ספירת העומר
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כב
מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום, ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן.
הלכה כג
שכח ולא מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא.
הלכה כד
מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה.
א. יש מחלוקת בראשונים אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, הרמב"ם אומר שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא. וכן דעת הרבי"ה ורב האי גאון ( בב"י תפ"ט) (ובתה"ד ח"א סי' ל"ז). ואילו דעת התו"ס[1] והרא"ש והר"ן ורב הראשונים, שספירת העומר בזמן הזה דרבנן.
יש מחלוקת נוספת בראשונים אם לא ספר לילה אחד, האם יכול להמשיך ולספור בברכה בלילות הבאים. הבה"ג[2] אומר שלא יכל לספור יותר, כי אינם תמימות. ואילו תוס', ושאר ראשונים סוברים, שיכול להמשיך לספור בברכה. כיון שכל יום זה מצווה בפני עצמה.
לכאורה, אפשר להסביר את המחלוקת בין הראשונים היא, האם הספירה הינה מדיני קרבנות, דהיינו שיש לספור שבעה שבועות מקצירת או הבאת העומר, ולהקריב את קרבן שתי הלחם. ואם לא הניפו עומר, לא יספרו ולא יקריבו שתי הלחם. כי הספירה הנה חלק מדיני קרבן העומר ושתי הלחם. כמו שספירת שמיטות ויובלות, שהינה מצוה על בי"ד, וכשאין יובלות ( שאין כל יושביה עליה אין מצוה לספור). ואותו דבר כשאין קרבנות, שאין בימ"ק. אין חיוב לספור. כי ספירה ללא מטרה אינה מצווה. וספירה שאנו סופרים היום זה מדרבנן זכר למקדש.
או, שמצוות ספירת העומר, אינה מצווה מדיני קרבנות. אלא ממצוות עשה המוטלות על כל אחד ואחד. כמו ליטול לולב בסוכות. צריך לספור שבעה שבועות ממחרת הפסח, בין שהוקרב עומר, בין שלא הוקרב עומר. ואין הספירה למטרת הקרבת שתי הלחם אלא מצווה בפני עצמה. וביום חמישים עושים יו"ט. ואין היו"ט תלוי בהקרבת שתי הלחם. ואז ודאי שספירה בזמן הזה דאורייתא
והנה בתורה מצינו התייחסות למצוות ספירת העומר בשני מקומות:
בספר ויקרא כ"ג: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה …. והקרבתם מנחה חדשה לה' .. ממושבותיכם תביאו .. שתים תהיינה חמץ תאפנה" וכו'. הרי שהמצווה עיקרה קרבן העומר. וממנו סופרים שבעה שבועות ומקריבים קרבן שתי הלחם. דהיינו הספירה מדיני הקרבנות. ואם אין עומר, ואין בית מקדש ושתי הלחם, אין עבור מה לספור. והספירה בזמן הזה מדרבנן זכר למקדש. ואם לא ספרו יום אחד הרי אין זה ספירה יותר כי אין הספירה שלימה אלא בספירה כולה כי זהו מהות הספירה.
ובספר דברים ט"ז: "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות". וכו' ז"א שספירת העומר הינה מצוות עשה, המוטלת על כל אחד לספור ממחרת הפסח ועד חג השבועות. ואין החג תלוי בספירה, אלא חג השבועות חל ביום החמישים אחרי יו"ט ראשון של פסח. ומצוות הספירה כמו מצוות זכור את יום השבת, לומר את ימים אלו בספירת הימים ושבועות, ללא קשר לקרבנות העומר ושתי הלחם. ולכן אם דילג יום יכול להמשיך ולספור בברכה. דהיינו לומר שהיום כך וכך לעומר, שזוהי המצווה.
הרמב"ם הביא את מצות ספירת העומר בהלכות תמידין ומוספין. ולא בהלכות פסח או עצרת כפי שנכתבו בטור ושו"ע. או ברא"ש וברי"ף בסוף מסכת פסחים.
