פסיכיאטריה תלוית תרבות: מתי מוצדקת התערבות ולפי אלו ערכים?

צענערענע כתבה:

אני מגיב:

מעניין לקרוא את הכתבה. ראיתי אותה וסברתי שלא כדאי להביאנה. יותר מדי צהוב.

אבל אם כבר הפנו אליה, אז כמה הערות.

ראשית, יש להבדיל הבדלה גדולה בין הנתונים המתועדים לבין המסקנות שמוסקות מהן אודות הציבור החרדי, אולי אודות חסידות גור, ואודות ההנהגה הפסיכיאטרית. אם מתבוננים בראשית הכתבה, וקוראים את העדויות והראיות, מתברר שאין אסמכתא מספקת לטענות בהתחלה נגד פסיכיאטרים הנוהגים שלא בשיקול הדעת הרפואי ועל סמך התערבות גורמים חיצוניים. ובכלל, מה זה "גורם חיצוני" ברפואה ובפסיכיאטריה? גם זה נושא שחשוב לברר, ואיני יודע אם יש לכך הגדרה ברורה קיימת. יש מקרים שלא קשה לזהות שהם פסולים, אבל יש יותר מדי מקרי בינים. (זכור לי מלפני עשרות שנים פירסום בעיתונים, לפני היות האינטרנט, עד כמה קל לאשפז אדם בכפיה על פי תלונות של "גורמים חיצוניים" בלי בדיקה הולמת וללא הצדקה). מה בין התערבות של עובד סוציאלי שייחשב לאיש המערכת לבין התערבות שם מחנך שגם הוא נציג של המערכת? אלא אם כן אנו חושדים מראש שהמחנך אינו בעל כישורים, וגם אינו פועל לטובת הסובל? ומהי טובה זו?


אני מסכם את הביקורות שלי: אין ראיות מספיקות ואין אפילו הגדרה ברורה מהי "התערבות גורם חיצוני". ויש כאן, כפי שיתבאר לקמן, כפיה של ערכי הכותבים על חברה שבאמת שונה משלהם (ובדברים מסוימים, אם מדובר בחסידות, גם משלי. ואין בביקורת שלי הסכמה עם המתואר בכתבה אם זה נכון. אם).

יש שאלות מסקרנות רבות בכתבה, ולא יכירן מקומם בפורום שלנו. אבל יש נקודה אחת שלדעתי היא חשובה מאד, ואינה מייצגת דווקא התלבטויות של הציבור החרדי.

מבוא קצר: בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי יש בעיה אמיתית: על פי אלו ערכים יש לפעול. האם בריאות הנפש תוגדר על פי ערכי החברה שממנה בא המטופל, על פי ערכי המטפל, או איך?

אחד הפסיכיאטרים שמצוטט בכתבה עוקף את המשוכה הזו ומעלה טיעון שלדעתי הוא מעניין וחשוב ויש בו ממש. אני מעתיק:

אחד ממארגני הכנס היה מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה עין כרם, פרופ’ עומר בונה, שהרצה על “פסיכיאטריה תלוית תרבות במגזר החרדי”. בונה, רופא ותיק ומוערך, שיבח את הפתיחות הגוברת בחברה החרדית למשלח ידם של הנוכחים באולם. אך בהמשך אמר כמה משפטים שגרמו למקצתם לנוע באי נוחות.


במצבים מסוימים, שיתף בונה, הוא סבור כי יש לשקול מתן כדורים נגד דיכאון לבחורי ישיבות, אף שהם אינם סובלים מדיכאון כלל, וזאת במטרה לנצל את תופעת הלוואי של התרופה: דיכוי הדחף המיני. הוא נתן למאזיניו להבין כי הוא עצמו רושם תרופות כאלה למי שסובל מ”בעיה” בתחום המיני, כמו נטיות הומוסקסואליות. הוא אמר, כפי שיסביר גם ל”הארץ השבוע”, שבחור ישיבה שמתנסה ביחסים חד־מיניים או באוננות מוגברת - דינו אחד: קונפליקט מתמיד והרסני בינו למערכת, ובינו לבין עצמו, עד שקיעה בדיכאון בהמשך הדרך.


פרופ' עומר בונה. "למנוע קונפליקט בין המטופל למערכת". צילום: אמיל סלמן

מהדברים השתמע כי פרופ’ בונה אולי מבקש למנוע מהמטופל קונפליקט נפשי, אבל למעשה מחזיר אותו לתלם, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של הרבנים, שפעמים רבות הם שיוזמים את הפנייה אליו. כדי להגן על עמדתו החריגה, הסביר בונה כי ניסיונו הממושך עם מטופלים חרדים שינה את הגישה שאחז בה שנים רבות.


