האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א * תקופת הגלות

תגובה נוספת שקיבלתי באישי, ואני מפרסמה ברשות השולח; נ.ב. אין זה או ר שאני מסכים עם כל הדברים שאני מפרסם שנשלחים אלי, אלא שהם כתובים היטב ולא סתם שטויות, ולכן אני מוצא לנכון להביאם.  צדקו אלו שקישרו בין פרשיית תשכ"ז למה שקרה בויז'ניץ בהמשך. הרעיון של פרשיית תשכ"ז היה אם להשליט בחסידות את הקו הקנאי, הקיצוני, של בעלי התורה והעבודה, או לתת מקום של כבוד לבעלי בתים ולאנשים הפשוטים. ידו של ראש הישיבה האדמו"ר לעתיד גברה לאחר השלטת דעתו [ודעת אביו] בכח הזרוע. רעיון זה חזר על עצמה במידה מסוימת בתשל"ב, לאחר פטירת האמרי חיים. החסידות התחלקה בין שני האחים האדמורי"ם ר' משה יהושע מב"ב ור' מרדכי ממונסי, כאשר באותם ימים היה נקרא שבגדול הפרומערס יותר הלכו עם ר' מרדכי ממונסי והבעלי בתים נשארו עם רמ"י בב"ב. כמובן שהדבר פגע מאוד באדמו"ר זצ"ל, שמלבד שלא כולם הלכו איתו ירד קצת הערך של החסידות שלו בעיני הציבור. ולכן כל מי שרק הראה קירבה כלשהי לאחיו פגע בו בכפליים, הן בזה שמתקרב ליריבו והן בזה שפוגע בו אישית בכך שמראה כאילו חסר לו משהו אצלו. בהחלט ניתן לשער שזה היה אחת הסיבות הרציניות ליחסו הקשה כלפי בנו ר' ישראל, שמעולם לא החרים את דודו ר' מרדכי, דבר שפגע פגיעה אישית באביו. כמובן שר' ישראל נהג כן רק מגודל תמימותו צדקותו וטוב ליבו. זאת ועוד. ר' ישראל ואביו שונים מאוד בטבעם ודרכי הנהגתם, דבר שניכר במשך כל השנים. האדמו"ר זצ"ל כל הנהגתו היתה מלכות, מתוך גינוני כבוד, ומתוך הרבה חיצוניות [במובן החיובי של החצנת הפנימיות]. כולם מזכירים את הטישים המחשמלים, את תנועותיו המלכותיות וכו' וכו', דבר שתואם יותר להנהגות בנו ר' מנדל. ר' ישראל לעומתם הוא צדיק תמים המתנהג בתמימות ובפשטות מתוך האמת הפנימית שלו, בלי גינוני כבוד ובלי רעבישע זאכען. ניתן בהחלט להבין, שהאדמו"ר מאוד לא היה מרוצה מהנהגת בנו, שבתור רב קהילת ויז'ניץ היה אמור להיות הרבה יותר מרוחק מהקהל ולנהוג בהתאם, ההיפך הגמור מהנהגת ר"י שהיה יורד אל העם ונוהג בפשטות ובידידות גדולה עם כולם, מגדול ועד קטן ממש, עד כדי מסירות נפש ודאגה עצומה לכאו"א בנטילת חובות אדירים רק למען אחרים. [הוזכר שאביו טען: עם איזה אנשים הוא מתחבר?] ולכן הסתדר הרבה יותר עם בנו הקטן מאשר עם בנו הגדול, [דוגמא לזה מצינו בזוה"ק עה"פ ורבקה אוהבת את יעקב, שאהבה אותו מחמת שהיו דומים בטבעיהם ומידותיהם, משא"כ יצחק]. החובות היו רק התסמין לכך, הבעיה לא היתה כלכלית אלא הרבה יותר מהותית. בסופו של דבר דרכו של ר"י ניצחה. החסידים אמנם אהבו את ההנהגה המלכותית, אבל לא פחות מכך ואולי יותר חשוב, זה הקשר האישי של כל אחד עם האדמו"ר, שהתנהג תמיד עם כל אחד כמו אבא אוהב, אח וידיד קרוב. לא פלא שהאדמו"ר זצ"ל חשש שהנהגתו של ר"י וקירבתו לחסידים תגרום לערעור כלשהו בהנהגה שלו, בפרט בעיני הבעלי בתים והאנשים הפשוטים. רוב החסידים אכן שמרו פינה חמה בלב לר"י במשך כל השנים, ולכן המהפיכה התקבלה בטבעיות אצל רובם.  ונקודה נוספת - הפרט היחיד שלא הוזכר לאורך כל האשכול - האדמו"ר זצ"ל טען בזמנו שכל צרכי הציבור שעוסק בהם ר' ישראל גורמים שימעט מלימוד התורה כראוי, הוא ציפה ממנו שבתור אדמו"ר לעתיד יכין את עצמו כראוי ולא יעסוק בעזרה לאנשים פשוטים. בעקבות גלותו של ר"י והרחקתו מכל מוסדות ויז'ניץ הוא פשוט עזב את העסקנות וישב ללמוד. לא פלא שכיום ר"י מפליג כ"כ בחשיבותם של י"ח שנות הגלות, כי בעוד אחיו מנהל את כל העסקנות בחסידות, הוא פשוט ישב ולמד בהתמדה. הוזכר כבר שלמד בחברותא עם כ"ק האדמו"ר מטשערנוביל שליט"א ועם הגאון המופלג רמ"מ שולזינגר זצ"ל. הרחיבו כאן על תקופת הגלות, על החלק של הרדיפות וההרחקה וכו'. היה מן הראוי להרחיב מה עשה בכל אותם שנים? עם מי עוד למד, מה, והיכן? האם עסק אי פעם בהרבצת תורה? מישהו שמע ממנו פעם שיעור תורני? בסופו של דבר מה שמכשיר אדם באמת לגדלות ולהנהגה זה אך ורק לימוד התורה, יראת שמים, ותיקון המידות!!! ואת כל זה עשה ר' ישראל בגדול...   דבר נוסף. לעולם התורה הליטאי יש חשבונות ישנים עם הרבה ממנהיגי החסידות מתקופת תשמ"ט. ר' ישראל נשאר נקי, באותה תקופה הוא לא היה מעורב בשום דבר. [יודעי דבר מספרים על קירבתו למרן הרב שך זצ"ל, ר"י חשב להצביע עץ בתשמ"ט, אבל הרב שך הורה לו להצביע ג' כדעת אביו]. ונקודה נוספת; אותי אישית בתור ׳מתנגד׳, לא כל כך מעניין מה היה (או לא) רצונו של האדמו"ר, אלא מה הקב"ה סידר וכיוון את רצונם של החסידים, חז"ל אמרו "עשה לך רב", ולא אמרו קבל את בנו של רבך לרב. אשרי החסידים שזכו לרבי כזה, דבר נדיר שאיננו בנמצא בדורות האחרונים.   בענין המכתב שהובא כאן משנת תשנ"ט. אכן צריך להיות שוטה גמור כדי לחשוב שנכתב על ידי האדמו"ר זצ"ל, וגם אם יראו כתב יד שלו כל בר דעת יבין שהכל נכתב תחת אקדחים שלופים על ראשו על ידי... תוכן המכתב מעיד כאלף עדים שנכונה העדות שהובאה למעלה כי הנוסח כולו נכתב ע"י..., וכך גם סוברים חתני האדמו"ר זצ"ל. המכתב גורם בזיונות עצומים לכותביו ומנסחיו, והוא משרת היטב את הצד של חסידי ר"י.