ב. עוד מחלוקת בין הראשונים אם לא ספר בלילה אם יספור ביום. שיטת הרמב"ם והבה"ג[3] שיספור ביום בברכה. והבה"ג לומד זאת מהדין שקצירת העומר בלילה אבל נקצר ביום כשר.
הגמ' לומדת שספירת העומר צריכה להיות לאחר קצירה שכתוב מהחל חרמש בקמה וצריכים להיות תמימות, ולכן לומדת הגמ', שקצירה וספירה בלילה, והבאה ביום. ומאחר שאם לא קצרו בלילה, אפשר לקצור ביום, הרי גם הספירה יכולה להיות ביום ובברכה.
אלא שבתוס' במנחות סו. אומר ר"ת שהלכה שנקצר ביום פסול. כיון שזוהי מחלוקת סוגיות בין סתם משנה במנחות שנקצר ביום כשר, למשנה במגילה שרק בלילה כשר לקצירה וספירת העומר.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סו עמוד א
יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור, יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת"ל: מיום הביאכם. אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל: שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה? ת"ל: מיום הביאכם, הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.
השער הציון תפ"ט אומר שזה גם טעמו של הרמב"ם שסובר כבה"ג שסופר ביום בברכה כיון שסובר שנקצר ביום כשר.
לעומת זאת הראשונים הסוברים שאם לא ספר לילה אחד יכול להמשיך ולספור בברכה,
שאין המצווה ספירה רצופה, אלא מצוה יומית שאינה קשורה לקרבנות. סוברים גם שספירה בלילה דווקא ואם לא ספר בלילה לא יספור ביום. שהרי הם אינם תולים את הספירה בכך אם נקצר ביום כשר או פסול. ועיין תוס' מגילה[4].
והנה הרמב"ם, שכותב את מצוות ספירת העומר בהלכות קרבנות. וסובר שאפשר לספור ביום, כיון שספירה תלויה בקציר העומר, ונקצר ביום כשר. וא"כ איך הוא סובר שספירה בזמן הזה דאורייתא, אע"פ שאין למה לספור, כי לא מקריבים לא עומר ולא שתי הלחם.
ג. עוד קשה, שהרי משמע בגמ' שמצות ספירה מתחילה אחרי הקצירה. כמו שהגמ' אומרת מהחל חרמש. ואם אין קצירת עומר בימינו למה הספירה לדברי הרמב"ם היום מדאורייתא. וכך משמע בגמ', שרב כהנא לא ספר שבועות, כי אמר שהספירה זכר למקדש. ומסביר רש"י שאין כיום קצירת העומר, ומימילא אין ספירה מדאוריתא.
ואילו הרא"ש והרי"ף ועוד, המונים את ספירת העומר בהלכות פסח ועצרת, הרי הם סוברים שספירת העומר הינה מדיני פסח. וקביעת חג השבועות כעבור 50 יום. ועוד שהם סוברים שכל יום מצווה בפני עצמה, דהיינו יש מצוה לומר בפה, כמה היום לעומר, ולכן סוברים שאם דילג יום אחד סופר אח"כ בברכה. ז"א שמצות ספירת העומר לדעתם הינה מצווה להזכיר בפה איזה יום היום ממחרת השבת. אין זו ספירה רציפה, ובודאי גם אם לא ספר עשרה ימים ממשיך לספור בברכה. ואם זו המצווה מדוע היא היום רק מדרבנן.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף עב עמוד א
נקצר ביום כשר. והתנן: כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטיר חלבים ואברים, זה הכלל: דבר שמצותו כל היום כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה; קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא.
אמר רבה, לא קשיא: הא רבי, והא ר' אלעזר בר' שמעון; דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק, דברי רבי; ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה; דתנן, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, וסבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: קצירת העומר מצוה; דתנן, רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה; ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת. אלא מדדחי שבת, שמע מינה: נקצר שלא כמצותו פסול.
