אותו כאן בעולם הזה. ואילו החלק הפנימי הרוחני שהוא בעצם ה"אני" האמיתי של אותו אדם, ממשיך להתקיים ולחיות חיי נצח (וכמו שנאמר בספר קהלת (יב, ז) "...וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" כאשר מצבו בחיי נצח מושפע מרמת האיכות של אותן כמה עשרות שנים בודדות(!) אשר חי בעולם הזה בהתאם לספר הוראות בורא העולם. שמר את מצוות תורת ה’ כראוי, הרי זכה להזדכך ולהאיר את עצמו האמיתי רוחני, ולהתרומם בכך לרמות רוחניות גבוהות, המאפשרות קירבה ודבקות בבורא יתברך בחיי הנצח. (דבר המהווה את העונג וההנאה ברמה הגבוהה ביותר שתתכן, אשר כל הנאות העולם נחותות ורחוקות מאד מלהיות לעונג זה שהוא למעשה תכלית בריאתנו על ידי הבורא). והנה מחלל השבת מכריז במעשה החילול כי אינו מכיר בעובדה שהאלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. ואין לך קלקול והחשכה לנשמת האדם יותר מההכרזה על הכפירה באלוקים. ומעתה, המחלל את השבת בפני עדים, והיתרו בו והזהירו אותו שיתבונן ויראה כי הוא חוטא בחללו את השבת, ואף על פי כן חטא, והעידו עליו בפני הסנהדרין שרק להם הייתה הסמכות לדון דיני נפשות וחקרו ובדקו ודרשו היטב והתברר מעבר לכל ספק כי אמת העידו העדים, ופסקו את דינו להיהרג ונהרג, והתכפר לו עוונו בכך, הרי עם צאתו מלבושו הגשמי רואה את חיי הנצח אשר הרוויח, ומבין מאיזה הפסד נצחי ניצל על ידי שניגזר דינו להיהרג, הרי הוא מודה ומהלל ומשבח על ששילם בעולם הזמני תשלום קטן לעומת חוב גדול שהיה עליו לפרוע בעולם הנצחי. ונמצא שאף בזה יש כאן הטבה ולא נזק חלילה וצריך להבין את עוצמת החסד אשר עשה עימנו אלוהים כאשר חקק שיהיה בכח התשובה לכפר על העוונות ולנקות את הנשמה אפילו מתוצאות חילול שבת ע"כ לא צריך להבין שהקב"ה נפח בנו את הנשמה שהיא רוחנית ואין באפשרותנו להבין היות ואנו מוגבלים כיצד ולמה חילול שבת או שאר עוונות מפחמות ופוגמות בזיכוך הנשמה לכן אני ממליץ לסמוך על הקב"ה שנתן לנו הוראות יצרן (המיצוות) לטובתנו שנשמור  את הנשמה מזוככת שתקבל שכרה בעולם האמת שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" אומר רש"י כשם שבאתם לעולם ברוך ללא חטא כך בע"ה ניצא מהעולם ברוך ללא חטא והחי יתן לליבו.

שאלה: מדוע אסור בזמננו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה או ההצתה נעשית כיום באמצעות גפרור או מצת, ללא טרחה כמו בעבר שבה קשת אבנים זה בזה היו מדליקין וזה הצורך טורח רבה?

תשובה: ראשית, אילו היה נאמר בתורה "לא תטרחו ביום השבת", או "לא תבצעו פעולה מעייפת ביום השבת", השאלה אכן היתה במקומה. ועם זאת, היה חל איסור על כל פעולה מעייפת כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים ומגשים גדולים העמוסים במטעמי השבת כגון בשבת חתן או בשבת ברית, כי הם מעייפים את נושאיהם, ואפילו ללכת בעיר הליכה מעייפת של קילומטרים אחדים היה אולי אסור, שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, כאשר היא לצורך השבת.

מדוע אם כן הבערת אש בשבת אסורה?

משום שעצם פעולת ההבערה היא מלאכת בריאת ויצירת דבר חדש, וכל מלאכת יצירת צורה או בריאה חדשה אסורה בשבת ללא שום קשר לטרחה. וכמו שנאמר בתורה:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג)

מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה.

וההסבר פשוט.

כאמור בתורה, אנו מצווים לשבות ממלאכה ביום השבת כדי להעיד על הכרתנו ואמותנו בעובדה שהאלוקים ברא ויצר במשך ששת ימי המעשה את הבריאה על כל פרטיה, ושבת ממלאכה ביום השביעי. לא שביתה מטרחה, אלא ממלאכה. כלומר, מבריאה, מיצירה. הבערת אשר היא מלאכת יצירה של אש שלא היתה כאן קודם,  ואין שום הבדל אם המלאכה נעשית בטורח רב או בקלות מוחלטת.

יקל עלינו להבין זאת כאשר נתבונן בעובדה שהאלוקים לא טרח ו"התעייף" בששת ימי המעשה, אלא "בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד" (שם ט) וכמו שנאמר בתורה בפרשת הבריאה "ויאמר אלקים יהי...ויהיה..." ברור אפוא שהתורה מגדירה את הבריאה בשם מלאכה על שם התוצאה שענינה יצירה וחידוש, ולא משום עייפות וטרחה.

יש לציין שהתורה אף השתמשה בשני המקומות באותו מטבע לשוני. במעשה הבריאה נאמר "ויכולו השמים וכו’ ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, א-ב) ועל אותו משקל נאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות יט, י). כלומר מלאכת בריאת דבר חדש או יצירת צורה לאשר כבר נברא, וכפי שהיה במעשה הבריאה. ואין המשנה כלל אם כרוכה טרחה בעשיית המלאכה או לאו. נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה ביום השביעי שבת שבתון" איזה מלאכה? מלאכת המישכן. ל"ט מלאכות איתם בנו את המישכן מה שבא ללמד שהשבת יותר חשובה מהמישכן שהוא בית המיקדש שבו שורה השכינה הקדושה.

