קיבלתי מאמר נפלא בנושא פיתוח קול,
ואשמח לשתף את החברים בה.
http://www.articles.co.il/article/137391/%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93%20%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9D%20%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D
כיצד מפיקים צלילים גבוהים [טונים גבוהים] ואיך ניתן להרחיב את המנעד?
שאלה זו היא שאלת המיליון דולר בפיתוח קול! כמעט כל זמר או תלמיד הלומד שירה ופיתוח קול מעוניין להגיע למנעד רחב יותר, ובמיוחד לרכוש את היכולות לשיר את הטונים הגבוהים במנעד.
הפקת צלילים וגובה המנעד
הפקת הצלילים האנושיים דומה לכל הפקת קול בטבע התלויה בתדירות גלי הקול, תדירות גלי הקול תלויה בשינויי לחץ המתפשטים בחומר. ככל שתדירות הגל גבוה הקול נעשה גבוה יותר [לדוגמה, התו לה הוא צליל בתדירות של 440 הרץ ( 440 פעמים בשנייה)].
את קולנו אנו מפיקים על ידי הנעת שפתות הקול (vocal folds) המכונות גם מיתרי הקול (vocal cords) שהן שתי רקמות ריריות המתוחות בצורה אופקית משני צדדיו של בית הקול הנמצא בחלקו העליון של קנה הנשימה. שתי שפתות הקול אחראיות על יצירת מגוון הקולות האנושיים.
להמחשת הנושא נוכל לדמות את מיתרי הגיטרה והכינור הרוטטים ומפיקים צלילים על ידי הפריטה בהם, כן מיתרי הקול מפיקים צלילים על ידי רטיטת המיתר [ופריצת סדק הקול] על ידי האוויר הפורט עליהן.
גוון הקול וגובהו תלויים בעובי שפתות הקול, באורכן ובמצב המתיחה שלהן, השונה אצל כל אדם. קצב תנודותיהן של שפתות קול ארוכות, נמוך יותר ומנמיך את תדירות גלי הקול וגורם לקול להיות נמוך יותר, ולהפך קצב הרטיטה של שפתות קול קצרות, גבוה ומעלה את גובה הקול. בתקופת ההתבגרות גדלות שפתות הקול של הנערים ובעקבות זאת קולם נהיה נמוך ועבה.
אורך ועובי מיתרי הקול קובע את סוג קול האדם הנע בין קול בס שהוא הקול הנמוך לקול הסופראן הגבוה ביותר, ובתווך עומדים קולות הבריטון, טנור, אלט, מצו-סופראן, [קיימים עוד קולות אך אלה הם המרכזיים שבהם]. בכל סוג קול קיימים סיווגים נוספים הנקבעים לפי גוון הקול ורוחב המנעד [לדוגמא קול הטנור מתחלק לכמה אפיונים טנור לירי, טנור ספינטו, טנור דרמטי וקונטרה טנור].
לסיכום: רוחב המנעד שלנו תלוי בנתון פיזי של אורך ועובי המיתר, ולכן גם מי שיעשה פיתוח קול כל החיים אצל המורה הכי טוב, הנתון הבסיסי של הקול לא ישתנה מקצה לקצה.מה שכן ניתן לעשות הוא לשפר ולהרחיב את מנעד הקול הקיים, ועל ידי פיתוח קול ניתן בהחלט להרחיב את המנעד באופן משמעותי, וכן ניתן ללמוד להפיק צלילים גבוהים באופן שונה מהמנח הטבעי של הקול כמו קול הפלסטו המופק על ידי רטיטת קצוות המיתר בלבד.
הפקת צלילים גבוהים
אורך מיתרי הקול אינו קבוע והם נמתחים ומתכווצים כל הזמן בהתאם לגובה הטון בו אנו מדברים או שרים. ככל שאנו מותחים את המיתר הוא נעשה דק יותר וקולנו נעשה גבוה ודקיק יותר, בדומה למיתרי הגיטרה שמיתריו העליונים דקים ומפיקים קולות גבוהים ודקים, ולעומתם המיתרים התחתונים עבים ומפיקים קולות נמוכים ועבים.בניגוד לדעה הרווחת מיתרי הקול אינם מתקצרים בעת עליית הטון, להיפך ככל שהטון עולה המיתרים מתארכים ונעשים דק יותר, וככל שהמיתר נעשה דק יותר תדרי הקול גדלים ומפיקים צליל גבוה יותר.
על מתיחת וכיווץ המיתרים אחראים שני שרירים מרכזיים המחברים בין שני הסחוסים התירואיד והקריקואיד,[i] השרירים מרחיקים את שני הסחוסים זה מזה ועל ידי כך הם מותחים את המיתר [ראה בלינק המצורף[1]].
הטעות הנפוצה
באופן טבעי ככל שהמיתר נעשה דק יותר והטון נעשה גבוה יותר, עוצמת הצליל פוחתת והולכת, בדיוק כמו צלילי הפסנתר שככל שאנו עולים במעלות הסולמות הצליל נעשה גבוה יותר ודקיק יותר, וכך בכל כלי המיתר.