הגמ' במנחות עב. שואלת את הסתירה, בין המשנה במנחות שכל היום כשר לקצירת העומר, למשנה במגילה שאומרת שקצירת העומר בלילה בלבד. ומסיקה שזו מחלוקת תנאים. בין ר' עקיבא לר' אליעזר אם כל דבר שניתן לעשות לפני שבת דוחה את השבת או לא. ובסיס המחלוקת הוא בין ר' עקיבא לר' ישמעאל על הפסוק "בחריש ובקציר תשבות". האם הפסוק הזה הולך על איסור שבת, ששם נכתב הפסוק, או על תוספת שביעית. שר' עקיבא אומר שהפסוק מיותר לגבי שבת, וע"כ הפסוק מדבר על תוספת שביעית. ואילו ר' ישמעאל אומר שהפסוק מדבר על שבת, ובא להתיר קציר של מצווה דהיינו קציר העומר בשבת. וא"כ אומרת הגמ' אם נקצר ביום כשר, הרי אין קציר העומר דוחה שבת, כיון שאפשר לקצור לפני שבת. ואילו לר' ישמעאל צריך פסוק להתיר קציר העומר בשבת, כי הוא סובר נקצר ביום פסול.
וא"כ, אומר ר"ת, שהיות שקציר העומר דוחה שבת, שהלכה כר' ישמעאל. ע"כ בהכרח נקצר ביום פסול, ולכן אין לספור ביום בברכה.
אולם הרמב"ם קשה מאד שהרי הרמב"ם אומר ( בתמידין ומוספים פ"ז ) שנקצר ביום כשר, ואומר שקצירת העומר דוחה את השבת. כך הקשו נושאי כליו[5]
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ו
מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת.
הלכה ז
וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר.
ד. עוד הקשו על הרמב"ם, שפוסק בהלכות שבת, שכל דבר שאפשר לעשותו מערב שבת לא דוחה את השבת ואת היו"ט. ולכן לא אופים את שתי הלחם ביו"ט, ( וסובר שתנור לא מקדש). ובהלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם כר' עקיבא, שהפסוק בחריש ובקציר תשבות מדבר על תוספת שביעית, וא"כ אין היתר לקצירת העומר בשבת. והיות והרמב"ם פוסק שנקצר ביום כשר, למה פסק שקצירת העומר דוחה את השבת.
עוד הקשו נו"כ[6] הרמב"ם .שהרמב"ם פוסק בתמידין ומוספין ה"ה שאין עומר בא אלא מא"י, ואילו בהלכות מאכלות אסורות, פוסק הרמב"ם בפ"י ה"ב, שחדש אסור בחו"ל מדאוריתא, וזה נגד גמ' מפורשת במנחות פ"ג: שר"י בר יהודה שאומר שעומר בא מחו"ל כי סובר חדש בחו"ל דאוריתא. ומכיוון שחדש בחו"ל דאורייתא, הרי אפשר להביא משם עומר.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ה
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית,
ה. הרמב"ם פ"ח מתמידין ומוספים ה"ב אומר ששתי הלחם אם לא מצא מהחדש מביא מהעליה. והשיגו הראב"ד במקום שזה נגד המשנה במנחות פג: ואכן בגמ' שם יש מחלוקת בין המשנה האומרת שאין להביא שתי הלחם מהעליה, לברייתא הסוברת שאפשר להביא שתי הלחם מהעליה, וכך לרמב"ם יש סימוכין לפסקו. אולם אותה ברייתא שחולקת על המשנה שם, פוסקת שגם עומר אם לא מצא מביא מהעליה. ולמה פסק הרמב"ם שעומר אין מביאין מהעליה ושתי הלחם כן. ?
