"סעודת משיח" ו"הסעודה האחרונה"

יכול להיות שהם לא שמעו אבל הם מקיימים ככתבה וכלשונה את האמונה על תחייתו של המשיח מתפללים ומאמינים במשיח מת. איני ליטאי אלא חסיד חבד לשעבר שלא מאמין במשיח ורבי מת

אפרופו "הנפת ענפים" כחלק מפולחן יהודי, שהזכיר "השכן", לא מן הנמנע להזכיר את "יום ראשון של הדקלים" הנוצרי (העושה שימוש בדקלים ואף בערבה!). כך שאם נרצה להפסיק לקיים מצוות היהדות עקב דימיון לנצרות, נוכל למצוא רבים כאלו.

את המאמר בעניין חב'ד של הפרופ' הרב דוד ברגר, כפי שהתפרסם לפני שנים ב'הארץ', לא מצאתי. הוא חוקר מובהק של חב'ד והשפעת הנצרות עליה. בעבר היה בעל דעה חיובית על התנועה. אחר כך נעשה מתנגד חריף לה.

כאן תגובות עליו.
פרופ' יוסף דן, בעצמו חוקר בעל שם

http://www.haaretz.co.il/misc/1.761235

 http://www.haaretz.co.il/misc/1.764920

 הרב אהרן פלדמן, ראש ישיבת נר ישראל:

http://www.stevens.edu/golem/llevine/feldman_berger_sm_2.jpg

 http://moshiachtalk.tripod.com/feldman.pdf

 באנגלית

http://en.wikipedia.org/wiki/The_Rebbe,_the_Messiah,_and_the_Scandal_of_Orthodox_Indifference

 לצענערענע
1. רעיון המשיח אצל היהודים הוא בעיתי ביותר, וכשהוא מצטרף אל הבעיות הנפשיות שלהם סופו באסון גדול.

2. אכילה גשמית אינה מרוממת מבחינה רוחנית. לפעמים היא משמשת תחליף ופיצוי לעניים ברוח. גם פעולות רבות אחרות שאנשים עושים, מתחזים להיות רוחניים ואינם באמת כאלו. יש פיחות רב בשימוש במושג הזה 'רוחניות', כדי להלבישו גם על אלו שחסרים אותה מכל וכל.

'משיח' הוא בבחינת אידאה ל'אחרית הימים', רעיון [שאינו מוגדר היטב] אשר יש לשאוף אליו.
האידאה הזו מתממשת בשאיפה מעשית. תפקידו של האדם לעשות את העולם טוב יותר מבחינה מוסרית. זו העבודה שנתנה לו, והמצווה הגדולה שהוא מצווה עליה. השאיפה המעשית היא היא העיקר כאן, ולא בואו של המשיח בפועל. אבל הרוב מחליפים את הרעיון הנשגב והקשה הזה בצרכים הנפשיים של המאמין. מאמינים אלו דורשים תשלום בעבור קיום המצוות החמור שלהם. יואיל האל או שליחו ויתיצב בפניהם, יעבוד וישרת אותם וימלא אחר צרכיהם ותשוקותיהם.
כבר הזדמן לי לקרא מודעות המזמינות את האלהים למשפט על שהוא מתעכב לשלוח את המשיח אליהם. יותר מחוצפה, הרי זו אווילות.
עודד

שתי הערות
הראשונה חשובה יותר , נראה לי שבכלל ובדיון כזה ובזמן כזה בפרט מתבקש שינהגו "קצת" יותר כבוד זה בזה.
השניה, ביחס לדברי אמרי בינה, אני מסופק אם נכון להתייחס לימות המשיח לפי היהדות כמציאות אוטופית שלא לדבר על היפוטתית , הייתי שמח לפתח על זה דיון אבל אני קצת חושש שהנושא יגרור אמוציות לא בריאות שלא לצורך.
                   בכל אופן הכפפה נזרקה, שבוע טוב ובשורות טובות. :-)

לאמרי_בינה, נראה לי כי באמת דבריך מסכימים לדברי, והנושא הזה הוא עתיק יומין.

צריך להבדיל היטב בית מחשבה תאולוגית ואמונית לבין המאמינים והצרכים הנפשיים שלהם. בין איש האמונה לבין המאמין. אלו שני דברים שונים בתכלית.