לדברי בונה, “יש התנהגויות שמעמידות חרדים בקונפליקט עם מערכת הערכים שלהם, ומביאות אותם לבעייתיות נפשית, עד כדי דיכאון. העמדה שלי לגבי טיפול תרופתי במקרים אלו השתנתה. למשל, כשהייתי צעיר, אידיאליסט ולא כל כך מנוסה, בכל פעם שהיו באים עם עניין של הומוסקסואליות, או אוננות, או בטרמינולוגיה החביבה על חרדים: ‘כפייתיות במין’, הייתי אומר, ‘הומוסקסואליות זו לא בעיה נפשית, אוננות אין מה לדבר שזו לא בעיה נפשית, זו לא בעיה רפואית. אני לא מטפל באנשים שאין להם בעיה רפואית’.


“עם השנים ראיתי שהאנשים שעושים את הדברים ה’נוראיים’ האלה סובלים נורא בגלל המצב הניגודי שבו הם נמצאים. אותם יצרים ודחפים, או אותן התנהגויות, מעמידים אותם בקונפליקטים בלתי אפשריים מול החברה שלהם, ואז הם נכנסים למצבים דיכאוניים. במקרה כזה אני כן אהיה מוכן לתת תרופות כדי למנוע התפתחות מצבים אלו”

העולה מן הדברים: עימות פנימי של האדם עם ערכיו אף הוא מהווה בעיה שיש לסייע לו להתמודד עימה, ומעשה הפסיכיאטר הוא להקל על המתחים העצומים שנגרמים מן הסתירות. לפי הציטוט החלקי למדי, ניתן להבין כי הפסיכיאטר עצמו למד לעדן ולהרחיב את ההגדרות והערכים שהביא איתו "מבחוץ" אל עולמו המקצועי.

וזה נושא הראוי לדיון. אולי לאשכול בפני עצמו.

.



השאלה האתית, מבחינת הרופאים, היא אחת בלבד:

האם הם פעלו לטובת האינטרס של המטופל בלבד, או לטובת אינטרסים זרים לו.

כל השאר, בלה-בלה הוא, וניתן להתעלם ממנו.

===============


דיברתי עם המואדיבה, שתחום עיסוקה מכשיר אותה, מעבר להיותה נשואה לפראו-דוקטור (אני), לענות על הנושאים האלו ספציפית.

לדבריה, הבעיה עם פרופ' בונה היא בכך שנראה, לפעמים, שמרוב רצון להבין כי החברה החרדית היא חברה בעלת קודים שונים וכו' - עלולים להסחף אחרי מתן טיפול שאינו בהכרח מוכוון-מטופל בלבד.
בעיה שהיא הציגה, כדוגמא, היא שיחות עם מטופל כשאדם נוסף נמצא בחדר. העובדה כי המטופל מבקש את נוכחותו של האדם הנוסף, כך הבהירה, אינה צריכה לגרום לרופא המטפל להסכים לכך, משום שדי ברור כי בנוכחות משגיח מהחסידות, לא ניתן יהיה לקבל גילוי לב ותשובות כנות לגמרי, משום שהמטופל אינו זוכה לפרטיות המידע שלו.

עוד מידע פנים מהבראנז'ה: לא מעט מהפסיכיאטרים בארץ מתייחסים לבונה כמו לרבינוביץ', ואעפ שהיא לא מסכימה לגמרי עם כך, אי אפשר לבטל לגמרי את דבריהם.

נדב (וכולם)

שאלה ב"מציאות":

האם מי שלוקח תרופות שמכבות את היצר אינו חש בהשפעתן ואינו מודע לה? האם אין לו רגשות בתחום? האם הוא שמח או עצוב על זה?

אין לי שום נתונים אמפיריים שיכולים לשמש להערכה. אך בתפקידי כאנתרופולוג של כורסה אני משער שאם הבחור לקח כאלו כדורים, הוא חש שמחה מצד אחד ומצוקה מצד שני (סביר מאד, לא?).

נטילת הזכות להתרגז על היותי כפוי נשללת בידי כל מערכת טוטליטארית שאינה מכירה בזכות הפרט לארגן את חייו. זה נכון לגבי מערכות לא יהודיות וזה נכון, לפחות לפי פרשנויות מסויימות, גם לגבי יהדות חז"ל.