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פג עמוד ב
מתני'. כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ
גמ'. מתני' דלא כי האי תנא; דתניא: עומר הבא מן הישן כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצוה; עומר, דכתיב: תקריב את מנחת בכוריך, ואפילו מן העלייה; שתי הלחם, דכתיב: ממושבותיכם תביאו, ולא מן חוצה לארץ, ממושבותיכם, ואפי' מן העלייה. הא אפיקתיה! אמר קרא תביאו, ואפי' מן העלייה.
והכתיב: חדשה! האי מיבעי לי' לכדתניא, רבי נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ומה אני מקיים חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות. ע"כ לא פליגי אלא בחדש, אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין, מחוצה לארץ לא, כמאן דלא כי האי תנא; דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר: חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב: ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין.
ממשיכה הגמ' במנחות פד. "שומרי ספיחין נוטלין שכרן מקופת הלשכה", שואלת הגמ' הרי אי אפשר להקריב עומר מספיחי שביעית, שהרי כתוב לאכלה ולא לשריפה. וממשיכה הגמ' שאי אפשר גם להביא מאשתקד, שהרי צריך גרש בשעת הקרבה. אולם הרמב"ם פוסק "לא מצא מהלח יביא מהיבש", א"כ לא צריך גרש, ולמה יביאו מספיחי שביעית.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פד עמוד א
רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא, תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, לייתי מדאשתקד! בעינא כרמל וליכא.
רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה ה
בשנת השמטה שהיא הפקר שוכרין בית דין שומרין שישמרו מקצת הספיחים שצמחו כדי שיביאו מהן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש, ואלו השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ו. צריך להסביר,
המחלוקת הבסיסית בין ר"ע לר"י היא, האם קצירת העומר היא חלק ממצות הקרבת העומר. כמו ששחיטה הינה חלק ממהות הקרבת הקרבן. או שקצירת העומר היא רק הכנה שיהיה שעורים להנפה.
ר' עקיבא סובר שקצירת העומר הינה חלק מקרבן העומר, ולכן אין צורך ללמוד לימוד מיוחד שקצירת העומר דוחה את השבת, שהרי כל הקרבנות הקבועים דוחין את השבת. ומאחר והפסוק "בחריש ובקציר תשבות", הכתוב בשבת, מיותר, ולכן אומר שהפסוק מלמד על איסור עבודה בתוספת שביעית.
ואילו ר' ישמעאל סובר שקצירת העומר הינה מכשירי מצווה. כדי שיהיה שעורים להנפה יש לקצור שעורים סמוך להקרבה, כי יש דין "גרש תקריב". וקצירת העומר הינה מצווה נפרדת. לכן צריך פסוק "בחריש ובקציר תשבות", יצא קציר העומר שהוא מצווה. להתיר קצירת העומר בשבת.
הגמ' במנחות עב. שמוכיחה שנקצר שלא כמצוותו פסול מאחר שקצירת העומר דוחה שבת, היא רק לר' ישמעאל, שלומד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", שקצירת העומר דוחה שבת, ולכן מוכרחים לומר, שיש מצווה בקצירת העומר, שחייבת להיות דווקא בלילה. ולא שקצירת העומר זה רק היכי תימצא שיהיה שעורים גרש להקרבה, שאז היה אפשר היה לקצור בערב שבת. ולא צריך פסוק שמותר לקצור את העומר בשבת. ומכאן מוכיחה הגמ', שנקצר שלא כמצוותו פסול.
אולם לפי ר' עקיבא, אין צורך ללמוד שקצירת העומר דוחה שבת. שהרי הוא סובר שקצירת העומר זה חלק מקרבן העומר, כמו שחיטה שהיא חלק מהליך ההקרבה, וודאי שדוחה שבת. וזה לשון הרמב"ם, בתמידין ומוספין פ"ז ה"ד בהסברו לדחית השבת ע"י קצירת העומר וז"ל: "וזמנו קבוע ולכן דוחה את השבת ואת הטומאה". דהיינו קציר העומר דוחה שבת מכיון שהוא חלק מהקרבן, וכמו שכל הקרבנות שזמנם קבוע דוחים את השבת, גם הקצירה דוחה את השבת.