וכיצד נדע איזו פעולה בדיוק מוגדרת כמלאכה היוצרת ומחדשת ואיזו אינה נחשבת כזו? הרי לא יתכן שנושא רב משמעות זה אשר חיי שעה וחיי נצח תלויים בו יושאר על ידי הבורא ללא הגדרות ברורות! (למשל, אריגה, האם היא נחשבת מלאכה לענין שבת? הרי חוטי הצמר היו כבר בעולם, אולם מאידך חיבורם על ידי האריגה יצר וחידש בגד שלא היה? אותה שאלה ניתן להציב לגבי תפירה, בישול, בניה וכו’) לשם כך ניתנה תורה שבע"פ בזמן שניתנה תורה שבכתב שנאמר "אם בחוקותי תלכו"...חוקותי לשון רבים תורה שבכתב ותורה שבע"פ שניתנה מדור לדור עד שרבי יהודה הנשיא החליט לכתובה. בתורה שבעל פה קיבלנו כי בהגדרת מלאכה לענין שבת, נכללות שלושים ותשע פעולות משום כך הן על כל סניפיהן (ובלשון ההלכתית המלאכות נקראות "אבות מלאכה" וסניפיהן "תולדות"). אסורות בשבת. הנה למשל אחד מהן הזורע (אפילו תחב זרע אחד לאדמה. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי זרע זה יתחיל לנבוט!) הקוצר (אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. אין כאן טרחה, אבל יש כאן מלאכה. ניתוק הנקטף ממקום גידולו) המבעיר (אפילו הדליק גפרור או מצת או יצר ניצוץ באמצעות הנעת הרכב או לחיצה על מתג החשמל בשבת. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי יצר וחידש אש) המבשל (אפילו השליך גרגר אפונה אחד אל הסיר הרותח. אין כאן טרחה אבל יש כאן מלאכת בישול) הלש (כנ"ל) וכו’.

נבין מעתה את הנאמר בתורה לענין מלאכת הבערה "לא תבערו אשר בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. בכל מצב, עצם ההבערה מלאכה היא ואסורה בשבת.

שאלה: השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

תשובה: מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר, אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום  בביתה.

היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר, כי חלק מהמצרכים חסרים בבית, והזמן דוחק.

לאחר הרהורים אחדים, התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים<< העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזים של העוגה. ולגבי השאר, במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר במקום חלב, מים במקום שמרים, אבקת אפיה ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"..

אמרה ועשתה.

העוגה נדחתה בנימוס על ידי כל טועם, היא טלפנה לחברתה תמהה, מתלוננת ואפילו זועמת "עוגה כזו את מהללת?? וכי זוהי עוגה מיוחדת?? ואם היא אישה "חכמה" במיוחד, היא תוסיף ותאמר "למזלי הרב שיניתי וחיסרתי מהכתוב במרשם שמסרת לי!! שהרי אם חלק מן המרשם יצר עוגה כה גרועה, מה היה אילו הייתי מצייתת לכל הפרטים בשלמות??"

והנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, את אוירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת, נובע דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

ובפרט שיש לזכור כי מלבד החלק שלנו ביצירת האוירה המיוחדת של השבת באמצעות שמירת מערכת מצוותיה, גם מן המימד הרוחני מרומם הוא יום זה משאר הימים, בעצם מהותו. שהרי קידש אותו האל יתברך והעלה את מדרגתו הרוחנית עד אשר התבשרנו והובטחנו כי יום השבת אחד מששים מהעולם הבא הוא (תלמוד, ברכות נח ב) ובמילים אחרות ניתן להרגיש ביום השבת מעין העונג שמרגישות הנשמות הרוחניות בעולם הבא, נאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך".

יש לציין שמימד רוחני זה הוא הגורם שאפילו עניינים גשמיים כמו תבשילי השבת מושפעים מן המימד הרוחני של יום נשגב זה, עד שכל אחד מאתנו יכול להעיד כי טעמם וניחוחם של תבשילי השבת מיוחדים הם רק ליום זה וכל ניסיון להכין כמותם ממש ביום חול יעלה בתוהו מעניין שאפילו גויים  יכולים לחוש בכך וכמסופר בתלמוד (מסכת שבת דף קיט. א) "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? (כלומר מה גורם לריח הנעים במיוחד הודף ממנו?) אמר לו "תבלין אחד יש לנו ו"שבת" שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". אמר לו תן לי ממנו. אמר לו "כל המשמר את השבת מועיל לו (תבלין זה להשביח את התבשיל) ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו".

ואכן, רק מי ששומר השבת בשלמות לפי ספר הוראות ה"יצרן" ניתן לשמוע כי השבת עבורו היא גן עדן, או מעין עולם הבא, ושאר ביטוים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר.

הדבר תלוי רק בנו! אם רק נשכיל לעצור את מרוצת ההרגל של חיי היום יום אחת לשבוע ליממה אחת רמה, ולהתעלות מן החומר המכביד ומושך אותנו אל העפריות הארצית ואל חיי החול, ונתמסר בשלמות מתוך רוממות של שמחה ומשמעת עצמית לקיום מלא של המרשם השבתי אשר הוענק לנו על ידי הבורא שהגדירו "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם!" (שבת י, ב) אז אין ספק שנזכה להרגיש את ה"מעין עולם הבא"(!) והרי חיים אנו בדור שכל כך מבקש ומחפש אחר העלאת סף העינוג הרוחני.... והנה זה לפנינו בהישג יד! לא בחודשי חיפוש ביערות הודו, ולא בשנות עינוי במחשכי טיבט כי אם כאן, ביום השביעי, בכל שבוע מחדש.

נשאלת השאלה: כיצד במעשה העגל קפצו כביכול "כל העם" לעומת תרומת המשכן שנתנו רק "נדיב לב"?

מצינו במדרש הגדול, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, לפיכך זכו הנשים של אותו דור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו, ע"כ.

על מדרש זה קשיא, כי ידוע שהנשים זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא בגלל שהקדימו בתרומת המשכן. וכן נאמר במדרש במדבר רבה (כא, י) על הכתוב: "ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר, פנחס כז א), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרון: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות, כי תשא לב, ב) כי אהרון ידע שאישה לא בקלות תוציא זהב מגופה ולבנתים ירויח זמן. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’" (שם ג) בעל כרחם, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה: "וישובו וילינו עליו את כל העדה" (במדבר, שלח יד, לו), ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות" (שם יג, לא). אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה: "כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" (במדבר, פנחס כו, סה), "איש" ולא אשה, על מה שלא רצו להיכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים, ע"כ.

