| נשלח ב-5/4/2012 11:40 |
|
| |
החירות לדעת
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2012 22:08 |
|
| |
לא קראתי הכי בעיון שאפשר.... אבל בכל אופן, במחילה, ניכרת בורות כלשהיא. ההלכה מחייבת אותנו למעשה בלבד. עד שנגיע למעשה, יש לנו דרך רבה וארוכה מאד מאד לטפח את המידות. כלומר - ההלכה מצווה בפרוש מהו כיבוד הורים - מאכיל מלביש מוציא מביא וכו', אבל לרגש - הלהלכה לא מצווה. היא ממתינה לנו עד שנגיע, לאט ובטוח כדי לקיים את הבחירה האמיתית שבתוך תוכנו ומחכה רק לפרוץ. חרדים. נו, זה כבר נושא סבוך בצורה אימתנית. מיהו חרדי? מי שאוסר הכל על נפשו? מי שמשלשל כל היום כבלים על צווארו? ואולי מי שמחפש את השם הטוב שחפץ להייטיב, שרוצה שיהיה לנו טוב בכל דרך? מודעות עצמית גרידא, עושה למישהו בעולם טוב? שיצביע!!! מה שעושה לנו טוב אמיתי באמת הוא להתחבר, להתקשר, לחיות, לעשות, לייצר, להגשים. אני מאמינה שמותר להרגיש הכל הכל, ועשיתי זאת מצויין במסגרת טיפולית, כולל רגשות קשים ואסורים לחלוטין. אבל זו רק הדרך. השלווה האמיתית, הסיפוק והשלווה מצויה רק בקיום המצוות. רק עד שנגיע אליהם הדרך ארוכה. ולגבי החינוך שלא להרגיש את עצמי אלא רק את האחר - ובכן, כחרדית אמיתית, (בתקווה...) אני מלמדת כל הזמן את ילדי שואהבת לרעך - זה אם קודם כל יש כמוך. אחרת, מה עשינו??? ומהי בחירה ולא אונס - תמיד אפשר וצריך לבחור באמת , בטח אם מדובר במצוות קיומיות שיש לנו בהן בחירה חופשית לחלוטין. כלומר - להיות חרדי באמת ובתמים, זו להיות עבודה אמיתית של לדעת את עצמנו ואת חוקי התורה האמיתיים, שזהו החופש הגדול בעולם.ואני כותבת זאת מתוך ידיעה וטלטלה רבה שקדמה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2012 08:53 |
|
| |
עייפה, אני מסכימה עם מרבית הדברים שכתבת אך זכרי שאת נמצאת במקום אחר וטוב ולא כולם עדיין שם. יש הרצוי/פנימי והמצוי/חיצוני -ונראה לי שאת מדברת על הראשון יותר מהאחרון.
בברכה,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2012 23:51 |
|
| |
"הפסכואנליזה עוסקת בחקר עצמי לא בהכרח להגיע לשפור אלא לשם הבנה עצמית" אני הופכת במשפט הזה שוב ושוב ולא מבינה, לא מצליחה להבין!!! באמת? כלומר, אני אבין שאני חלשה ודלת כח כי ההורים שלי עשו לי כך וכך בילדותי ולכן אין לי עכשיו כל אפשרות לצמוח ולשמוח? ההכלה, ההקשבה, המקום להבנה, כל אלו יפים וברורים - אבל רק לשם שיפור, צמיחה, עליה, שמחה. אני טועה?
"מגיל צעיר אנו אמונים על חינוך לאחריות. ויתור. ביטול עצמי" זה נכון מאד. וזוהי צרה צרורה של המערכת החינוכית. כי לא זו דרך התורה האמיתית והנכונה. "דעת עצמנו" של הרב וולבה מדברת על כך הרבה.