מצד החשיבה האמונית, אינני רואה ברעיון המשיחי, – שלדעתי אינו נהיר כלל, – דבר אוטופי היפותטי, אלא אידאה מכוונת, שיש לשאוף אליה על ידי עבודה מעשית, והיא בבחינת נותנת טעם תכליתי למעשה האדם. 'וכיתתו חרבותם לאתים' היא אידאה כזו. על פי מהותם של האדם והטבע שהוא חלק ממנו, – ושניהם מעשי אלהים הם, – אידאה כזו אינה יכולה להתממש, ובכל זאת יש לשאוף אליה תמיד ולהתקדם לעברה.

הרעיון המשיחי אינו נהיר משום שאיני יכול להשיג אותו מתוך עיקרי התאולוגיה. בדברי הקודמים הבהרתי מה אני מבין ברעיון הזה. והבנה זו יש לה תימוכין במקורות ובחשיבה התאולוגית, לכן אני מחזיק בה.

עד כאן צד החשיבה האמונית תאולוגית, אבל מצויים גם בני אדם, ויש להם צרכים נפשיים. אלו מביאים אותם לכלל מחשבות ודרישות שהם מאמינים בהם בחוזקה, ואמונות אלו הן חיוניות מאד עבורם. הם אינם עוסקים בתאולוגיה ובעיון אמוני אלא בחייהם ובצרכים שלהם. הענין המוסרי הוא דוגמה טובה לדבר. מבחינת העיון האמוני אני מצווה לעשות את הטוב. נקודה. את השנוא עליך אל תעשה לחברך. אין זה קשור לשום דבר אחר אלא אך ורק לקיום חובה מוסרית אוטונומית, חד צדדית. אין מי היושב שם למעלה ורושם את המעשה בספר על מנת להשיב לי כגמולי. אבל גם אני אדם, גם לי שאיפה חזקה מאד שיום אחד, כאן או בבא, יעשה עימי צדק, והפוגעים בי יבאו על עונשם. זה אנושי מאד. אנושיות זו היא הנותנת את ההבחנה.

צריך גם לבחון את הנסיון ההיסטורי, את המאורעות המוזרים של השבתאים והפרנקיסטים. מסתבר כי כשהשכל והביקורת המאזנים מושלכים לפח האשפה, אפשר לעשות דברים מוזרים ומסוכנים ולגרום פורענויות. הקבלה יכולה לשמש תרוץ משובח לכל דבר שמתחשק. היא יכולה להסביר פריצות מינית, התאסלמות, התנצרות... אנשים באמת מאמינים ונסחפים. לא רק פשוטי עם תמימים, גם גדולים בתורה התפתו. אמונות כאלו, כשהן חורגות ממצב מאוזן, הופכות מסוכנות עד מאד. המצב הנפשי של אמונה עדיין אינו ערובה לערכה ונכונותה של אותה אמונה.   

אנחנו מאמינים כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא ורצוי להשתדל היטב לעלות למעלה בטהרה. זה בדיוק היה הרעיון המדריך גם את האינקוויזיציה במדורות האוטו-דה-פה  – מעשה של אמונה, – שערכה לכופרים. רבע שעה של יסורים באש, והקורבן עולה זך וטהור היישר לחיי נצח בגן העדן. אכזריות? בעיניהם היה זה מעשה של חסד. הם האמינו בכך באמת ובתמים.

האוונגליסטים הקיצוניים בארה'ב תומכים במדינת ישראל. לדעתם על כל בני ישראל להתקבץ בארצם, או אז ישוב המשיח שלהם ותתחולל מלחמת גוג ומגוג. המאמינים בישו ינצלו והכופרים, כולל היהודים שיסרבו להאמין בו, יחוסלו. בעתיד ידרשו אותם תומכי ישראל לגרש את יהודי ארה'ב חזרה לארץ ישראל כדי לזרז את בוא המשיח. רשעות? אנטישמיות? חס וחלילה. אמונה טהורה במשיח. הוכחה? – וכי חסרים פסוקים?