כתב ב"שיחות מוסר" (רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מאמר יג תשל"א מאיגרא רמה לבירא עמיקתא) בחטא העגל נאמר: ,סרו מהר מן הדרך אש רצויתים עשו להם עגל מסכה" (שמות כי תשא לב, ח) איך זה דור דעה ירד לדיוטה התחתונה בפעם אחת "מהר"? נאמר "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, כי תשא לב, א), ואמרו חז"ל (שבת פט ע"א) אל תקרי "בושש" אלא "בא שש", בשעה שעלה משם למרום אמר להם: אני בא לסוף ארבעים יום. בא שטן וערבב את העולם (הראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא-רש"י), אמר להם: משה רבכם, הין הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: "בא שש". ולא השגיחו בו. הראה להם דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרון: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ע"כ. כאן גילו לנו חז"ל איך נכשלו ישראל בחטא העגל, כי משעה שיצאו ממצרים עד עתה היה משה רבינו הולך לפניהם,מנהיגם ומורה  להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באוויר, וכל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, ובראותם כך איבדו תיקווה, שבורים ורצוצים על מות המנהיג אדון כל הנביאים. במצב זה יכול השטן לפעול מה שאין בידו במצב רגיל, ואז הם נמצאים בסכנה גדולה ליפול מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, ע"כ.

ואכן הצלחתו של השטן הוא היצר הרע, היא דווקא במהירות בחפזון, ואז האדם נופל. וכן מצינו שאומרים ביום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". למה מוזכר "ריצת רגלים: בוידוי על חטא שחטאנו לפניך "להרע"? אלא לעשות דבר רע אין אדם עושה אלא אם כן הוא רץ, בלא מחשבה תחילה, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לעומת זאת יצר הטוב הוא איטי, הכל נעשה במחשבה תחילה. ולכן בנפילה יכולים להגיד חס וחלילה "סרו מהר מן הדרך".

לפיכך, כשהיה מעשה עבירה, חטא העגל, היה הכל בחפזון, בלי לחשוב, ולכן "כל העם" נותן זהב כי אין יצר הרע שימנע אבל לדבר מצווה, תרומת המשכן, כאן פועל היצר הטוב, במחשבה תחילה ובאיטיות, אז עושים חשבונות מה לתת וכמה לתת, ולכן נתנו רק "כל נדיב לב", כי יצר הרע עובד שעות נוספות כדי להכשיל את המיצוה, אבל הנשים נהגו להפך. במעשה העגל, לדבר עבירה, לא רצו מהר ולא הסכימו למסור תכשיטיהן. ולעומת זאת במעשה תרומת המשכן, לדבר מצוה, רצו מהר והקדימו את הגברים. התנהגות זו בתרומת המשכן, יצרה בהן חוסן שלדבר מצווה צריכים לרוץ, ולדבר עבירה להמתין. וכשבאה שעת מבחן נוספת בזמן חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ומוציאים לשון הרע על ארץ ישראל, על העם עצמו נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד,א) ואילו הנשים לדבר עבירה, לשון הרע, לא רצו, ולכן הם לא נכשלו.

את הכוח לעמוד במבחן של חטא המרגלים, קיבלו הנשים ממתן תכשיטיהן לפני הגברים בתרומת המשכן, לעומת אי מתן תכשיטיהן במעשה העגל. לכן אומר מדרש הגדול לעיל: בזכות שהקדימו לגברים בתרומת המשכן, זכו להיכנס לארץ ישראל. כי התנהגותם של הנשים במעשה תרומת המשכן לעומת התנהגותם במעשה העגל, היא היתה הגורמת שלא  יכשלו בחטא המרגלים, וממילא זכו להיכנס לארץ  ישראל.

על פי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את המאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מה) על הכתוב:"ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות כי תשא לב, ב), שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה), ע"כ. וצריך להבין מדוע נבחרה שמירת ראש חודש כמתן שכרם של הנשים?

ראש חודש נוצר בגלל חידוש הלבנה בכל חודש, וזאת  לאחר שבאה הלבנה בתביעה לקדוש ברוך הוא שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד. והרי לכאורה הלבנה צודקת, אם כן מדוע מיעטו אותה? אלא הריצה והחיפזון לדאוג לכבודה, גרם לכך, וכמאמר חז"ל (סוטה ד ע,ב): כל אדם שיש בו גסות רוח, כאילו עובד עבודת כוכבים, ע"כ. לעומת זאת הנשים, לא רצו ולא הסכימו לתת תכשיטיהן לעגל, לכן שכרן בא בראשי חדשים שהן משמרות יותר, וזאת כתיקון לחסרון הלבנה (אור חדש).

מעשה שהיה ברבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זי"ע, התגורר בעיר קיידן, ואחת המשפחות שם דאגה לפרנסתו. פעם אחת באו ואמרו לר’ אברהם: עד מתי תשב בקיידן, תעבור להתגורר בוילנא, שהיא עיר יותר גדולה, ושם תהיה פרנסתך יותר ברווח. נענה ואמר למציעים: צריך לשאול את פי הרבנית. הלכו אליה והביאו בפניה את ההצעה, אבל היא הגיבה בסירוב מוחלט. וכששאלו אותה למה היא מתנגדת, ענתה: לפני כמה שנים לא יכל בעלי לקנות אתרוג לסוכות מחוסר אמצעים, הלכנו ומכרנו את דירתנו ועברנו לדירה יותר קטנה, כדי שנוכל לקנות אתרוג, והנה, שלוש פעמים ביום אני עוברת ליד דירתנו הקודמת ואני נהנית מזה שמכרנו אותה למטרה של קניית אתרוג ועל ההנאה הזו אני לא מוכנה לוותר!...(שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה אחד מיהודי בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים!"

כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם ובישלה לו שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו וכעס עליה מאוד.

למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה!"

סאה זוהי מידה גדולה מאוד, וכוונת הבעל, בדבריו, היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה!

ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני"

למילה הארמית ,בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים ונרות: הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות.

כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא!"

המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את הענין: היא הלכה אל המקום בו ישב החכם בבא בן בוטא ועסק בדין, ושברה את הנרות על ראשו.

שאלה בבא בן בוטא: "מה את עושה?"

השיבה האשה: "כך צווני בעלי".

אמר לה: "אם עשית רצון בעלך יצאו ממך, בעזרת ה’ שני בנים כבבא בן בוטא. (על פי מסכת נדרים ס,ו ב’).