ולכן ברור למה הרמב"ם השמיט את הברייתא המובאת בגמ' מנחות ע"ב "היה עומד ומקריב ונטמאת וכו'", שמביאה הגמ' מחלוקת מה יעשה, אם נטמא העומר, האם יביא אחרת או לא, כיון שאין בעיה, ככל קרבן קבוע שדוחה גם את הטומאה.
ולכן ברור, שהרמב"ם שפוסק כר' עקיבא, שסובר שקצירת העומר הינה חלק מקרבן העומר, אין בעיה שקצירת העומר דוחה את השבת, מדיני קרבנות. ונקצר ביום כשר, כי הסיבה שקוצרים בלילה היא שמצוות הקצירה מתחילה מהלילה וצריך לקצור ולהביא ולהכין את השעורים להקטרה. אבל אפשר לקצור עד ההקרבה. ולכן הפסוק: "בחריש ובקציר תשבות" לא צריך להתיר קצירת העומר בשבת, ולכן לומד את הפסוק הזה על תוספת שביעית.
ולכן סובר הרמב"ם, שעומר אין להביא מהעליה, ואילו שתי הלחם אפשר להביא מהעליה. כי קצירת העומר הינה חלק מהקרבן, ואם לא קוצרים מתבואה חדשה, אין להביא עומר כלל. מה שאין כן בשתי הלחם, ששם קצירתם כלל אינה חלק מהקרבן, ואפילו אפיתם אינה חלק מהקרבן, ולכן אין טחינתם ואפיתם דוחה שבת. ולכן אפשר להביא מהעליה. וזאת הסיבה שר' עקיבא ור' נתן בגמ' במנחות, סוברים שרק שתי הלחם אפשר להביא מהעליה, ואילו עומר לא. כי ר' עקיבא לשיטתו שקצירת העומר הינה חלק ממצוות הנפתו.
המשנה במנחות לומדת שאין מביאים עומר מחו"ל מהפסוק "וכי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה", ואילו ר' יוסי בר' יהודה לומד שעומר בא מחו"ל והפסוק מלמד שלא נתחייבו בעומר אלא מכניסתם לארץ.
וצריך להסביר, שהמחלוקת היא אותה מחלוקת בין ר"י לר"ע. ר' ישמעאל סובר שהפסוק מלמד שכל חיוב העומר הוא רק בארץ. "כי תבואו אל הארץ", החיוב הוא רק בארץ. "וקצרתם את קצירה", מצווה לקצור את העומר, "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף הכהן את העומר", שיש מצוה להניף את העומר.
ואילו ר' עקיבא לומד, "וכי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה", בא ללמד שרק מתאריך זה נתחייבו בעומר, ואין מצווה מיוחדת לקצור את העומר, כי זה חלק ממצוות ההנפה. אלא "וקצרתם את קצירה" מלמד שחיוב הבאת העומר הוא מהקציר של א"י. "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף הכהן את העומר". מלמד שאסור לקצור קודם קצירת העומר, כי אחרת אין העומר ראשית קצירכם. ועל ראשית הקציר הזה נאמר להביא ולהניף.
הרמב"ם אומר שאיסור קצירה לפני קצירת העומר הוא רק בא"י. בחו"ל יש רק איסור אכילת חדש מדאורייתא לפי הרמב"ם, אולם אין בחו"ל איסור קצירה לפני העומר. כי לדעת הרמב"ם, איסור קצירת חדש, ואיסור אכילת חדש, הינם שני איסורים שונים.