אולם אנו כבני אדם ששרים איננו מוכנים להיכנע לחוק זה, וככל שאנו עולים במנעד אנו שואפים להישאר באותה עוצמה קולית, ועל פי רוב אנו מגבירים את עוצמות הקול על ידי הפעלת כל שרירי הגרון מה שנקרא בפי אנשי המקצוע 'ללחוץ' בשעת השירה. הלחיצות הללו גורמות ללחץ על מיתרי הקול ועל הגרון, ולכן שירה באופן זה תעייף את המיתרים במהרה, ותביא לידי צרידות וכאבי גרון, וגם תמנע בפועל את היכולת להפיק צלילים גבוהים, בשל העובדה שהפעלת לחץ במצב של מיתרים מתוחים מאוד גורמת למיתרים שלא לרטוט באופן תקין.
בפיתוח קול אנו לומדים איך להעצים את הקול באופן טבעי ללא לחץ גם בטונים הגבוהים, על ידי תמיכה נכונה של אויר, ושימוש מרבי בחללי התהודה שלנו [רזוננסים].וכן אנו לומדים לתת גוון אחיד ככל שניתן לכל רוחב המנעד שלנו מהרג'יסטר הנמוך ביותר שהוא בעיקר קול חזה עד לרג'יסטר העליון שהוא בעיקר קול ראש [קול טנור מחליף שלושה רג'יסטרים] על ידי מעבר חלק בין כל הרג'יסטרים, שימוש משותף של שני גורמי התהודה חזה-ראש, ואיזון נכון בין דקיקות המיתר לעוצמת הקול.
אך בשלב ראשון עלינו ללמוד איך להפיק צלילים עליונים באופן טבעי ללא לחץ, ולתת למיתר לעשות את פעולתו ללא מתח ולחץ כפוי, למרות שלא נאהב כ"כ את קולנו הדקיק בטונים הגבוהים.ניתן לתרגל זאת על ידי שירת כל המנעד בפרפור שפתיים המונע באופן טבעי לחץ על המיתרים, או בטכניקות שונות [הרמת הלחיים באמצעות ידינו, הפקת צלילי פר... פר.... ועוד].
תרגילי מתיחות
היות ומתיחת המיתרים מתבצעת על ידי פעולות שרירים, בידינו לאמן ולהגמיש שרירים אלו ככל שאר השרירים שבגופנו. ככל שמתיחת השרירים תהיה גדולה וגמישה יותר, כך נוכל להרחיב את המנעד [כמובן שעד גבל מסויים].תרגילי המתיחות נעשים בדרך כלל על ידי עלייה הדרגתית של חצאי טונים [כל מורה וסוגי התרגילים שלו], תרגילים אלו אינם חייבים להיעשות בשלב ראשון בקול מלא, ניתן להפיק צלילים גבוהים ושקטים, שימתחו ויגמישו את המיתרים, ויקנו לנו מתיחה גדולה ומבוקרת יותר בהפקת הצלילים הגבוהים שלנו.
גם בשירה שקטה הצלילים הגבוהים שנפיק בעת האימון צריכים להיות מגובים בתמיכה טובה ובשליטה חזקה על הוצאת האוויר, להקפיד על יציבה נכונה, לשים לב שהראש לא מתחיל להתרומם, ושהלסת התחתונה רפויה. הפקת הקול צריכה להיות קלילה, רגועה, ומשוחררת.
פתיחת פה ולוע
בעת הפקת צלילים גבוהים, התירואיד נמשך קדימה וכל מערכת שרירי הקול נעה ומתרחבת, ולכן שירה במנח פה סגור, מקשה ואף מונע את התרחבותה החופשית של המערכת הקולית, גם פתיחת הלוע [דומה לפעולת פיהוק] פותחת את חללי הצוואר והחזה ונותנת מרחב וזרימת אוויר חופשית המסייעת להפקת הצלילים הגבוהים.
________________________________________________
[1] Pars recta מחבר את שני הסחוסים באלכסון מהצד. כשהשריר מתכווץ הוא עושה תנועה סיבובית והחלק הקדמי של התירואיד מתכופף כלפי חוץ והגיד הווקאלי נמתח בו זמנית. Pars oblique יושב בחיבור בין שני הסחוסים. ומחובר בזווית ישרה בין השניים. כשמתכווץ מזיז את התירואיד בצורה מאוזנת – תנועת החלקה gliding.שני השרירים ביחד עושים תנועה קדימה, החלקה והתכופפות, ובכך מיתר הקול נמתח ונעשה ארוך ודק יותר.זמרים מיומנים מפעילים את שני השרירים לסירוגין , יותר את האובליק מאשר את הרקטה – היתרון בכך הוא שהארכת המיתרים יותר מבוקרת וכך גם העלאת גובה הטון.
[2] http://www.youtube.com/watch?v=HU6rWZzyIe4&feature=endscreen&NR=1
http://www.youtube.com/watch?v=-pqYSd_PS_8
@ כל הזכויות שמורות למשה מולר, 057-3195901 . אין להעתיק אפילו חלקים מהמאמר ללא רשות בכתב.