אמר ר’ יצחק בר נחמיה כשם שנתן הקב"ה לישראל את התורה בכ"ב אותיות כן נשתבחה האשה בכ"ב אותיות התורה. כמו שסידר שלמה המלך ע"ה את פרק ל’ במשלי "אשת חיל" לפי סדר האלף בית.

בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים.

הגבר מצווה בתרי"ג מצוות, והאשה רק בחלק מהן, ואם כן מדוע נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ולא בזכות הגברים? אלא שהתורה חייבה רק את הגבר במצוות פריה ורביה ולא את האשה. וכשעבדו בנ"י בפרך במצרים, מגודל קושי העבודה איבדו הבעלים את התשוקה הטבעית לנשותיהם. וכשראו זאת הנשים והבינו שיש ח"ו סכנה של כליון לעם ישראל אם לא יולידו, היו באות הן ומעוררות את בעליהן לכך, ועוד נעשה להן נס שמן השמים נתנו להם כח הלידה שילדו ששה בכרס אחת. והיו להם נשמות גבוהות וקדושות וזכו לקריעת ים-סוף, ולכן נאמר דוקא בזכות "נשים צדקניות".

ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה-ל)

שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.

בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם לדבר.

כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשה מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת" את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה בנגלותיה ונסתרותיה. מבאר ה"משך חכמה" בכל כלי שעשה, הכניס בצלאל כוונות מיוחדות וסודות עליונים דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים בצלאל זכה איפה, לחוכמה העליונה אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול דווקא חוכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ.

החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוספית, דווקא הם היו אלו שחוכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בין המוות לבין הדת הנוצרית.

היא הנותנת אותה חוכמה שהייתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה לא עמדה להם בשעת מבחן הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם כפירה ונימוקם עימם כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" ולעומתם דווקא פשוטי העם אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החוכמה "החיצונית" אותם אנשים פשוטים שחיו באמונה פשוטה ותמימה הם ידעו לעמוד במבחן. הם הוכיחו בכל עת אמונתם בקב’’ה קיימו את המאמר "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים החיים שלאחר המוות החיים הנצחים הם אפילו לא התלבטו הם ראו זאת כדבר טבעי הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה’ וכי הם ממשיכי דרכם.

מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה אף אם זו חוכמה אלוקית הוא חייב שמירה מעולה הוא חיי הגנה חוכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר אותה חוכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו גם את גבולותיה אם התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון.

בצלאל נבחר להיות כלי לחוכמה, לתבונה ולדעת משום שהוא הביא עימו "מטען" אפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם שלחכמה ישנם גבולות כלים אלה קיבל מסבו חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל, כך קנה את עולמו במסירות הנפש מי שזכה להגיע למידה זו קיים בשלמות את מאמר התנא "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב ד) הוא מובטח ששום נגיעה  אישית לא תחדור לשכלו ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים אצל כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה’ הוא האדם שגם החוכמה לא תעביר אותו על דעתו

ולכן מדגיש הפסוק מי היו אבותיו של בצלאל? חור הוא זה שלבדו היחיד משישים ריבוא שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו וגם הוא, ירש את המידה הזו מאבותיו שבט יהודה הם היו אלה שלא נרתעו וקפצו לים סוף כשבראשם נחשון בן עמינדב עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו. ומכאן זכה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה’ חכמה תבונה ודעת"

וזו הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה.

ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים הוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו האדם בכוחות עצמו כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנות של אביו ככתוב (בראשית לט יט) "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו".

מסופר על רבי שמואל בר חופני שהיה בתחילת תקופת הגאונים מבבל שהיה הרופא שלך המלך ובגלל שהיו מצויות הרבה מחלות מדבקות ביקש ממנו המלך שילך כל בוקר לשוק להביא דגים אם ימצא עבד חולה ישלחוה למוכרו מחוץ לעיר ולרבי שמואל היתה בשכונתו ישיבה גבוהה ובקרבתו גר גביר חשוב

יום אחד תפרצה מריבה בין הגביר לרבי שמואל ומחמת מריבה זו עקר הגביר את דירתו מחוץ לעיר לאותו גביר היה בן יחיד חכם מאוד כל המלמדים לא יכלו לעמדו מול שאלותיו הגדולות בים התלמוד וההלכה לכן בנו התעצב מאוד בליבו

יום אחד הבחין אביו כי בנו עצוב

אמר לו אביו: בני מדוע פניך נפולים?

ענה הבן: אבא יש לי בקשה ממך אך יודע אני שזו בקשה קשה מאוד

אמר אביו: תבקש מה שאתה רוצה הלא אתה בני יחידי ולא אחסיר ממך בעזרת השם מאומה!

אמר בנו: אני רוצה ללמוד בישיבתו של רבי שמואל בר חופני שם אוכל להתחכם הרבה אמנם אני  יודע שפרץ סכסוך ביניהם ולא יסכים הרב לקבלני לישיבתו אך אני מבקש ממך שתתן לי סכום הגון ואני כבר אדאג איך להכנס לישיבתו

אמר אביו: באמת בקשה קשה כי אני במריבה עמו וגם הישיבה רחוקה מכאן אך בכל זאת אשלח אותך כפי בקשתך.

הין לו אביו מזוודה מלאה בגדים ומזון וסכום הגון נתן בידו ושלחו לבבל

בנו של אותו גביר ידע שרבי שמואל הוא הרופא של  המלך וכל יום הולך הוא לשוק העבדים לבדוק את בריאותם ומכיר אותו כי הוא בן אותו גביר לכן נהג בחכמה נתן סכום הגון לאחד המכירים של רבי שמואל ואמר לו "למחר כשיבוא רבי שמואל לשוק העבדים תאמר לו שיש לך עבד מיוחד עבורו בזול ואני אצבע את עורי לצבע חום שאראה ככושי בכדי שלא יכיר אותי

ואכן כך היה למחרת כשבא רבי שמואל לשוק העבדים ראה את שכנו שאלו: מה לך ולשוק העבדים?