לצייר את הנשים כמקבלות מהמעמד הגבוה בהיררכיה, לטעמי - אלו משחקי מילים. אפשר לקרא לזה משהו כמו: "האשה שמטבעה רכה יותר ועדינה, נעטפת על ידי מורי דרך" הפמניסטיות הופרכה זה מכבר. אשה מהותה קבלה. והקבלה אין פרושה הנחתה בכח או אונס. כמה מקום וקשב יש לתחושות האשה אם רק יודעים באמת לדבר ולשאול... ונכון. צריך המון אומץ כדי להיות חריג, כדי להיות אמיתי, כדי לא להתחשב רק במקובל, אלא לעשות את מה שבאמת נכון וישר על ידי גדרות ההלכה שהן - במפתיע, כל כך רחבות ומאפשרות ונותנות לכל אחד מקום, באשר הוא. הפחד מידיעה - הוא הפחד מקלקול, בדומה לפחד שאמא חרידה על תינוק רך וזעיר, עדין כל כך - שעלול להיות מושפע מכל מכה. הפחד הוא לא מידע!!! ידיעה היא שלילה של הטוהר? לא יודעת. בכל פעם שחשתי אחרת מן ההלכה, גיליתי ש - או שאנני יודעת את גבולות ההלכה באמת, או שקיימת בתוכי איזושהיא בעיה שמייצרת את אי ההתאמה הזו. למשל - אם כעסתי ושנאתי מישהו, גיליתי - או שהייתי קורבן שלא לצורך, וכשאפסיק את זה אפסיק לשנוא, או שאני יכולה להתנתק מהאדם הזה. שאף הלכה לא מחייבת אותי להתחבר אליו. שמותר לי לדבר עליו כדי להשתחרר. וודאי ווודאי שהמהות החרדית הכללית היא סגירה. התבצרות. ואפילו - אונס. כל אלו לא עולים בקנה אחד עם היהדות האמיתית, המאפשרת חיים, חרות גדולה ומלאת אושר, בחירה יומיומית במה שבאמת מיטיב לנו - ושפור. כל הזמן שיפור של החיים שלנו. אולי הפסיכואנליזה כובלת אותנו בכבלי האין ברירה, האין בחירה, שהרי הילדות שלנו הייתה עשוקה וכואבת??? אולי מותר לנו לצאת לחרות אמיתית - בה הילדות שלנו, וכל מהותנו, הם קשיים וכאבים שניתנו לנו על מנת שנצמח ונתמלא? אולי נחדל מן העניות ונשוב אל האוצרות שלנו - כמו שכותב רבי נחמן?
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2012 23:55 |
|
| |
וכן, בטח שאני כותבת על הרצוי והפנימי. ומבינה לחלוטין גם מתוך תחושה מצויה וחיצונית שעדיין פועמית בי לעיתים, שזה לא קל ולא פשוט. אבל גם אני רוצה לחזק את עצמי, בבחירה האמיתית, בחזרה שוב ושוב אל המקומות הפנימיים, האמיתיים והמאירים....
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2012 00:25 |
|
| |
עייפה יקרה,
לא חושבת שמטרת הפסיכואנליזה רק לתובנה ולא לשיפור. מצאתי הגדרה של המכון הפסיכואנליטי בירושלים
מהי פסיכואנליזהפסיכואנליזה היא תיאוריית אישיות, שיטת חקירה, ושיטת טיפול המבוססת על תגליותיו של זיגמונד פרויד ועל תרומותיהם של ממשיכיו. החשיבה הפסיכואנליטית מייושמת מזה כמאה ועשרים שנה בתחומי ידע רבים ומתפתחת בכיוונים שונים. במוקד תפישת האדם של הפסיכואנליזה עומד הגילוי של הלא-מודע בחיי הנפש. התפתחות האדם מלידתו ובמהלך חייו מעוצבת על ידי יצריו, כוחותיו הפנימיים ויחסיו העמוקים עם הדמויות המשמעותיות בחייו. עולמו הפנימי של האדם, שנוצר דרך יחסי גומלין אלה, הוא המפתח להבנת החוויה כמו גם ההתנהגות האנושית על עושרה, מורכבותה וסבלה. הטיפול הפסיכואנליטי מסייע לאדם להתוודע לתהליכים ולתכנים לא מודעים שהם בבחינת שותפים סמויים בעיצוב אישיותו והעדפותיו, מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו. בכוחו לעזור לאדם להבין את המקורות של משאלותיו וחרדותיו, להקל על סבלו ולאפשר לו להגיע למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל היצירתי והחוויתי בחייו וביחסיו הבינאישיים.