גם הלימודים של איסור קצירת חדש ואיסור אכילת חדש שונים, איסור אכילת חדש לומד הרמב"ם מ: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם", ואילו איסור קצירה נלמד מהפסוק: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם". איסור הקצירה לפני קצירת העומר, נלמד מהחיוב להביא את ראשית הקציר לעומר, ולכן אי אפשר לקצור לפני ליל ט"ו שאז קוצרים את העומר. (כדי שהעומר יהיה ראשית הקציר). ואין לוקין על לאו זה מאחר וזה לאו הבא מכלל עשה. ולכן לא מנה הרמב"ם במנין המצוות איסור קצירת חדש אלא רק איסור אכילת חדש. כיון שאיסור זה הוא לאו הבא מכלל עשה, שהוא להביא עומר מהקציר הראשון. על כן בשעה שיש עומר אסור לקצור לפני שקצרו אותו. והנפתו מתירה אכילה. ואילו כשאין עומר, ממילא אפשר לקצור קודם, שהרי אי אפשר להביא ראשית הקציר לכהן. וסוף היום מתיר אכילה.
ולכן ההלכה היא, שאין מביאים עומר אלא מאותו מקום שאסור לקצור קודם. שאז קצירת העומר היא ראשית קצירכם. ממילא סובר הרמב"ם שאין מביאים עומר מחו"ל, כי אין להביא עומר אלא מאותה תבואה שקצירתה אסורה עד ליל ט"ו. מה שאין כן בתבואת חו"ל .
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ה
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן,
ולכן כותב הרמב"ם את הפסוק "ראשית קצירכם", שממנו לומד שאין מביאים עומר מחו"ל, ולא את הפסוק: "וכי תבואו אל הארץ" המובא בגמ', ושואלים הנו"כ במקום[7], למה לא הביא הרמב"ם את הפסוק שהביאה המשנה. והם מתרצים, שהרמב"ם הביא את סוף הפסוק, וסמך על כך שאנו נבין שיש התחלה לפסוק, ובאמת לומדים מתחלת הפסוק, וכי תבואו אל הארץ, שאין מביאים עומר מחו"ל. וזה תירוץ תמוה.
אלא שהרמב"ם למד כר"ע, שתחילת הפסוק, "וכי תבואו אל הארץ, וקצרתם את קצירה", מלמד שרק קצירת תבואת הארץ מחייבת בהבאת העומר, ועל קציר זה נאמר: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף הכהן את העומר", ולכן לא ניתן להביא עומר מקציר חו"ל.
אולם כל זה רק אם לומדים שקצירת העומר הינה חלק מהקרבן (כר"ע כמו שלמדנו בהסבר דברי הרמב"ם). ומה שהגמ' אומרת שלפי ר' יוסי שסובר שחדש בחו"ל דאורייתא אפשר להביא עומר מחו"ל, זה לפי ר' ישמעאל, הסובר שהקרבת העומר אינה מתחילה בקצירה. וקציר העומר זה מצווה נפרדת. ומצוות הנפת העומר, הינה מצווה להתיר חדש, וע"כ אומרת הגמ' שאם איסור חדש בחו"ל דארייתא, הרי העומר בא להתירו, ואפשר להביא עומר מחו"ל.
הרמב"ם גם לא תולה כלל את ספירת העומר בקצירתו כבה"ג, אלא כותב: " מצות עשה למנות שבע שבועות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת.". והסיבה שספירה מועילה גם ביום, לא סובר כבה"ג בגלל שנקצר ביום כשר. אלא בגלל שחיוב הספירה כלל אינו תלוי במצוות העומר, אלא זו מצות עשה נפרדת לספור מיום הבאת העומר דהיינו מט"ו. והמצווה לספור ימים, וכל היום זה נחשב לזמן שיש אפשרות לספור, והסיבה שמונים בלילה, כי זריזים מקדימין למצוות, וכך כותב הרמב"ם ( פ"ז מהלכות תמידין ומוספים) ומתחילת היום מונין ולכן מונין בלילה. שכח ולא מנה בלילה מונה ביום".
והמשנה במגילה שקצירה וספירה בלילה לומד הרמב"ם שהיא כר"י. כפי שהסברנו. ולכן אומר הרמב"ם שספירה בזמן הזה מדאורייתא ולא כבה"ג . ולא כפי ששער הציון רצה ללמוד ברמב"ם .