אמר יש לי עבד בעל מידות מיוחדות ובזיל הזול לכן חשבתי להציג לך אותו שיהיה כמשמש שלך

אמר רבי שמואל אם אתה מכירו מוכן אני לקחת אותו לעבד

ייחד לו רבי שמואל חדר מצב שני של ביתו ונעשה משמש שלו כשהרב היה הולך לבית מדרשו ללמד בישיבה היה מוליך אחריו את ספריו וכו’ ואותו בן הגביר היה בנתיים שומע את שיעוריו של רבי שמואל בר חופני אך כלפי חוץ התנהג ככושי גוי בהיות וראה רבי שמואל שאותו עבד נעים הליכות ויודע הוא הלכות וכו’ כינה אותו בשם טבי כמו שקרא רבן גמליאל לעבדו בשם טבי ונתגאה בו כי הוא יודע הלכה.

יום אחד נתקשה ראש הישיבה  רבי שמואל בר חופני באיזו סוגיה בעת שיעור והקבוע לבני ישיבתו ולא ידע כיצד ליישבה.

אמר להם הרב בנתיים נצא להפסקה ונחשוב על שאלה זו בגמר ההפסקה.

פנה טבי העבד אל הרב ופתק בידו :"זקן אחד נתן לי את הפתק למסור לכבודו

פתח הרב את המכתב וראה איזו גאונות עצומה! ישוב נפלא על הבעיה שהייתה בבית המדרש

ניגש הרב אל טבי ושאו אמור לי מי הביא לך מכתב זה? תיאר לו טבי איש זקן כולו הדרת פנים שנתן לו מכתב זה ומיד נעלם ממנו

אמר לו הרב דע לך טבי עבדי שזכית לראות פני אליהו הנביא!

נכנס הרב לשיעור וסיפר לתלמידיו שזכו לתשובה מאליהו כעבור זמן הדבר נשנה שוב ושוב הביא טבי יעבדו של רבי שמואל מכתב מאותו זקן שפגשו במקרה

אמר הרב: מעניין מדוע אליהו הנביא לא מוסר בידי ישירות את התשובות הללו?

יום אחד ראתה בתו של הרב את טבי כשהוא יוצא מבית הסופר של העיר  השתוממה מה לטבי הגוי ולסופר הזה?

ניגשה אל הסופר ושאלה אותו: מה עשה אצלך טבי העבד של הרב?

ענה: הוא ביקש ממני שאתקן לו את הרצועה של התפילין. הלכה הבת לאביה ושאלה אותו האם עבד גוי חייב בתפילין.

אמר לה: אם הוא תלמיד חכם מותר לו בהנחת תפילין כמו טבי עבדו של רבן גמליאל סיפרה לו מה שראתה.

כששמע אביה את דבריה אמר: "באמת לאחרונה ראיתי כמה דברים מוזרים בכל פעם שהייתה קושיה בביהמ"ד הביא לי מכתב מזקן אחד ובו תשובה לכל השאלות, ומענייין שהזקן הזה לא נותן לי ישירות את תשובתיו הגאוניות מסתבר שיש דברים בגו.

הלך הרב ובדק בחדר הפרטי של טבי עבדו וראה שבארון יש לו כל מיני ספרי קודש וכל התשובות שהביא מאדם הזקן במכתב כתובות הן בכתב ידו על צד הגמרא הבין הרב כי אדם גדול הוא עבדו ניגש אליו ואמר לו"אני גוזר עליך שתאמר לי האמת מי כתב לי כל התשובות שנסתפקנו בבית המדרש עד עתה".

כשמוע טבי את דברי רבי שמואל ביקש ממנו שיתן לו חצי שעה  זמן ורק אז יענה לו תשובה על שאלתו הסכים רבי שמואל וטבי הלך לבית המרחץ שיפשף את הצבע החום מעליו וחזר עורו לצבע לבן כבתחילת ברייתו ובא לפני רבי שמואל, אך רבו לא הכירו.

שאלו: "מי אתה?"

אמר לו: "אני טבי עבדך ולאמיתו של דבר אני בנו של אותו גביר שהסתכסך איתך ומכיוון שחששתי אולי לא תקבל אותי לישיבה לכן צבעתי את עורי לצבע חום כדי שתקנה אותי לעבד העיקר שאלמד ממך תורה ואכן אני יהודי ולא גוי.

תוך כדי כך הבין הרב שכל התשובות הגאוניות הללו הם לא מאליהו הנביא אלא תשובתיו של טבי שנדמה לו כעבד.

כשמוע רבי שמואל בר חופני את דבריו כתב מכתב ואמר לו: "מכתב זה הרי הוא לאביך שאין לי שום קפידה עליו תן לו את המכתב ותאמר לו כי אני מבקש אותך לחתן עבור בתי ואכן כך היה.

לקח גדול יש ללמוד מאותו בן גביר שלא חסר לו כסף ועושר רב בביתו ובכל זאת הלך ומכר את עצמו לעבד וניתבזה לעומת מעמדו הקודם שנחשב לבן גביר בכדי להשיג את חוכמת התורה כך ראוי לכל אחד לשאול עצמו מה הוא עושה בכדי להשיג את חוכמת התורה ועד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ.

ואנו בדורנו לא נדרשים לעבור ייסורים אלו אדרבה ואדרבה כל החפץ ללמוד תורה יבוא וילמד התנאים ללימוד היום נוחים ביותר הישיבות נמצאו בבניינים מפוארים וממוזגים וניתן ללמוד בישוב הדעת ואל ידחה האדם לימוד תורתו לזמנים מאוחרים מי יודע אם יזכה לכך והאדם העמל לפרנסתו לפחות ימצא לו זמנים קבועים ללמוד תורה.

כך יוכל לזכות כל אדם "ברוח חכמה" להוסיף דעת ותבונה וזאת ניתן לעשות על ידי כוח הרצון. כאשר האדם יתאוה ללמוד יזכה שהקב"ה יסייע לו וכל הדברים המפריעים יסורו ממנו כמ"ש "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" (אור דניאל).

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל  לה- ל)

אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו’, האם דעתכם נוחה ממנו. ענו  ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב’’ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.

אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר  פקד על פי משה" משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה’ ומישראל" שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...

אך בכל זאת אחרי שספר משה רבנו וערך חשבון היה  חסר לו כסף וזהב וערך עוד פעם חשבון ועוד פעם עד שגילה שלא לקח בחשבון את "הווים" של המישכן, ומכאן אנו לומדים שאפילו אדם כמו משה רבנו יכול לטעות. צריך  לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהתבונן כל יום על מה שעשינו באותו יום ומה אפשר  לתקן, אם גזלנו או שקרנו כי ביום הדין נצטרך לתת את הדין על מה עשינו עם כל המצוות (הכסף והזהב) לכן אם נשים לב בספר תורה כשר כמעט בכל עמוד מתחיל באות וו. לזכר החשבון שהתעקש לעשות משה רבנו ומצא פסול (ששכח את הווים) כך שזה יזכיר לנו שכל יום שעובר צריך להתבונן ולעשות חשבן נפש ורצוי לעשותו לפני קריאת שמע על המיטה.