תוקן על ידי מרימי987 ב- 08/04/2012 00:30:09
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2012 19:00 |
|
| |
מסכימה איתך, אני ציטטתי מהמאמר, ואכן השאלה שלי על המשפט הזה שהובא שם בעינה עומדת....
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2012 20:14 |
|
| |
עייפה- כתבת "הפמניסטיות הופרכה זה מכבר". תוכלי לשתף אותי איפה?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2012 08:10 |
|
| |
עייפה, אהה הבנתי. טוב, אם המחברת אינה חברה בפורום היא לא תוכל לענות לשאלתך
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2012 09:41 |
|
| |
שלום לכולם,
אני מזדהה עם ההגדרה שהבאת מרימי ובייחוד עם המשפט האחרון שהטיפול הפסיכואנליטי מביא למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל היצירתי והחוויתי של האדם בחייו וביחסיו הבינאישיים.
ההבנה העצמית הוא תהליך הכרחי בדרך לצמיחה והתפתחות אך לא רק. בתחילה הפסיכואנליזה עסקה כפי שפרויד ראה כהעלאת הלא מודע למודע , ממשיכיו הרבים במהלך המאה השנים פיתחו, הרחיבו ושכללו והיום הפסיכואנליזה מדברת על תהליכים נוספים שאחד החשובים ביותר הוא - הידיעה.
אנו מכירים יותר את המושג מודעות ופחות לדעת. אכן מודעות לכשעצמה אינה תמיד מספקת. שוב, היא הכרחית ואחד מתהליכי היסוד , למשל, אדם שלא מחזיק במקום עבודה וכל פעם מפוטר או מתפטר מסיבות שונות. בתהליך פסיכודינמי הוא עשוי להגיע להבנה שמסגרת של עבודה, הכוללת דרישות, תביעות, דיווח לבוס וכד' נוגעת במקום רגיש וחרדתי של הילד שעמד מול תביעותיו הבלתי פוסקות של אביו וכולי. לחלק מהאנשים הארה כזו עושה טלטלה ולאט לאט פורמת את קשר הפתלוגי שבין הבוס העבודה לאב. שבין האדם הבוגר, החכם והשקול לילד הקטן, המפוחד והתלוי באביו.
זהו שלב יסוד, אולם, בד ובבד בטיפול פסיכואנליטי מתפתח תהליך מדהים ומרגש של ידיעה.
ידיעה במובן המקראי, התורני שלה. ידיעה = חיבור.
חיבור לעצמי, חיבור מחדש לדמויות המשמעותיות המופנמות בתוכי.
"וידעת היום והשבות אל לבבך". הידיעה היא זו המשפיעה על הלבב. הידיעה הן במובן של מידע, מודעות והן במובן של ידיעה, תהליך של חיבור והתחברות.
ישנן שיטות שעושות סלקציה תתחבר לטוב ולאור ואל תתחבר לרע. בעיני זה פשטני.
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"
החיבור להיותינו עם אינו מתחיל במתן תורה, אינו מדלג על החלק הקשה, על עבודת הפרך, על העבודה הזרה. על הזרות, הקשה והמנוכר אלא דווקא דרך אותו מסע קשה, מר, זר אנו מגיעים לצמיחה ולגאולה. לא מדלגים על ה'רע' כשם שלא מדלגים על ה'טוב'.
מי שלומד ועוסק בטיפול פסיכואנליטי מבין שמדובר בתהליכים פנימיים הרבה יותר מהשפה העממית של מודעות. מדובר על תהליך מנטליזציה שמתמיר חלקים קונקרטיים לסימבוליים.
כולנו ישבו מסביב לשלחן הסדר. אף אחדמאיתנו לא באמת אכל טיט, אף אחד לא הניח פיזי משא על כתפיו, אדרבא אהבנו החסה היצתה אף טעימה, החרוסת טובה לחיך וכד'.
