"סעודת משיח" ו"הסעודה האחרונה"

נו שיהיה.
        ליל מנוחה.

לגבי הניסוח, עצם העלאת הטענה (בהנחה שלא העלה אותה בעל אינטרס) מעיד שהניסוח לא זהיר.

לגבי התוכן, הדמיון כביכול לנצרות מקרי בלבד. מדובר בסך הכל בפרשנות החסידית הקלאסית לכינוי המצה בספר הזוהר "מיכלא דמהימנותא" - שאכילת המצה מחזקת את האמונה, בהדגשה שכשם שהמזון הופך לחלק מן האדם (ראה תניא פ"ד: "התורה... נקראת בשם לחם ומזון הנפש, כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם..."), כך האמונה הופכת לחלק ממנו ובשר מבשרו. 

תוקן על ידי ש_שנהב ב- 16/04/2012 23:28:50

פותח האשכול טוען כי "כפי שכבר כתבו מגיבים קודמים, יתכן בהחלט שאין כאן שום בעיה באמונה, אבל יש כאן בוודאי הרבה טעם לפגם בצורת הניסוח. אם מדובר בבורות ובניסוח דומה באופן מקרי בלבד ניחא, אולם אם מדובר בידיעה ובהתעלמות מופגנת מהדמיון הזה, אזי מדובר בטמטום מוחלט".

דומה כי ברור לחלוטין שמנחם ברוד אינו מצטט בשיחת השבוע קטעים מהברית החדשה "בידיעה ובהתעלמות".

הגדרת חרדי שאינו בקי בברית החדשה כ"בור" אף היא חסרת טעם.

עולה באפי הריח המוכר של הילדותיות הליטאית, שאף אני הייתי די לקוי בה בילדותי, צרות המוחין וגסות הרוח הישיבתית - שילוש שאינו קדוש המביא לביקורת גרוטסקית מעין זו הנדונה באשכול - המגדירים במדויק את גבולותיה הצרים של ההשקפה הטהורה ממנה אין לסור ימין ושמאל. אם אתה יותר "פרום" אתה שוטה ואם אתה פחות קנאי אתה אפיקורוס. הכול כתחומין שנקבעו על ידי מרנן ורבנן במסורה מדור דור, ללא שום אסמכתא מי היה ראשון המוסרים והאם היה בכלל אחד כזה.

יש בנותן טעם לפתוח אשכול מיוחד על התופעה המשעשעת, של מי שבעצמם מאמינים באמונות חסרות בסיס רציונלי ונוהגים במנהגים משונים חסרי פשר, הלועגים למי שאמונותיו שונות, לעתים אך במעט, משלהם וממי שמעשיו משונים,לעתים, פחות משלהם.

איך היינו מתייחסים לקבוצה (יהודית או שאינה) שהייתה נוהגת להמציא את תחתוני נשותיהם לרבנים/קאדים/כמרים, אילולי אנו בעצמנו היינו נוהגים במנהג הכה ביזארי?

דיון מרתק...
חברי הפורום דנים במספר דיונים (הדמיון בין חב"ד לנצרות, מעידת העלון, אכילה בדת, המשיח בדת)
מעניין שאיש אינו נוגע בנקודה כי סיפור הסעודה והמשיח מראים את הצורך הנפשי, הכה אנושי וכה עמוק לדת ולצורך בקבלת משמעות דתית בעניינים הטריוויאליים בחיים...

זה לא מכבר הייתי עד לשיחה בין שני יהודים, אחד מרקע חסידי ואחד ליטאי, שהשוו את מנהגי נענוע הלולבים. כל אחד טען לגנות מנהגי השני, זה בטענה שהמנהג החסידי לקוח מהקבלה והיא עבודת אלילים, וזה בטענה שהנענוע בכיוונים של הליטאי אינו נכון גם לשיטה הליטאית...
הגיחוך שבהנפת ענפים לכל מיני כיוונים בכלל לא עלה על דעתם, שהרי זה היה מוסכם על שניהם.
המשעשע היה, שהויכוח החל לאחר השוואת מנהגי פסח, ששם הוסכם על שניהם שכל המחמיר הרי זה משובח.

_________________