כל בעל עסק סופר כל יום מה ההוצאות ומה ההכנסות ומה אפשר עוד לשפר שיהיו יותר הכנסות שהעסק יצליח וישגשג, כך גם אמור לנהוג האדם שכל עסקיו זה לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב להשרות שלום בינו לבין אשתו לקיים תורה ומצוות ולשפר את מעשיו ולעלות בסולם היראה.

דבר ברור הוא כי קיים הבדל משמעותי ביותר בין אדם שעורך חשבון נפש בכל ענייניו לבין אדם שחי ללא חשבון. הקב"ה נתן חיים לאדם, הוא גם נתן לו תפקיד, שינצל את חייו לעשיית מצוות וחסדים ויברח מן הרע. הלא גם הפקיד בידו של האדם אוצרות שונים שאותם עליו לנצל למען מטרת חייו. הכוונה היא הן לאוצרות גשמיים כרכוש וכדומה, והן לאוצרות רוחניים ככשרונות, רגשות ועוד.

והנה, מי שחי ללא חשבון עלול להיות שהוא ניצל זה מכבר את רווחיו, ועתה הוא חי על חשבון הקרן שהולכת ואוזלת, ואוכל כבר ממה שאינו ברשותו, אדם זה לא מתבונן ולא מחשב את צעדיו, ויתכן שהוא הולך בדרך שאינה נכונה, או שאין הוא הולך בקצב הנכון, והפיגור גדל והולך ללא הרף!

לעומתו, מי שחי בחשבון, מי שבודק את דרכיו ומתבונן באורחותיו, יודע מהו מצבו האמיתי בבנק החיים, וכאשר הוא נתקל בקשיים, ב"מינוס בבנק" וכד’, הוא משתדל לתקן במהירות את המעוות. אדם זה חייו הם חיי קודש, חיים הנעשים מתוך חשבון אמיתי, חיים של "ספירת מלאי" תמידית.

לפני יום הדין הגדול והנורא שהקב"ה כותב את העולם כולו מי לחיים ומי למוות יש לי טיפ גדול וידוע לכולנו והוא מצוות הצדקה שנאמר צדקה תציל ממות ועוד גדולה מיצות צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט וצדקה תיגאל וגדולה מיצות צדקה שמגיע עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש ניקדש בצדקה ובמיוחד שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט.

נביא במסגרת זו מספר סיפורים מהם ניכרת החשיבות הרבה של הקדשת זמן לעשיית חסד למרות הטרדות הקשיים ולעתים גם ההפסדים הנובעים מכך.

פעם בא אל רבי חים מצאנז אדם והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו דמים במה להשיאה, נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר ממקורביו, וביקשו שיעשה טובה לאותו אדם וישתדל לאסוף עבורו סכום נכבד להכנסת כלה. כשבא הלה אל התלמיד חכם השיב: "תלמוד תורה כנגד כולם", אין לי פנאי לעסוק בענינים כאלה.

אחרי חודשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, לא החזיר לו הרבי יד לשלום. וכה אמר לו: מסופר בתורה כשיוסף הלך לשכם לחפש את אחיו ותעה בדרך "וימצאהו איש", מפרש רש"י זה המלאך גבריאל. (בראשית לז, טו). ואילו אצל יעקב שנאמר "ויאבק איש עמו" מפרש רש"י הוא שרו של עשו (שם לב, כה). וצריך ביאור מדוע שם "איש" הוא שרו של עשו, וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.

התירוץ הוא אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הריהו המלאך גבריאל. אבל בשעה שיעקב פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה ושאין לו פנאי משום ש"צריך לומר שירה ביום" (רש"י שם) איש כזה הוא שרו של עשו. (מורשת אבות)

רבי יהושע אייזל שפירא המכונה "ר’ אייזל חריף" היה מגדולי דורו, מן השנונים והחריפים שבהם.

"רבי אייזל חריף" כשמו כן היה. חריף ושנון שתשובותיו הפקחיות היו למשל ולא נשכחו ברבות השנים.

פעם בא רבי אייזל חריף להתרים לצדקה את אחד מעשירי עירו סלונים. השתמט העשיר ואמר: יש לי אח עני שפרנסתו עלי, ואינני יכול לתמוך גם באחרים.

לאחר מספר ימים התברר, כי למעשה אין העשיר תומך כלל באחיו העני, והוא נצרך לחזר על הפתחים.

אמר רבי אייזל לאותו עשיר חכמינו אמרו באבות "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". וקשה, איך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות, לאחד זו מידה בינונית ושני זו מידת סדום!?

אלא כך הם פני הדברים "האומר שלי שלי ושלך שלך", כלומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך הרי זו מידה בינונית. אבל "יש אומרים" כלומר יש שהם רק אומרים "שלי שלי", והאמת שלא נותנים פרוטה לאחיהם העני הרי זו מידת סדום"...(מורשת אבות).

הצדקה שהיא אחת משלוש עמודים של העולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנח בעבור שלא עשה צדקה עם הבריות כמו שעשה אברהם בא בגלגול יוסף הצדיק ומשה רבנו עליו השלום. וכתב הרב לקוטי פרדס שאותו כח שיש לתפילה יש גם לצדקה שהיא מצלת את האדם ממיתה והגזרות רעות שנאמר ציון במשפט וצדקה תיפדה ועוד נאמר בתפילה ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה  ומשפט וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומגיעה עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה.