ע"כ בענין הזה.

וכעת שוב למטרת האשכול.

בידי 3 סיפורים מניקים המבקשים להשאר בעילום שם.

הנה הראשון:

רבותי חסידי ויז/ניץ הנכדים.

בעיני אין מקום לטענה שהוא היה שבוי בידי אנשים בשעת כתיבת המכתב. כאשר אמרת כך א"כ עיקרת כל מכתב של כל מי מגדולי ישראל מעל 70 שמוקף במשבקי"ם, כל מכתב שהוא מוציא יש הטוענים שנכתב בכפיה.  זה טיעון משכילי ולא נכון.

ובפרט שהאורך של המכתב והחזרה מספר פעמים במספר וריאציות על אותם טענות מעידה על שכנוע פנימי בצדקת הדברים. ולא על כתיבה מתוך לחץ מהמקורבים. זה האמת, זה המכתב, אין מה לעשות.

הטענה שנשמעה פה שאחרי זה האדמו"ר חזר בו, ראויה לבדיקה מהי פשר החזרה והאם הוא חזר בו באופן מלא מכל דברי המכתב.

משעשע לראות הצעדים והשמיניות באוויר שהווזניצערס פה בהפורום עושים כדי לשכתב את ההיסטוריה.  אה הבנתי, בתשנ''ו הרבי היה חלש והצמידו אקדח ליד הרבי ז''ל שיכתוב המכתב הפתאתי אבל בתשס''ב הוא פתאום הפך לגיבור עצום ולא פחד מהאקדחים השלופים החליט להחזיר אותו לחיקו.

וכאן הבן שואל, וכי כשדיבר הדרשות נגד בנו הגדול גם אז הצמידו אקדח לראשו? קל ונוח מאוד להגיד שהכל זאת אשמת מענדעלע, אבל מבחינת היסטורית, זאת פשוט לא נכון. הבן הקטן בכלל לא היה פונקציה כשהאבא דיבר על בנו הגדול דברים כ''כ קשים ומוזרים.  נכון, שבשלב יותר מאוחר הבן הקטן כבר היה מעורב חזק בהקבינט המדיני. אבל בסיפור הזריקה הוא לא היה מעורב. נקודה. 


ודווקא מי שרואה את המכתב רואה עד כמה הרבי ז''ל סבל מנחיתות יתר ופארנויה עצומה. הוא כל הזמן מדבר על ''שונאים ורודפים''. וואס שונאים ווען שונאים.  והרשעים סביבו ניצלו את חולשתו וגרמו להחרבן העצום.  

ועוד מעט יגידו שאני מענדעליסט, נו נו.

יחביאנו אני נוטה להסכים עם דבריך.