סיום למסכת תמורה, "כל הנקברין אפרם אסור"

 תענית דף טו עמוד א

/משנה/. סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נותן בראשו.

תוספות מסכת תענית דף טו עמוד ב

ונותנין אפר על גבי כו' - ואותו אפר הוי מעצם אדם שהרי הוא האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היה עצמות

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח

לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו. +/השגת הראב"ד/ לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב.+

 הרמב"ם כותב כי המוצא ביו"ט חמץ שלא ביטלו, מבערו רק במוצאי יו"ט. המקור לדברי הרמב"ם בגמ':

 פסחים דף ו.

אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי

  אלא שבגמ' זו לא פורש אם מדובר בחמץ שביטלו, או לא. וכן לא נאמר מה יעשה איתו לאחר שיכפה עליו כלי.

  ונחלקו המפרשים בהסבר גמ' זו. רש"י[1] מפרש שמצא חמץ שביטלו, ולכן אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואינו חייב לבערו. והסיבה שכופה עליו כלי, כדי שלא יאכל אותו בטעות, ומסלקו בערב, כי ביו"ט הוא מוקצה.

 אולם מה יעשה אם מצא חמץ שלא ביטלו, כתב הטור[2] כי גם אז לא ישרפנו ביו"ט. כי אין ביעור חמץ אלא בשריפה כר"י. ולא הותרה הבערה ביו"ט אלא לצורך אוכל נפש. ואילו אחיו, רבינו יחיאל סובר שעליו לשורפו ביו"ט כי מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה גם שלא לצורך, דהיינו לצורך קצת. ושריפת חמץ שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, נחשב צורך.

  והתוס' בכתובות אומר[3], כי בין שביטלו ובין שלא ביטלו, שריפת חמץ שנמצא בפסח הוא צורך היום כי מצווה לשורפו, ולכן הוא בכלל מתוך שהותרה הבערה לצורך, אולם כופה עליו כלי ולא ישרפנו ביו"ט, מהסיבה, שהחמץ הוא מוקצה, ואסור בטלטול.

 דעת הרמב"ם, כפי שראינו היא, שאפילו שלא ביטלו, אינו שורף אותו ביו"ט אלא מחכה עד מוצאי יו"ט ואז שורפו.

  ושואל המאירי[4] על הרמב"ם, שהרי אם לא ביטל עובר ב- 2 לאוין ועשה, ולמרות שאינו יכול לשורפו, כי שריפת חמץ נחשב הבערה שלא לצורך האדם, דהיינו להנות ממנו בשריפתו. ושריפת כילוי אינה נחשבת הבערה לצורך. בכ"ז, למה שלא יוציאנו ביו"ט ויפוררנו.

  והכסף משנה[5] שואל, למה לא ישרפנו שאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך,  שהרי הרמב"ם פוסק שאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, וא"כ למה לא ישרפנו.

  וראייתו, מהגמ' בפסחים ה: שהגמ' לומדת שמצוות ביעור חמץ זה ביום י"ד בניסן, למרות שבתורה כתוב "אך ביום הראשון תשביתו" ומדובר על יום ראשון של פסח. ור"ע מוכיח שכוונת התורה ליום י"ד. שהרי לא יתכן לשרוף חמץ ביום ט"ו שהוא יו"ט והבערה ביו"ט זה אב מלאכה. אומרת הגמ', ש"מ מר"ע תלת. "ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה לחלק יצאת. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך". ומכאן מוכיחה הגמ' שחובת השבתת החמץ: "אך ביום הראשון תשביתו", היא בי"ד. משמע, שאילו הינו אומרים מתוך, היה מותר לשרוף החמץ ביו"ט. ומאחר והרמב"ם פוסק שאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, הרי שהמוצא חמץ ביו"ט מותר לשרוף אותו ביו"ט.  

  ראיה זו כבר נידונה בראשונים, בשו"ת הרשב"א ח"א סימן ע"א. אולם השואל שם מתלבט, שאולי הסיבה שהגמ' סברה שאילו היינו אומרים מתוך היה מותר לשרוף את החמץ ביו"ט, זה רק אם היינו אומרים שהכתוב מצווה להשבית את החמץ בט"ו בניסן, והוא היה מקיים בכך מצוות תשביתו, אבל כיום, מאחר ואנו פוסקים שמצוות תשביתו זה בי"ד, הרי שריפת חמץ ביו"ט זה דבר שניתן לעשותו בערב יו"ט, ולכן היום, שריפת החמץ אינו נופל בכלל היתר של הבערה לצורך. או שעצם זה שעובר עליו, נחשב לצורך.

