מקור ההתנצלות בנצרות ?

אפגעהיטן

ברוך השב!

העלית שאלה מתחום ההיסטוריה של הרעיונות. מהיכן בא החיוב להתנצל אל מסורת ההלכה.

ואיך זה מתחבר, או לא, למבנה התשובה המופיע במקורות.

אמנם, חוששני שלא הבנתי מה נקרא אצלך "התנצלות".

בתהליך התשובה המופיע בתלמוד, מבדילים בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו.

במצוות שבין אדם למקום, כאשר אדם נכשל וחטא, נוסף על חרטה וקבלה לעתיד (ועזיבת החטא) יש צורך בוידוי דברים. שיאמר בפה שהוא מצטער על העבר ומקבל על העתיד להתרחק ממעשה פסול זה.

האם זו לא התנצלות כלפי שמיא (=כלפי אלוקים)?

במצוות שבין אדם לחברו, אין די שיבקש אדם סליחה מה', אלא עליו לרצות את חברו. אם חטא לו בממון, צריך להשיב את הגזלה (או לפצות על הנזק). אם חטא לו בחטא אחר, עדיין עליו לפייסו עד שיאמר שהוא מוחל לו.

האם לא זוהי התנצלות?

מה לזה ולנצרות? האם אין זו סברה פשוטה שכך ראוי לעשות?

ועוד, האם יש "התנצלות" במסורת הנוצרית? איני מכיר מספיק את הנצרות כדי לזהות בה "התנצלות" אבל מפורסם הוא שיש אצל הנוצרים הקתולים חובת וידוי אצל הכומר, והוא, בתוקף מעמדו המקודש שהופך אותו לצינור אלוהי (זה הרעיון אבל לא זה הניסוח, חוששני), יכול למחול ולכפר לו. להבדיל מאצלנו.

כך שאם יש מקום להשוות, אפשר לנסות להשוות בין וידוי לוידוי.

האם יש השפעה הדדית בין שתי הדתות? איך בכלל נוצרת השפעה בין תרבותית? אלו שאלות חשובות מאד שעד כמה שידוע לי לא טופלו מעולם די הצורך.

בכל אופן, גם אם איני יודע להצביע על השפעות היסטוריות, עדיין אפשר לשער שמדובר בהתפתחויות עצמאיות, האופייניות לדת באשר היא דת ולאדם באשר הוא אדם.

אמנם לפחות בתחילת דרכה הנצרות היתה התפתחות מתוך היהדות. המייסד שלה היה יהודי, ותלמידיו הראשונים היו יהודים. כך שמסתבר - וגם ידוע - ששמרו על רעיונות יהודיים רבים, עד שויתרו עליהם או עד שהחליפו אותם מטעמים שונים, לפעמים לצורך הפצה לגויים, לפעמים מסיבות אחרות, ברבות השנים והדורות. כתבתי כללי מאד כמובן.

חרטה ו תשובה

נשמע כמו לקיחת אחריות על המעשה

ומתוך זה החלה של תהליך מחודש ועמוק של חרטה וחזרה בתשובה עד כדי עוונות חמורים שנעשים זכויות

ועל זה נאמר מודה ועוזב ירוחם

התמצלות נשמעת

כמו המעטה ' בערך' החטא ותו לא עזוב....

אפגהיטן

(קצת קשה עם כל האותיות הניקודיות, סליחה).

אם הבנתיך, אתה משתמש במילה "התנצלות" לא כבקשת סליחה אלא בעיקר כנסיון להמעיט בערך של חטא.

ובכן, יקירי, אני רגיל להשתמש במילה באופן אחר. כמובן, ניתן להביע "התנצלות" כך שאין היא אומרת כלום או רק כמעט כלום.

אבל האם זה השימוש המקורי או היחיד במילה?

בכל אופן, כאשר החוטא לחברו נדרש על פי ההלכה לבקש ממנו מחילה, אין די בהתנצלות פורמלית. צריך לרצות את חברו. כלומר שחברו יתפייס. לא פחות.

לגבי הנצרות, כבר כתבתי שאיני בקיא.

על כל פנים, לא נראה שלפי שימוש הלשון שלך הרעיון של בקשת סליחה בא מן הנצרות ליהדות אלא להפך, אלא אם כן זו התפתחות פנימית טבעית של דת שמעניקה אפשרות של כפרה וסליחה על חטאים, שאם לא כן אין לאדם קיום.

***
נספח: מילון

וכך מגדיר את המילה "התנצלות" אבן שושן:

הִתְנַצְּלוּת

^ב (נ') [מן נצל, הִתְנַצֵּל]
1.^ב הִצְטַדְּקוּת, בַּקָּשַׁת סְלִיחָה, אֲמִירַת דִּבְרֵי תֵּרוּץ: "וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם" (כוזרי א צז). "וְאִם יַעֲלֶה בְּדַעְתְּךָ שֶׁמַּאֲמִין הַהַגְשָׁמָה יֵשׁ לוֹ הִתְנַצְּלוּת בַּעֲבוּר שֶׁגָּדַל עָלֶיהָ אוֹ לְסִכְלוּתוֹ וְקֹצֶר הַשָּׂגָתוֹ" (מורה נבוכים א לו). "לֹא חָשַׁבְתִּי עוֹד לִכְתֹּב מַאֲמַר הִתְנַצְּלוּת" (אחד העם, קיח). "שֶׁמָּא יֹאמַר: אֵין אַחְרָיוּתָם עָלַי... הִתְנַצְּלוּת שָׁוְא הִיא" (עגנון, כלה רפח). הִתְנַצְּלוּת הַמֵּבִיא לְבֵית הַדְּפוּס.
2.^ח הִתְפָּרְקוּת, הֲסָרָה מֵעַל עַצְמוֹ: הִתְנַצְּלוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵעֲלֵיהֶם.

[הִתְנַצְּלוּת-, הִתְנַצְּלֻיּוֹת]