יהיאור
א. רק בחכם או תלמיד שהגיע להוראה אין חיוב לציית (תלמיד טועה חייב לצית..). אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא שחכמי ישראל יכולים לטעות בהלכה וההלכה לביצוע אינה אמת! ומכאן שאם זה יכול לקרות במצווה אחת זה יכול לקרות, תיאורטית, גם בתרי"ג. אין עקרון המחייב כי ההלכה לביצוע תהיה הנכונה (אם לא כרמב"ן שהשגחת ה' על הסנהדרין שלא יטעו,משפט בעייתי, גם בהקשר שנאמר בו)..
ב. איני יודע מהי זכות קיום פסיכולוגית. אן שהדבר נכון או שלא, אבל הפסיכולוגיה אינה קנ"מ. ולמה לחשוב שה' רוצה – בצורה "גסה" אומר שאיני מתערב ב"פסיכולוגיה של ה' ", ואיני חושב שיש מישהו שמתיימר להבין מה הדת "נותנת" לו. ה' הוא לגבי "חור שחור".
ג. ראה ב'.
בע"ב
לגבי דרשות הפסוקים – מסופקני אם ליראה ולאהבה הכוונה שזה החיוב. מתוך הנחה שקשה לצוות על רגשות אני נוטה לחשוב שהכוונה להתנהג כירא –ז.א. – לקיים המצוות. וכן להתנהג כאוהב, כנ"ל.
בכלל מהות הדת (בוודאי היהודית) היא במערכת יחסים (חד צידית לכאורה) בין ה לאדם המתבטאת בצווי. ללא צווי אין דת. ממילא הכל הוא הצווי. (מה שמצינו הוא לכל היותר צווי (גם במנין המצוות) לאהבה וליראה אותו (ודי ברור שבעיית צווי האמונה חלה גם כאן) ולדעתי הצווי אינו יכול להתפרש אחרת מאשר להתנהג כירא או אוהב, דהינו לקיים המצות בצורה נאותה. לגבי אהבה חושבני שזה מוכרח, וממילא נוח להשליך מזה על יראה). על נשמת המצוות כמובן אי אפשר לצוות וממילא זה אינו שייך לדת. אם קיים – קיים, רק נא להוכיח שזה קיים.
ואגב – אם למדרש הפסוקים – נא שים לב כי לפני "ללכת בכל דרכיו" איו ו', וזה מורה לפרש "כי אם ליראה את ה אלוקיך: (נקודותיים). כיצד? לכת בכל וכו' ולאהבה יתפרש – לעשות המצוות במור פנים כאוהב ולא כאילו הן למשא עליו. או ששיעור הכתוב לאחר הנקודותיים הוא:
ללכת בכל-דרכיו – איך? ולעבד את-י-הוה אלהיך (דהיינו קיום מצוות)
ולאהבה אתו – איך? בכל-לבבך ובכל-נפשך (שע"ז פירשו חז"ל – על חשבונך, גם במחיר כיבוש היצר הרע וגם במחיר חייך)
(ומצינו פסוקים המתובנתים כך)
ולגבי הצעתך לנשמת האגדה, שהיא למעשה הצעה לנשמת הדת (כי איני מוצא קשר בין רוב האגדות להצעתך) - האם באמת להגיע לזה יש צורך בכל התורה? אני לכשעצמי הייתי מתווה תורה אחרת אם זו המטרה. אמא תרזה, לדוגמה, הגיע לזה עם הברית החדשה דווקא.
ולגבי סיום המורה – יאים דבריך האחרונים "ואכתי צ"ע" ואכמ"ל
?
מה לעשות.?