***
בעבר העליתי שאלה: מדוע לא לחייב אדם להתקין שבב קטן שיעקוב אחריו, יעקוב אחרי, נניח, תנועות העינים שלו ואולי הפעילות במרכזי המוח שלו, ואם הוא יזהה פעילות של התעסקות בעריות (הסתכלות, דמיונות וכל שכן תיכנון של מעשה) מייד יעניש אותו (אולי מכת חשמל קטנה). האם יש הצדקה הלכתית שפוטרת אדם מן החובה להתקין כזה מתקן על עצמו?

אני רואה בכך פרדוקס. ברור לי (רגש, סברה) שזו כפיה דוחה ביותר. מצד שני, אם אנו אמורים לחנך את עצמנו להימנע מעבירות, אולי זה הפתרון האידיאלי? עדיף מאשר "גזירות אטו"?

מה בין גישה זו לגישה של "כל דבר צריך לשאול את הרב"?

וכבר יצאתי מענין הכתבה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

[בעבר היו כאן דיונים על נתינת הורמונים לנשים כדי לתאם את המחזור החודשי שלהן (שאין בו בעיה רפואית כלשהי) עם הלכה ספציפית.
אני מודה, שבעיניי שני הדברים דומים למדי. מבחינה רפואית, בשתי הדוגמאות אין שום בעיה. הבעיה היא הלכתית (כן, אני בכוונה משתמשת במילה זו, למרות שברור שיש כאן רבים הסוברים שהדיון בכתבה לעיל אינו הלכתי, ובכ"ז בעיניי הדוברים שם הוא כן כזה...). לדעתי, לבעיה הלכתית יש למצוא פיתרון הלכתי. ניסיון לפתור אותה באמצעים רפואיים היא - wait for it.... - מדרון חלקלק ביותר.]

1. קודם כל הכתבה ישנה להפליא.כך שז מרגיש כמו מחזור חומרים לעוסים (חרדים,מין וכפיה), בימים שבהם אין לתקשורת במה להתעסק. 2. החידוש הגדול בשבילי כשקראתי את זה היה שגם ביהדות יש גישות הרואות במין דבר רע.לא כמו שלימדו אותנו כל מיני סמינריונים בשקל שזה בדיוק ההבדל בין היהדות לנצרות. 3. אני די בטוח שיענה מי שיענה,שהחברה המערית דוחפת תרופות לילדיה על הרבה פחות מזה.

לי זה נראה שבמקום להתעסק בחינוך עוסקים יותר ויותר במסגרת. כמו במלחמה (המוצדקת, אך האבודה) בטלפונים הסלולארים החכמים.

1984-ספרו של ג'ורג' אורוול

"גיבור הספר, וינסטון סמית, חי ב"אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה המדוברת מותאמת, והופכת לשפה הנקראת "שיחדש" (Newspeak), כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים.

מטרת ה"שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב בו הדיבור הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי, ולא פעולה מנטלית שמקורה במוח. כך למשל, תרגום לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהחוקה האמריקאית, המדברת על חופש ועל המרדף אחר האושר, הינו מילה אחת- "חשובפשע" (Thoughtcrime) - המילה המיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה. 


בעולם המתואר בספר, אין לאדם חופש חשיבה, הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין (Telescreen)(מכשיר פיקוח) נמצא בכל פינה והאח הגדול - עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו הקטנה ביותר - חיוך בלתי צפוי; הליכה לכיוון שונה מהרגיל; מחשבה המביעה ביקורת על השלטונות - תביא על המעז את יד המפלגה. "

בספרי המדע הבדיוני המתארים את העתיד מודגשת הנקודה הכואבת במיוחד:

כאשר המשועבדים לא חשים כלל שהם משועבדים וסבורים שזה המצב הנורמלי.

כך למשל זה מזעזע בעיני לקרוא את דברי מיימוני -אדם אציל נפש לכל הדעות -שמוכן לקבל את חוות דעתו החולנית של הפסיכיאטר בגלל נטייתו של מיימוני לקבל את דבריו של כל בעל סמכות.



רבותי 1984  כבר כאן -עמוק בתוך העולם החרדי.



לבעלבעמיו

הפתרון האלגנטי כפי שאתה קורא לו הוא השיא של חוסר אלגנטיות וכי שכתב נדב שנרב מכות גלויות וחזקות ככל שיהיו הן פתרון אלגנטי יותר.
(כמובן בלי לשכוח שמדובר במסגרת הלכתית שבה מקובל להרוג מקושש עצים בשבת)