 שו"ת הרשב"א. ח"א סי' עא

שאלה

שאלת עוד, המוצא חמץ ביום טוב קודם שבטלו, מהו לשרפו ביום טוב כדי שלא יעבור עליו, מי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא לצורך יום טוב, והא צורך יום טוב הוא שהרי מצוה לשרפו, או לא, ומצינו לחכם הגדול רבי יצחק ז"ל שכתב בפירושיו ששורפין אותו, ואנן סייעינן ליה מהא דאמרינן בפרק קמא (לעיל ה, ב) אמר רבי עקיבא אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, ואמרינן עלה שמע מינה מדרבי עקיבא תלת, שמע מינה לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, דאלמא למאן דסבר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה שרפינן ליה ביום טוב.

 ומיהו קשיא לן בהך ראיה דדילמא התם לכשתמצא לומר שזמן שריפתו ביום טוב כדקאמר התם, אבל השתא דזמנו בארבעה עשר דכולי עלמא לא שרפינן ליה ביום טוב, דהוה ליה כדבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, או דילמא כל שבמצוה כזה לא אמרינן ביה כיון דאפשר לעשותו מערב יום טוב.

  והרשב"א עונה לשואל, שאכן מותר לשורפו ביו"ט, ואין ראיה מפסחים ה:, כי שם הבינה הגמ', שהסיבה שלר' יהודה הסובר שאין ביעור חמץ אלא שריפה, אסור לשרוף את החמץ ביו"ט, בגלל שהוא לומד ביעור חמץ משריפת נותר. ומאחר ואין שורפים את הנותר ביו"ט, כך אין לשרוף את החמץ ביו"ט. אבל אנחנו שפוסקים כרבנן שלא לומדים ביעור חמץ מנותר, ורק השאלה היא היתר לשרוף חמץ ביו"ט מדיני איסור מלאכה ביו"ט, הרי מותר לשרוף את החמץ ביו"ט כי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה גם שלא לצורך.

 תשובה

מה שכתב מורי החכם הגדול רבי יצחק ז"ל בפירושיו אמת, והראיה שהבאת ודחית האמת אמרת בדחייתה, אבל הדבר אמת ואף על פי שיראה מלשון רש"י ז"ל שאינו מותר לשרפו לכולי עלמא, שכך כתב שם גבי אותה דרבי עקיבא שאמרת, שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר, דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה לוקמה ביום טוב ויבערנו בדבר אחר ויאכילנו לכלבים, דאלמא דוקא להאכילו לכלבים שרי, הא לשרפו לא, וליתא אלא הוא הדין בשריפה,

  והרשב"א מסתמך על דברי הירושלמי. שמשמע שלפי דברי ר' יהודה, שלומדים ביעור חמץ בשריפה מנותר, איסור שריפת חמץ ביו"ט, אינה מדין איסור הבערה ביו"ט, אלא מדין אין שורפים קדשים ביו"ט. והאיסור אינו רק להדליק ביו"ט, אלא אפילו להדליק בערב יו"ט שידלק ביו"ט מאיליו אסור. אולם לרבנן הסוברים שלא לומדים שריפת חמץ מנותר, מותר לשרוף גם ביו"ט.

 תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ב דף ד טור ג /מ"ד

ולא בשמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת והא תנינן ומחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצת האור ברובן אמר רבי יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאיליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביום טוב ואין צריך לומר בשבת מה חמית לומר כן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו אחר שני בקרים אחד בוקרו של ט"ו ואחד בוקרו של י"ו וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף

 מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מנותר אסור, ומאן דלא יליף לה מנותר מותר, רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל כמה דרבי ישמעאל אמ' תינוק שעיבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה ומה אית לך שמן שריפה שעיבר זמנה רבי יודה בר פזי מכיון שניטמאת כמי שעבר זמנה

  הן הרשב"א[6] והן הרמב"ן לומדים כי שאלת הירושלמי "מהו להצית את האור במדורת חמץ", לגבי שריפת חמץ ביו"ט, היתה על הדלקתו בערב יו"ט. והשאלה היתה אם מותר לגרום לכך שחמץ ידלק ביו"ט, אם לומדים מנותר, הרי אסור, כי אין שורפים נותר ביו"ט. ואם לא לומדים מנותר הרי מותר. כי אין איסור להדליק אש בערב יו"ט שידלק ביו"ט.

