החירות לדעת

עייפה , 
אם התאור שלך נכון , 
אז יש לך יכולת הבנה מדהימה וכושר ניתוח טוב .
רק שאני לא הכל הבנתי . 
ואותה יפנים כסמל בתוכו, בלי צורך במסומל, 

לאן הולך אח"כ הכעס על האב ?  ומה יעשה עם הפנטזיה ?

אם את מצליחה לפשט , סימנת שהבנת , וזה בסופו של דבר- החיים -
ההפשטה של התאוריות.

רונית, תודה רבה על האמפתיה
אני מקווה שהבנתי את דברייך העמוקים והמעניינים
כתבת "האבל אינו רק מאפשר לנו להסתדר עם המצוי אלא שהפנמת האובייקט מחייבת את אובדנו והתאבלות עליו!  ישנו קשר דו סיטרי או ספירלי בין אובדן האוביקט ואבל לבין הסמלה והפנמה. כל זמן שאנו מחזיקים באובייקט הממשי אנו לא מפנימים אותו אולם ברגע שאנו מתחילים לאבדו ולהתאבל עליו בד בבד מתרחשת הפנמה תוך כדי הסמלה".

באופן פרדוכסלי המודעות לקיומה של ההפרדה בין הסמל והמסומל וההכרה ש"המציאות" שיש לה משקל נפשי אמיתי ביחס אלי ויכולת תקשורת איתי וכח לגרום לי לתנועה פנימית ולתגובה, הוא דוקא מה שהמסומל מייצג עבורי ולא המסומל הממשי עצמו, מביאה אותי לתחושת אובדן ממשיות האובייקט, לאבלות על אובדן המשמעות הישנה והמוכרת של "קיום", אעפ"י שהאובייקט הממשי קיים. כשאני מודע לכך שאני מפנים את האובייקט ואת מהותו, אני מתחיל לאבדו ואת ממשיותו, אפילו שאני מחזיק בו יד ביד. זה מזכיר את הביטוי "יתום בחיי האב". ה"אב" הוא מושג פרי היפעלותי הנפשית, הקשר בין עצמיותו הממשית לבין עצמיותו שיש לה קיום בגלל השלכותיה עלי רופף. אם אקח את "אבא" כדוגמא, אז במציאות הממשית אמנם יש את הקשר הביולוגי, אבל לביולוגיה יש מקום של כבוד בשכלי אך אין לה משמעות אמיתית בחיי הנפש שלי, שם למציאות הביולוגית של האבהות אין קיום ואין פשר, משמעותה רק במובן של העמדה הנפשית והפרשנות שאני מייחס לה. הדברים כשלעצמם הינם עצמים קיימים ללא פשר ומשמעות, הזיקה היא שלי אליהם ולא שלהם אלי. וכך היחס שלהם אלי, לפי תפיסתי.
כשמחלחלת ההבנה שכלל המציאות והקיום כמו גם מציאות הזולת הינם מופעים פרי רוחי, והרלוונטיות שלהם תלויה בתפיסתי, בצרכים ובמקום שהם ממלאים אצלי, והצורות והצבעים בם הם מצויירים בעיני הם רק אופן תפיסתי אותם והתוכן שהם מייצגים בעבורי, אם אני לא קיים כלום לא קיים, ואם הייתי משהו אחר הכל היה אחר, וזה נכון כמובן לגבי כל סובייקט וסובייקט בפני עצמו, אתה מגיע למקום בודד ומבודד, "בודד בתוך ההמון". מה שמחדד את נקודת המבט הזו היא הארעיות והמקריות של הקיום, הפרידה והמוות, והמרחק הנפשי בין אנשים אפילו כשהם נמצאים יחד.
יש לי קושי לקבל את האובייקטים כקיימים מופשטים ומעורטלים ממלבושיהם הממשיים, הילד שבי ממאן להסכים שכל משמעותם וקיומם הוא דרך החותם שהם מטביעים בי ובהכרתי, מסרב לוותר על אובדן המשלים ולהכיר בכך שישנם רק נמשלים, ואילו המשלים ניתנים להחלפה.
חטאתי כמה פעמים בניסוחים לא ברורים מכלילים ולא מדוייקים, כי קשה לי לברור את המילים המתאימות לתאר את התפיסה הפנימית הזו, אני מקווה שבסך הכל אני מובן

_________________

איזו השקעה .   דברים מיוחדים ומעשירים . 
התרשמתי שכמה שנעמיק יש עוד ועוד עומק .

כנראה שגם את הפשט יש לפשט לפשוטים כמוני .

האם על סמך המשפט הזה :
בשלב מסויים אנו מאבדים את האם כמספקת חלב בלבד, ואת מהות זו אנו מפנימים- שפע, נתינה, מלאות, סיפוק
אפשר לאמר  
שאשה שיוצאת לחופשה , אז מופנם אצל בעלה פועלה ועשייתה קודם לכן?
חשוב לציין שאין מדובר רק בהשלכות של העולם הפנימי על האובייקט.  אלא יש יצירה משותפת של שניים. יש הכרה בסובייקטיביות. הן של העצמי והן של האחר.  גם לאם המקורית יש סובייקטיביות . הכרה זו כואבת. אך גם מפרה.   
איזו הכרה כואבת ? מה הכוונה לאם המקורית-סובייקטיביות ? 

תוקן על ידי רוניתלזר ב- 18/04/2012 20:55:41