אילו היינו רוצים באמת להרגיש מה שקרה היינו לכאורה צריכים להתנהג כמו במצרים אולם כל הסדר והסימנים הם סמלים, ומשמעויות. זכר ל... הטיפול הפסיכואנליטי לוקח את המחלה, הסימפטום, החרדה שתקועה לנו בנפש כמעט קונקרטי שאי אפשר לתאר במילים ולאט לאט תוך תהליך של ידיעה, חיבור למקומות השונים בחיינו והתחברות להורינו, לאבותיהם, להיסטוריה שלנו ושלהם בתוך מסגרת טיפולית שמאפשרת העברה והעברה נגדית. מסגרת שמאפשרת הקשבה והכלה , מתפתחת אותה התמרה של החרדה הקונקרטית- הקיומית לייצוג נפשי מנטלי, למשמעות, לסמל. יש הפרדה בין הסמל למסומל. יש מרחב, מכאן מגיעה החירות האישית, הפנימית מהכובל, מהכולא, מהמשתק והמימוש היצירתי.
אני מקווה שהקוגנטיבים, ההתנהגותיים, הנרטיביים והחויתיים ישהו מעט לפני שיבואו לשלול , להפחית או להתנגד לנכתב וינסו לאפשר את הדברים להיות ולהתהוות ללא הפרעה מיוחדת לזמן מה
הפסח הזה שוב עורר בי את ההכרה של - הפוך בה והפוך בה דכולא בה
קיץ בריא ופורח
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2012 21:57 |
|
| |
דברים מרתקים ומחכימים
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2012 21:17 |
|
| |
כמה קשה ומר להיות במקומות הכואבים... כל כך מהר רוצים לפעמים לדלג עליהם, או שנתקעים בהם בלי יכולת להחלץ... שפכת אור על המאמר, רונית. אחרי דברייך הוא נשמע יותר רך ומתקבל. אבל מה פרוש שיש הפרדה בין הסמל למסומל?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2012 02:06 |
|
| |
שלום לכולם רונית תודה על דברייך המחכימים והמרתקים כתבת "...מתפתחת אותה התמרה של החרדה הקונקרטית-הקיומית לייצוג נפשי מנטלי, למשמעות, לסמל. יש הפרדה בין הסמל למסומל". האם אפשר לומר שאבל על אובדן, בעצם הוא תהליך נפשי שבין השאר מסייע לחולל מטמורפוזה התומכת להיפרד מן המסומל ולקבלו שוב כסמל, פתח מילוט מהמועקה שבהעדר הרצוי אל הדרך המובילה להשלמה עם המצוי? בימים האחרונים אני מתמודד עם עצב וכאב חד על פטירתו של חבר אהוב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2012 10:09 |
|
| |
נשמה-תועה, צר לי על אובדנך ליבי איתך...
במשפט אחד תימצת את כל התורה! לא פעם הבהרת את דבריי בחדות. תודה לך
פרויד בספרו "אבל ומלנכוליה" משווה את הדכאון (מלנכוליה) לאבל על מות אדם אהוב.
עבודת האבל (בשונה מהדכאון) מתירה אט אט והדרגתית את הזיקות הרגשיות שלנו לאובייקט האובדן ומביאה להטמעת דימויו האידיאלי .
נשמה, לדבריך הייתי מוסיפה דבר אחד שהוא מאד חשוב וזה שתהליך האבל אינו רק מאפשר לנו להסתדר עם המצוי אלא שהפנמת האובייקט מחייבת את אובדנו והתאבלות עליו! ישנו קשר דו סיטרי או ספירלי בין אובדן האוביקט ואבל לבין הסמלה והפנמה. כל זמן שאנו מחזיקים באובייקט הממשי אנו לא מפנימים אותו אולם ברגע שאנו מתחילים לאבדו ולהתאבל עליו בד בבד מתרחשת הפנמה תוך כדי הסמלה. וזו בריאות הנפש!
בדכאון מלנכולי לעומת זאת, האדם מסרב להיפרד מהאובייקט (המסומל) וממשיך להחזיקו כחלק בתוכו (ללא סימול או סימול מוגבל) ותוצר הטמעה זו שאינה הפנמה סימבולית היא"צלו של האובייקט נפל על האני". הזיקות הרגשיות האמביוולנטיות ביחס לאובייקט (אהבה ושנאה וכד') הופכות להיות חלק מהאני ומה שאנו רואים זה אדם מדוכא הסובל מהרס ושנאה עצמית.
אני מקווה שהסבר זה עונה על שאלתך עייפה.
אם הייתי צריכה להסביר בשתי מילים מה טיפול פסיכואנליטי עושה הייתי בוחרת במילים אלו- תהליך אבל. ובמשפט אחד- התאבלות על האובייקט והפנמתו. ולאלה שחייבים את המילים צמיחה והתפתחות אז הייתי אומרת- צמיחה והתפתחות נפשית מחייבת אובדן אובייקט ועבודת האבל עליו.