  הירושלמי הזה טוען כי מבחינת איסור מלאכה בשבת, אין איסור להצית את האש בע"ש שתדלק בשבת. כי האיסור הוא עשיית מלאכה ולא שנעשית מאליה. ושריפת קדשים שאסורה בשבת, אסורה אפילו אם הדליק מערב שבת, כי האיסור אינו איסור מלאכה, אלא שאין לגרום לשריפת קדשים בשבת. אולם למסקנת הירושלמי, קודשים שנפסלו כמו שמותר לשרוף בלילה, מותר לגרום שישרפו בשבת, כי הרי הם כמילה שלא בזמנה שאין עליה יותר מגבלות זמן של מילה, ומלין גם בלילה. כך גם מותר לשרוף אותם בלילה ובשבת, מלבד נותר ששם יש לימוד מיוחד שאין שורפים נותר ביו"ט וכ"ש בשבת. והלימוד, מלא תותירו עד בוקר. והנותר ממנו עד בקר, הרי נתנה התורה לנותר שני בקרים לשריפתו. 

 קשה. אפילו שנלמד שריפת חמץ מנותר מה הקשר בין איסור שריפת קדשים ביו"ט לאיסור שריפת חמץ ביו"ט . ? 

שהרי לא יתכן לומר שאסור לשרוף חמץ ביו"ט כמו שאסור לשרוף נותר ביו"ט ,שהרי חמץ אינו קדשים ולימוד שלא שורפים קדשים אינו כלל מחיוב שריפת נותר, אלא זה דין נפרד בקדשים .  

 ואכן, הרמב"ן[7] אומר שהבבלי[8] חולק על הירושלמי הזה, ואין איסור להדליק קדשים או שמן שריפה או נותר בעיו"ט, שידלק ביו"ט. וכל השאלה היא רק על הדלקת קדשים ביו"ט עצמו שאינו יכול ליהנות בשריפתו, ומימילא אין זה נחשב הבערה לצורך. ואיסור הדלקה בשמן שריפה ביו"ט במשנה שמותר ליהנות ממנו בשעת שריפתו, הוא מדרבנן, שלא תחלוק בקדשים, 

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ה עמוד א

 רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.

אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.

  מסביר רש"י[9]. שבין לר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ובין לרבנן שאומרים שהשבתתו בכל דבר, אין לשרוף את החמץ ביו"ט עצמו, ולא אומרים הואיל, בין לר"י בין לרבנן, כי שריפת חמץ אחשביה רחמנא, וכתב הרמב"ן, כי כמו שכתב רש"י בפ' אין צדין (כ"ז ב') "אע"ג דהדלקת הנר בי"ט צורך אכילה הוא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא". ואותו דבר שריפת חמץ.

  וההוכחה שר' עקיבא סובר כרבי, שביעור חמץ בשריפה, מכך שאינו מעמיד שהציווי "ביום הראשון" מדובר ביום טוב, ודין ביעור יקיים כרבנן בהאכלה לכלבים. ולדברי רש"י יוצא שבין לרבי יהודה בין לרבנן, אין לשרוף חמץ שנמצא ביו"ט,

   ורש"י עקף את השאלה, מה משנה אם הבערה לחלק יצאת או ללאו יצאת הרי אסור לעבור גם על לאו. ומסביר רש"י כי לומדים מהביטוי שהבערה היא אב מלאכה, ולא מעצם הדין שאסור לשרוף ביו"ט.

  הרשב"א והרמב"ן, לומדים שרק לפי ר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, שלומד מנותר, ואיסור השריפה אינו מדיני איסור מלאכה ביו"ט, אלא מדיני איסור שריפת קדשים ביו"ט, לא מועיל הואיל להתיר השריפה ביו"ט, אולם לרבנן, שלא לומדים מנותר, הרי מותר לשרוף את החמץ ביו"ט, שאמרינן הואיל. וראייתם מהירושלמי שהבאנו לעיל.

