איך הפרקטיקה ההלכתית הרגה את נשמת היהדות

דייר דבריך זוהי עמדת הנצרות, ראה פאולוס באיגרת אל הרומיים ב' כז

דייר

עוררת שאלה גדולה, ובוודאי על השאלה מגיע לך איקון ירוק.

ויש כאן אפילו כמה סוגים וכמה תופעות של תחום שאפשר לכנותו "בין רגש טבעי להגדרות משפטיות דקדקניות".

א. האם הברכה נועדה עבור רגש שבא מעצמו או שצריך לכלוא אותו ולעכב אותו עד שהוא יתבטא בדיוק באופנים שנקבעים בהלכה?

ב. או, לאידך גיסא, שמא ההלכה נועדה לעורר את הרגש?

יש כאן מערכת יחסים מורכבת.

כידוע, ברכות אינן מן התורה, והניסוח שלהן ודאי אינו מן התורה (גם אם יש בו סברות, וסברות הן דאורייתא). חכמים לא רצו להשאיר את הברכה וניסוח הברכה בידי האדם, אלא קבעו כללים, מתי כן ומתי לא, גם עבור הנפש הרגשנית שמשתפכת מייד בשיר הלל לבורא, וגם עבור האדם השכלתני יותר, שאינו ממהר לפרוק את רגשותיו ואולי הוא מרוחק מהם.

עבור הממהרים להתרגש, נקבעו גבולות, מתי לומר ואיך לומר.

המטרה לא לחנוק את הרגש אלא לעצב אותו. וצריך כמובן ללמוד ולבאר מהו עיצוב זה, מדוע זה מועיל, ומה זה נועד להשיג.

***

עבור אלו שאינם מתרגשים בנקל, או שהם שקועים בדברים אחרים, עדיין נקבעו כללים כדי לעורר אותם ממשנתם או מכל דבר בו הם עסוקים.

כפי שיש ברכות כך יש גם סגנונות לימוד.

יש סגנון לימוד שמעורר התרגשות אצל הלומד. ויש סגנון שמרחיק אותו.

נראה כי הרב שלך בבית הכנסת לומד ומלמד באופן שאינו מדבר אליך.

אולי כדאי לך להחליף בית כנסת, או למצוא משהו אחר לעיין בו בזמן השיעורים שלו?

הרי יש כאלו שדווקא עיון הלכתי יעורר אותם.

ההלכות שבידנו נועדו לפעול בכל המישורים, וכמובן יש כאלו שמתחברים יותר לצד אחד ואחרים לצד אחר. וזה פשוט.

אין זה פסול בהלכה וגם לא בנו אלא תוצאה של הגיוון הרב באופי האנושי וההלכה מתאימה עצמה לכך.

הדוגמא האחרונה, של הלכות ומנהגי הפסח, היא לדעתי מסוג אחר. אכן יש יותר מדי חומרות בתחום הזה, והן נובעות מיראת שמים אך גם מבורות ודמיון. וזה נושא בפני עצמו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בעל בעמיו

כמדומה שחזקיה היה אמור להודות על נס פרטי או ציבורי לכלל האומה. נס שחורג מגדר ההנהגה הטבעית המורגלת. זה אמור ליצור חיוב מיוחד.

כמובן, הברכות נקבעו רק במאוחר, בימי בית שני, בידי חכמים. אבל רצון הלב להודות קיים אצל כל אדם. ואם זה לא התעורר אצל חזקיה, לאחר הנס שחווה, זה היה כנראה חסרון. לפי המדרש שמסביר כך, כמסתבר, חטא ועונש.

לא הייתי מתייחס למדרש זה כאל סיפור היסטורי אלא כמשל: אדם אמור להודות לה' על הניסים שמתרחשים לו, וזה, סיפורו של חזקיה, מובא כפרדיגמה (=דוגמא ומופת).

לגבי עונש על אי אמירת תודה/ברכה/הלל, זה נושא בפני עצמו. האם אנו מודים כדי לא לקבל עונש או כדי לתת מוצא ללב העולה על גדותיו משמחה? כפי שכתב דייר.

יותר מכך, מי שנאלץ לומר תודה רק בגלל שהוא פוחד מעונש - האם זו הכרת תודה שנעים לקבל? בעינים אנושיות.

אמנם יש צד שני, כמו תמיד יש צד שני וכאן הוא חשוב מאד.

האדם נחן ברגש וזה חלק משמעותי בכל אחד מאיתנו. אבל אין לזלזל גם בצד שנהוג לכנותו, לפעמים בהערכה יתרה ולפעמים בזלזול, "שכלי" (או "שכלתני").

השכל הוא חלק מאיתנו בדיוק כמו הרגש.

כאשר אדם לומד ומגיע למסקנה הלכתית שעליו להודות ולעשות זאת דווקא באופן מוגדר מאד, זה ביטוי של אישיותו בדיוק כפי שהלב העולה על גדותיו בשמחה הוא ביטוי של האישיות.

זו תשובה ששכחתי להזכיר קודם לדברי דייר. כלומר: שהלימוד שממנו מסיקים כיצד לברך, מתי, מה הנוסח, בחברת מי, ועוד ועוד - כל אלו הם ביטוי למחוייבות ולהכרה וזו עבודת השם שנעשית על ידי כוח העיון ולא רק על ידי הרגש. ואין זו נופלת מזו, למרות שההתנהגות לפי עיון שכלי נתפסת אצלנו לעתים ככפיה, אונס ומלאכותיות. כאשר אדם לומד ומסיק מסקנות, מעשיו הם מעשיו שלו עקב הכרעתו, וזה העיקר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוחם
זוהי מחלוקת הפוסקים האם ניתן לברך גם על עצים המלבלבים באייר.