עודד

אין צורך להרבות מלל. ובכן, כוונתך לספר לנו שהנך כופר בעיקר האמונה השנים-עשר של הרמב"ם. נו טוב, יש כופרים בעיקר אחד ויש כופרים בעיקרים רבים. אלו ואלו כופרים הם על-פי פסק הרמב"ם, שאף הדגיש שמי שאינו מאמין בביאת המשיח "לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים... ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על-ידי כל הנביאים..."

אם הרעיון המשיחי אינו נהיר לך לך מתוך התיאולוגיה, אולי התיאולוגיה שלך לוקה בחסר. שכן מתוך הגותם של רבים מגדולי הדורות מתפרש עידן אחרית הימים כדבר הטבעי והמתבקש ביותר, שלשמו נברא העולם כולו. והאריך בזה בתניא פרקים לו-לז.

כאשר מדברים על 'יסוד' בבניין, משמעות המושג היא, שזה מרכיב מרכזי בבניין, ובלעדיו חסר בבניין כולו דבר מהותי. כך גם כשמגדירים עניינים מסוימים כיסודות ועיקרים בדת – הכוונה היא שעניינים אלה הם יסודות בדת, ואם חסרה האמונה באחד מהם, זה חיסרון מהותי בדת כולה. דוגמה פשוטה לכך היא האמונה שהתורה ניתנה מן השמים. ברור לגמרי מדוע היא יסוד ביהדות, שהרי האמונה בדבר זה היא יסוד שעליו עומד כל הבניין של קיום התורה והמצוות, שניתנו מן השמים, ובלעדיה חסר בכללות התורה.

על-פי זה, צריך ביאור מדוע האמונה בביאת המשיח היא יסוד ועיקר בדת? לכאורה האמונה בדבר זה אינה 'יסוד' בבניין כולו.

אכן, בספר העיקרים, מיד בתחילתו , מקשה על הרמב"ם בעניין זה. לדבריו, "אין ביאת המשיח עיקר לתורת משה . . כי כבר יצוייר מציאותה (של תורת משה) זולתו". ועוד: "אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם" . לכן, לשיטתו, האמונה בביאת המשיח היא רק ענף מסתעף מהעיקר של שכר ועונש, שכן ביאת המשיח היא אחד מסוגי השכר ; אבל היא אינה עיקר בפני עצמו (כי אף-על-פי שכללות העניין של שכר ועונש הוא יסוד בדת, שכר מסוים זה, שיהיה בביאת המשיח, אינו יסוד בדת).

אמנם הכופר בביאת המשיח הוא כופר בתורה ובדברי הנביאים, והאמונה בתורה ובדברי הנביאים היא עיקר בדת, אבל אין זה טעם מספיק שהאמונה בביאת המשיח תיחשב לעיקר בפני עצמו. איש לא יאמר שהאמונה בכך ש"בני חם כוש ומצרים" היא עיקר בדת, מאחר שכך נתפרש בתורה שבכתב , והאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים היא עיקר בדת. ודאי שהאומר אחרת נחשב לכופר; אבל אין זה מפני שעניין זה מצד עצמו הוא יסוד בדת, אלא מצד עיקר אחר: מפני שהאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים, היא יסוד בדת.

וכך בנוגע לביאת המשיח: בספר היד כותב הרמב"ם ש"מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו", אבל זאת מפני שהתורה העידה על ביאת המשיח, והכופר בדבר המפורש בתורה הרי הוא כופר ביסודות הדת. השאלה היא מדוע בפירוש המשנה הוא קובע, שהאמונה בביאת המשיח היא יסוד בדת מצד עצמה?.

אמנם גאולת ישראל היא דבר בעל ערך עליון ביותר, אבל לכאורה היא אינה יסוד בדת. גם אם ח"ו לא תבוא הגאולה, ובני-ישראל ישארו בגלות (רח"ל), גם אז צריך לשמור ולקיים את דברי התורה. מדוע אם-כן הגאולה היא יסוד של התורה, עד שבלעדיה חסר בבניין כולו?

על-פי כל זה נבין, מדוע הרמב"ם קבע את האמונה בביאת המשיח היא לאחד מ"עיקרי דתנו ויסודותיה", כלשונו. לכאורה אינו מובן מדוע ביאת המשיח נמנית כאחד מהם?