  וקשה, בין לרש"י ובין לרשב"א והרמב"ן, מה אכפת לנו שהבערה היא אב מלאכה, אם יש חיוב לשרוף חמץ ביו"ט, שהפסוק אומר: "אך ביום הראשון תשביתו", הרי ודאי שיש לשרוף את החמץ, למרות איסור המלאכה. שהרי בכל פעם שיש מצווה פרטנית בדווקא, זה דוחה את האיסור הכללי, כמו שמותר ליבם איסור אשת אח וכמו שמותר לנזיר להתגלח בתער וכו',

  וגם אם יש איסור שריפת קדשים ביו"ט הרי אם יש חיוב שריפה, כמו שעירי יוה"כ שנשרפים היום הכיפורים, וראיה מהגמ' במנחות, שכאשר יש מצווה לשרוף, יש לשרוף גם ביו"ט. 

 תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מו עמוד ב

 תנו רבנן: שתי הלחם הבאות בפני עצמן - יונפו, ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. מה נפשך? אי לאכילה אתיין, ליכלינהו! אי לשריפה אתיין, לשרפינהו לאלתר, למה להו עיבור צורה? אמר רבה: לעולם לאכילה אתיין, גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה, ויאמרו: אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים? עכשיו נמי ניכול, ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוו כבשים אינהו שריין נפשייהו, השתא דאיכא כבשים, כבשים הוא דשרו לה

 ורב יוסף אמר: לעולם לשריפה אתיין, והיינו טעמא דלא שרפינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. א"ל אביי: מי דמי? התם לאו מצותן בכך, הכא דמצותן בכך לישרפינהו, מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים!

  והרמב"ם אכן פוסק שהחלות נשרפות מיד ביו"ט, אלא שיש דין עיבור צורה מגזירה.

 רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח

שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים כיצד עושין בהן, יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה ויביאו לחם בלא כבשים,

  הגמ' בפסחים פ"ג: שואלת למה לא שורפים את הנותר של קרבן פסח ביו"ט שיבוא עשה של שריפת נותר וידחה ל"ת של הבערה ביו"ט.

 פסחים פג:

ואמאי ניתי עשה וידחי לא תעשה.

 אמר חזקיה וכן תני דבי חזקיה אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו שאין ת"ל עד בקר מה ת"ל עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו.

 אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב.    

 רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו

 רב אשי אמר: שבתון דיום טוב עשה הוא, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

  תירוצו של רבא הוא כי מה בוער לשרוף נותר ביו"ט. אמנם יש מצוה לשרוף את הנותר, אולם ניתן לשרוף לאחר יו"ט.

  וצריך להסביר 

דברי ר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ומחלוקתו עם רבנן הסוברים שביעורו בכל דבר, ומתי מחלוקתם, צריכים הסבר.

 בירושלמי מובאות שתי דעות למקורו של ר' יהודה. או שלומדים שחמץ בשריפה מנותר, או שלומדים מהמילה "תשביתו", וכך ראינו בירושלמי שהבאנו, שאפילו לר' יהודה שאומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה, תלוי אם לומדים מנותר, אי אפשר להדליק בערב יו"ט ואם לא לומדים מנותר, הרי אין מניעה להדליק מדורת חמץ בעיו"ט.   

 ירושלמי מסכת פסחים פרק ב דף כח

רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בל יראה ובל ימצא ואי זה זה בשריפה

  ברור כי אם ר' יהודה לומד את דין חיוב שריפת חמץ מנותר (למרות ששתק בבבלי על הקושיות ששאלו אותו). לכאורה הדין בנותר הוא שאסור להותיר מן הבשר עד הבקר, והמותיר עובר בלאו, ואז יש חיוב לשרוף את הנותר באש. מתי יש לשרוף אותו? לא כתוב, ואם השתהה בשריפתו הרי לא עבר על כלום. כך גם בחמץ יש איסור להותירו בפסח ברשותו (בל יראה ובל ימצא). והמשאירו ברשותו עובר בלאו. ואז יש חיוב לשרוף אותו. מתי יש לשרוף אותו? לאחר יו"ט. ואם משאירו לא עובר יותר, כמו בנותר.  

  ואם לומדים שריפת חמץ מתשביתו, הרי החובה היא לדאוג שלא יהיה חמץ. ואם לא משביתו עובר עליו.

    הגמ' אומרת כי יש שתי אפשרויות להסביר את המחלוקת בדין תשביתו, בין ר' יהודה לחכמים.