וכן מצינו בזמנו של הגאון רבנו יוסף שאול אב בית דין בלבוב וגיסו ר’ מרדכי זאב שפעם הלכו לאסוף כסף בשביל פדיון שבויים. והנה באמצע הדרך פגשו באדם אחד שאמר להם שסמוך לעיר לבוב יש כפר פלוני ושם נמצא צדיק גדול ששמו כך וכך והוא נדיב גדול, ויעץ לחכמים ללכת אליו תחילה.  ויעשו כדבריו וילכו למקום שהורה להם, והאדם הזה קבלם בסבר פנים יפות, ואחר שישבו אמר להם: דעו לכם שאם באתם בשביל נדבה דעו שאני לא אתן לכם אלא עד שתאכלו עמי יחד בצהרים, וכן היה, וכאשר גמרו לאכול קודם ברכת המזון דברו יחד בדברי תורה מעינא דפדיון שבויים, ובתוך דבורים אמרו לו גם כן שהעיקר בפדיון שבויים הוא להציל את ילדי ישראל משמד, כגון מבתי ספר של החפשים או מהנוצרים, דוגמת ערב רב בזמננו, שאלה כולם עושים טובות לישראל לילדים בני עניים, וכל ידי זה עוקרים אותם משני עולמות רחמנא לצלן, וזה עיקר פדיון שבויים. אמר להם בעל הבית, מאחר שאתם כל כך מעריכים את מצות פדיון שבויים ומצות הצדקה הרשו לי ואספר לכם עובדא בדידי.

אמרו לו בכבוד ספר. ויאמר אני בימי צעירותי הייתי בן ישיבה והייתי עני גדול וכאשר בא חמי ובחר בי להיות חתנו אמר לי תדע שאני לא עשיר גדול ובכל זאת אני נותן לך להיות סמוך על שולחני במשך חמש שנים, בתנאי שתמשיך לעסוק בתורה, לזכות לשלמות בעבודת השם יתברך. וכך הייתי יושב בבית  חמי על התורה ועל העבודה, וכאשר נפטרו חמי וחמותי והלכו לבית עולמם והיינו מטופלים בילדים, אמרתי לאשתי שאני מוכרח לחפש לי פרנסה, והיה לי בסך הכל שלוש מאות שקלי כסף. לקחתי את הסכום הזה ונסעתי ליריד, וביריד היו הרבה אנשים זה קונה וזה מוכר. ופתאום ראיתי והנה אשה אחת צועקת ובוכה במר נפשה, ושאלתי ממנה מדוע היא בוכה וצועקת? ותספר לי שהיא אלמנה ויש לה בת ארוסה והחתן לא מסכים עוד להמתין לה, באמרו שכבר שלוש שנים שהוא ממתין, והוא תובע או כניסה לחופה, או ביטול הארוסין. היה דרוש לה שלוש מאות שקל כסף למלאות התנאים, ואין מי שירחם עליהם. תכף אני הוצאתי את כספי ונתתי לה ולא נשאר לי אפילו פרוטה אחת לא בשביל אוכל ולא בשביל שאר צרכים, אבל אני לא דאגתי לזה, והנה פתאום בא איש אחד ממולי  והיה מסתכל בי ושאלני האם אתה פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמרתי לו כן. אמר לי האם אינך מכיר אותי? אמרתי לו לא. אמר לי אביך עליו השלום היה ידיד שלי והוא היה צדיק גדול, ואם אתה מסכים בוא אלי לחנות, ואני אתן לך מרגליות שתמכור ותרויח. הלכתי עמו לחנותו והוא נתן לי מרגלית אחת ומכרתי אותה וחזרתי אליו ולקחתי ממנו עוד ומכרתי, באותו יום הרוחתי שלוש מאות שקל כסף, והלכתי למלון שמח, וביום השני המשכתי בעבודתי זו, והצלחתי, וכן ביום השלישי, וביום הרביעי להיותי ביריד היה יום שישי לשבת קודש, אמר לי בעל החנות שיום זה הוא יום היריד הגדול, ולכן יעץ לי לקחת מאצלו מזודה מלאה מרגליות ושאני אמכור אותם וביום ראשון אביא לו את הכסף, מפני שביום שישי הוא סוגר את החנות בצהרים לכבוד שבת. לקחתי את המזודה המלאה ומכרתי באותו יום שישי את כל מה שהיה בתוכה והרוחתי הרבה מאוד ובאתי למלון שש ושמח, וביום ראשון לקחתי את הכסף להולך לבעל החנות, והנה כמה שחפשתי את החנות לא מצאתיה ושאלתי הרבה אנשים עליו ועל חנותו וכולם ענו לי שמעולם לא היה שם חנות מרגליות ואינם מכירים אדם בשם זה שאמרתי להם כלל, ואז לקחתי את כל הכסף, ומאותו יום ואילך אני עשיר גדול ואז ידעתי שזה היה מעשה נס על ידי אליהו הנביא זכרונו לברכה. ועתה אני אומר לכם רבותי שאינכם צריכים ללכת לשום מקום, כי כמה שנחוץ לכם עבור פדיון שבויים אני נותן לכם, וכן היה. ובצאתם אמר לו רבי יוסף שאול שלא זכה לכל העושר הזה אלא בשביל שיש לו אמונה וצדקה. גם בדור המבול אילו היה להם מצות הצדקה היו נצולים ממות, וראיה מנח, וגם נח בא בגלגול יוסף הצדיק ועשה צדקה עם כל העולם כדי לתקן מה שלא תקן מקודם.

ידוע שהצדקה נקראת זריעה כמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד לפי קושי החסד כך תהיה קצירת השכר בעולם הבא שנאמר לפום צערא אגרה. (מאהבת חיים)

אם עשית חבילות של עברות וכו’ עשה כנגדן חבילות של מצוות כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו בעגל ואמרו "אלה אלהיך" (לב, ד) לזה באה "אלה פקודי" זאת בבחינת הזכות לכפרת עוון זה ותמצא כי אמרו העדות. שעדות היא להם שנתכפר עוון העגל. (אור החיים, מדרש רבה). כלומר באו אלה לכפר על אלה אלוהך ישראל. כמו שנתנו כסף וזהב לחטא העגל בנחישות באותה נחישות יתנו כסף וזהב לבנות את מישכן העדות וכך יוצא שבאו אלה לכפר על אלה.

בחטא העגל בנ"י בנו מזבח לה’ והעלו עליו עולות, נתנו זהבם וכספם וכל חמדתם לה’, פרקו נזמיהם והביאו עדים והכריזו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, יד). וכאן באה כפרתם באותה מילה שבה השתמשו "אלה פקודי" לכפרה.

ביטוי נוסף למידה כנגד מידה מצאנו אצל משה. חז’’ל אמרו: במידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה יג). ומי לנו גדול ממשה שאמר לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי...אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, ז) ובישרוהו גם כן ב"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כאשר משה התחנן וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ השיב  לו הקב"ה באותה מטבע לשון שבה השתמש הוא כנגד קורח להזכירו על מה שאמר הוא "רב לכם בני לוי".