מהי עבודת אבל?אפשר ללמוד בלהתבונן על אדם שמתאבל על מות אהובו ועל התהליכים הנפשיים שהוא עובר (הפיזיים- כאב החד בלב, תחושת החנק ןכד', הרגשיים- הכאב, הצער, רגעי הצחוק, ההחמצה, הכעס ועוד, הקוגנטיביים- הזכרון והשכחה, משפטים שאמר צפים ועולים ועוד). תהליך זה עובר מאחזקת האובייקט קונקרטית לאט לאט לעבר הפנמתו סמלית תוך כדי אובדנו.
כשהיקר לנו נפטר, אנו בתחילה מסרבים להאמין ונעשה הכל כדי להכחיש עובדה זו. נכנס להלם, לניתוק, לכעס על מי שלקח לנו אותו וכד. אולם אט אט אנו נשחרר אותו, נאפשר את עזיבתו . מה מאפשר לנו לעזוב אותו? הפנמתו! ההזדהות עימו.! מה אינו מאפשר לנו להפנים אותו ? החזקתו! . הפנמה מחייבת סימול. תהליך ההפנמה עוסק בסימבוליזציה מהקונקרטי לסמלי. בתחילה אולי אנו מחקים אותו ללא ועם שימת לב, אט אט המסומל העובר סימול, מיוצג בתוכינו על ידי הדברים המסמלים אותו עד שלב שלפעמים אנו לא מזהים מה שלנו ומה שלו.
"זה ק-לי ואנווהו"- מלשון "אני והוא". מה הוא רחום אף אני רחום וכולי. בתחילה "אעשה עצמי כמותו" זה יותר חיקוי לאט לאט מתפתחת ההזדהות והפנמה. אין אני מדברת על תהליך ביהביוריסטי של הוראות אלא על תהליך נפשי של הפנמה שמתרחשת בעבודת אבל נפשית- בפסיכואנליזה.
איך מתרחש הסימול? באמצעות המילה. כח הדיבור!! המילים מסמלות דברים. המילה תמיד פחות מהחוויה "אין מילים לתאר"...
אכן עייפה, זהו תהליך כואב, כל מה שנגיד ונאמר (מילים=סמלים) לא יהיה אותו דבר (THING=הדבר הממשי). אך ההתפתחות הנפשית שלנו תלויה במילה (לא רק במובן השטחי הקוגנטיבי) אלא במובן הנפשי - פיתוח מנגנון נפשי של הפנמה המאפשר עיבוד אובדנים, הכלת חרדות, הפנמת המסומלים תוך כדי הסמלתם. יצירת מרחב נפשי בין המסומל לסמל. תהליך זה אינו נוצר בשינון משפטים, בחיקוי מעשים והתנהגויות. הם הקליפה של התהליך. אלא בתהליך פסיכואנליטי של עבודת פנימית של ידיעה שחלקו תיארנו פה.
תהליך הפסיכואנליטי אינו רק הטיפול הפסיכואנליטי. אלא מתרחש בכל החיים והתחומים.
בעיני, נשמה-תועה באבלו על חברו עוסק בתהליך פסיכואנליטי כואב, רגיש וחושב
תנחומיי
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2012 12:24 |
|
| |
מדברים פה גבוהה גבוהה . יש פה פשטנים , מתורגמנים ?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2012 12:40 |
|
| |
כן... גם אני מתאמצת מאד להבין את המושגים, אבל זה כל כך נוגע!!! לפעמים חייבים לדבר על צמיחה והתפתחות כדי להסכים להיות בכאב, להרגיש אותו, לאשר לעצמנו... אכן. כמה אנחנו חיים לפעמים רק עבור מטרות קונקרטיות, רק למען, ללא מרחב. ובעצם, הפרדות ממושא של שנאה ושל כעס, זהו בעצם אותו תהליך, נכון? להתאבל ולכעוס על אובדן החלום, הרצון, הכמיהה שלנו שתהיה בו... להתאבל על מותה של הפנטזיה האהובה והחמימות שלא היתה...
|
|
|
|
|