    או שמצוות תשביתו, מדובר לאחר שעבר עליו בבל יראה (מחלוקת לאחר איסורו), ואז ר' יהודה סובר שדינו בהשבתה כנותר, וחייב לשורפו דוקא. וחכמים סוברים שדינו כבשר בחלב ושאר איסורי הנאה והשבתתו בכל דבר.

   או שחולקים לפני מועד איסורו, ואז תשביתו זהו מצווה לדאוג שלא יהיה לנו חמץ בפסח, שהרי עדיין חמץ מותר. אלא שהתורה מצווה עלינו לפי ר' יהודה לשרוף חמץ לפני שעת איסורו כדי שלא נבוא לכלל בל יראה. ואילו לאחר איסורו מודה ר' יהודה, שעליו לכלותו בכל צורה כמו שאר איסורי הנאה. ולפי חכמים עלינו לדאוג לפני איסורו בכל צורה שלא יהיה אצלנו חמץ בפסח. (וודאי שלאחר איסורו).

  רבא טוען שכך יש להבין את דברי ר' עקיבא. ר' עקיבא אומר כי לא יתכן ללמוד שתשביתו מדבר על לאחר איסורו ביו"ט, שהרי הוא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה. ואם החיוב של תשביתו הוא בט"ו דהיינו לאחר איסורו, הרי אין מצווה לשרוף חמץ כדי שלא ימצא ברשותנו חמץ בפסח, אלא יש מצווה לשרוף חמץ כמו נותר, וכמו שנותר נשרף בט"ז ולא בט"ו, לפי רבא כי אין זו מצווה שחייבים לעשותה ביו"ט כי אפשר לעשותה לאחר יו"ט, וא"כ גם שריפת חמץ אם לומדים מנותר ודאי שיכולה להעשות לאחר יו"ט. אין עוברים על חמץ בכל רגע כמו שלא עוברים על אי שריפת נותר בכל רגע. וא"כ למה כתבה התורה אך ביום הראשון תשביתו. הרי לא ישרפו אותו ביו"ט אלא בט"ז, שהרי הבערה אב מלאכה ואין שורפים ביו"ט דבר שניתן לעשותו לאחר יו"ט. וצריכה היתה התורה לכתוב שהחמץ הנשאר ביו"ט ישרף כמו שכתבה על הנותר מקרבן הפסח.

  ומימילא מוכרחים לומר שר' יהודה סובר שדין שריפת חמץ הוא בי"ד (מחלוקת לפני איסורו) ואז באמת שריפת חמץ זה דין שריפה שלא יהיה לו חמץ, ולא דין שריפה כמו נותר.

  וזה ההסבר בירושלמי. "מהו להצית את האור במדורת חמץ". המדובר בשריפת חמץ שלא ביטלו בי"ד. ונמצא בט"ו ביו"ט. "מאן דיליף מנותר אסור", שהרי אם לומדים מנותר ואין כאן אלא דין שריפה, כמו שנותר נשרף לאחר יו"ט גם חמץ ישרף בחוה"מ. ואילו אם לא לומדים מנותר אלא מצוות תשביתו הוא חיוב לדאוג שלא יהיה אצלנו חמץ בפסח, וחיוב זה הינו כל רגע. הרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ומימילא מותר.    

  הרמב"ם לומד שהפסוק: "אך ביום הראשון תשביתו חמץ מבתיכם" כלל אינו מדבר על שריפת או כילוי חמץ.  אלא על חיוב השבתה בלב. וזה לפני זמן חיובו. וזה לא שייך לאיסור בל יראה שאם עבר על בל יראה הרי עבר, והחמץ הוא איסור הנאה וחייב לכלות החמץ כמו כל איסורי הנאה רגילים. ולא מדין תשביתו, ולכן אסור לשרוף אותו ביו"ט כמו שאסור לכלות איסורי הנאה אחרים (כמו בשר בחלב) ביו"ט

 וברור לכן שאין לשאול מר' עקיבא על הרמב"ם שהרי ר"ע סובר כי הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו", מדבר על חיוב שריפת חמץ, כמו שיש מצווה לשרוף נותר והוא מוכיח כי אי אפשר לומר שהפסוק מדבר על שריפת חמץ בט"ו שזה לאחר זמן איסורו. שהרי שריפה זה אב מלאכה. ומאחר ור"ע סובר שלא אמרינן הואיל הרי כמו שנותר לא שורפים ביו"ט כך גם חמץ אין לשרוף ביו"ט

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק בהלכה א

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

הלכה ב

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.