ומכאן נלמד כי יש לשקול הדיבור אליו יתברך הרבה יותר לאין ערוך מהמשקל של זהב כך מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל". נורא ואיום הוא עומק דין שמים! למרות שמשה התכוון לאותם שיש להם מעלה גדול  ואין הם צריכים למעלה גדולה יותר מזו, אולם בשמים החשיבו ביטוי זה לפגיעה בכבודם וכאשר משה רצה להיכנס לא"י ענה לו הקב"ה אינך צריך לגדולה  יותר ומדדו לו מידה כנגד מידה.

דוגמא נפלאה ומאלפת נוספת אנו רואים אצל יוסף הצדיק. כאשר פרעה מבקש מיוסף לפתור לו את חלומותיו עונה לו יוסף "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". יוסף פותר לפרעה את החלום עם הקדמה של המילה "בלעדי", הפתרון הוא לא שלי, אלוהים יענה את שלום פרעה. רש"י מבאר "אין החוכמה משלי אלא האלוהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה". למרות שידע יוסף כי ע"י שהזכיר את הקב’’ה יכול הוא להינזק ולהישלח חזרה לכלא, מ"מ אמר את הדברים אשר חשב שצריך היה לאמרם, כך אומר הרב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", ומוסיף, כי לא יתכן שהאדם יזכיר את הקב"ה ובגלל זה יינזק.

יתירה מזו, אדרבה, פרעה עונה ליוסף באותה מטבע לשון: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". רש"י מפרש "שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו בלעדיך שלא ברשותך".

מכאן אנו למדים עד כמה דקדוק דין יש לגבי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, מילה אחת בלבד יכולה להפוך רקיעים, יש בכוחה לשנות גזירה, יש בה אפשרות להפוך דין לרחמים. ומידה כנגד מידה שהקב"ה נוהג עם בוראיו חייב ללמדנו עד כמה חשובה היא ההתייחסות למוצא שפתינו, לכן נאמר החיים והמוות ביד הלשון ועוד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכו’. (אור דניאל)

השמות ´ויקהל´ ו´פקודי´ מבטאים שני צדדים שונים של מטבע אחת: ´ויקהל´ מבטא את האחדות של כלל ישראל, את הקהל הגדול שהיחיד נבלע בתוכו וכמעט שאין לו משמעות וקיום בפני עצמו. לעומת זאת המילה ´פקודי´ טעונה ביאור

פרשיות ויקהל ופקודי קשורות זו לזו ומשלימות זו את זו: בפרשת ויקהל נתבשרנו על יצירת כל כלי המשכן, ובפרשת פקודי יצקו לתוכם את התוכן: את הלוחות נתנו אל ארון העדות, את הלחם ערכו על השולחן, את הנרות העלו במנורה, את הקטורת על מזבח הזהב וכן הלאה.

שתי הפרשיות הללו קשורות כמובן גם לתרומה ותצווה, כאשר כאן מופיע היישום של כל הציוויים שניתנו בהר סיני בפרשיות תרומה ותצווה. נראה שיש מקום לדרוש גם את שמות זוגות הפרשיות האלו, הקשורות זו לזו בעניינן.

תרומה ותצווה בולטות בכך ששמותיהן הם כמעט הפכים: תרומה היא הדבר שאדם נותן מרצונו ומיוזמתו האישית, ללא כל ציווי מלמעלה. לעומת זאת השם 'תצווה' מדגיש את הציווי האלוקי הפוקד ומצווה על האדם. במעשה המשכן התגלו שני ההפכים הללו: עיקר הדגש במעשה המשכן כתיקון לחטא העגל, הוא שהכל נעשה "כאשר ציווה ה' את משה", כפי שמודגש בפרשתנו אין ספור פעמים. כאשר אנו עובדים את הקב"ה דרך מעשה הקרבנות, דרך המשכן וכליו, זו דרך רצוייה לפניו אף על פי שמדובר בחפצים גשמיים, כיוון שהכל נעשה על פי הציווי. מאידך, כאשר חורגים מהציווי ויוצרים עגל זהב, או לחילופין מקטירים אש זרה, אף שהכוונה היא לשם שמיים הרי זו עבירה חמורה ביותר. יחד עם הדגש על מרכזיות הציווי האלוקי, בולטת חשיבות התרומה והאתערותא דלתתא – ההתעוררות האנושית לעשיית המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", רק כאשר עם ישראל מתעורר ומבקש קרבת אלוקים, זוכים להשראת שכינה

במבט נוסף נגלה שגם השמות 'ויקהל' ו'פקודי' מבטאים שני צדדים שונים של  מטבע אחת: 'ויקהל' מבטא את האחדות של כלל ישראל, את הקהל הגדול שהיחיד נבלע בתוכו וכמעט שאין לו משמעות וקיום בפני עצמו. לעומת זאת המילה 'פקודי' טעונה ביאור:

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה".מהי לשון הפקידה הנזכרת בפסוק פעמיים? רוב הפרשנים מבארים בפשטות שמשמעותה לשון מניין – משה רבינו מונה את כל החומרים שניתנו נדבה למלאכת המשכן ומונה בפרוטרוט מה נעשה בכל תרומה ותרומה. פירוש זה למילה 'פקודי' מסתייע גם מהמשך הפסוקים, העוסקים במניין התרומות ומה נעשה בהן, וכן משמע גם מהביטוי המופיע בהמשך (פס' כה): "וכסף פקודי העדה מאת כיכר" וכו', שמשמעותו וודאי לשון מניין, שכן הפסוק עוסק בכסף  מחציות השקל שנתנו העדה במהלך המניין שנזכר בפרשת כי תשא.

לפי פירוש זה, המילה פקודי מבטאת למעשה את כל הפרטים, היוצרים בסופו של דבר את הכלל השלם ואת הקהל הגדול. במיוחד בולט הדבר בביטוי "פקודי העדה" – כל אחד ואחד נפקד ונתן מחצית השקל, וביחד התהוותה העדה. אם כן 'ויקהל' הוא כנגד הציבור, שכל פרט אין לו משמעות ללא הכלל, והרי הוא בבחינת 'פרט הצריך לכלל'. 'פקודי' הוא כנגד הפרטים, שהכלל איננו קיים בלעדיהם, והרי הוא בבחינת 'כלל הצריך לפרט'.