אבל על-פי כל הנ"ל, מובן היטב מדוע האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי הדת.

הקב"ה ברא את העולם-הזה התחתון, עולם ששורר בו חושך כפול ומכופל, שמתנהלת בו מלחמה תמידית בין הטוב והרע, כדי שבני-ישראל יתגברו על הרע וינצחוהו, על-ידי שיחדירו בו קדושה אלוקית שבאה על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ויהפכוהו ל'דירה' לו יתברך.

זמן העבודה והמלחמה, "ולאום מלאום יאמץ" , וכשזה קם זה נופל – הוא עד ביאת המשיח. כאשר ה'קליפה' גוברת בעולם, נעשה חושך רוחני וגשמי בעולם, וישראל שרויים בגלות בין העמים, והגויים שולטים עליהם; ואילו כאשר כללות עם-ישראל נמצא במצב של עלייה רוחנית ומתגלית על-ידם מלכותו של הקב"ה בעולם (על-ידי קיום התורה והמצוות), באה גאולה גם בגשמיות, והם נעשים בני-חורין משעבוד מלכויות.

אבל גם בזמני גאולה אלה, לא היה זה ניצחון נצחי. כל עוד הגאולה באה מהאור האלוקי שמוגדר בצורת התגלותו (או 'המשכה מלמעלה למטה' – חסד, או 'העלאה מלמטה למעלה' – גבורה), עדיין תיתכן אפשרות שהחושך יחזור ויגבר.

הניצחון השלם והסופי של הקדושה על חושך העולם יהיה רק בימות המשיח, כאשר תתגלה עצמיותו של הקב"ה בעולם. מצד עצמיותו של הקב"ה, ההמשכה מהעליון ביותר, חודרת לפנימיותו של התחתון ביותר. זו מעלתה של מידת האמת – היא מחברת ומאחדת בין המשפיע לבין המקבל. המשכה זו נמשכת בעולם על-ידי עבודת בני-ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות במשך כל הדורות, והיא זו שתתגלה לעתיד-לבוא. אזי לא תהיה שום נתינת מקום להעלם האור, ומלכות ה' תיקבע באופן נצחי בעולם, דבר שיבוא לידי ביטוי בכך ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", והעולם כולו יהיה 'דירה' לו יתברך.

למעשה, זוהי תכלית בריאתו של העולם. לכך הוא נברא מתחילתו, בכדי שהוא ייעשה ל'דירה' גלויה לו יתברך. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, שמקיימים ישראל במשך הדורות כולם. זהו עניינה של האמונה בביאת המשיח – להאמין שיבוא זמן שהתורה והמצוות שהיהודי מקיים יפעלו את פעולתן בשלמות, והאור האלוקי שנמשך על-ידן יחדור לגמרי לעולם, עד שהקב"ה, בכל עצמיותו, יאיר בו בגילוי, והעולם יהיה למקום 'דירה' לקב"ה עצמו. זה עניינם של ימות המשיח – השלמת תכלית הבריאה.

האמונה בדבר זה, היא יסוד בקיום התורה והמצוות. כנ"ל, 'יסוד' הוא דבר שקיומו של הבניין כולו תלוי בו. בלעדיו הבניין אינו יכול להתקיים, או שיחסר בו עניין עיקרי ומהותי.

לכאורה יהודי יכול לטעון: למאי נפקא-מינה בעבודתי לדעת שיום יבוא והגאולה תגיע? עליי לעשות את עבודתי ולקיים את מצוותיו של הקב"ה, ואין זה מענייני לדעת מהי המטרה בזה ומהי תוצאת העבודה.

מובן מאליו שזו גישה בלתי-נכונה. משל למה הדבר דומה, לחייל באמצע המלחמה שיקום ויאמר, שאין זה מעניינו לדעת מדוע המפקד נתן פקודה לירות. לדעתו, בזמן מלחמה העיקר הוא להיות ממושמע להוראות, ואין לו צורך לדעת שעל-ידי פעולותיו הוא מרחיק את האויב ומקרב את ניצחון המלחמה. חייל שיאמר כך, אפילו יעשה את כל המוטל עליו, יחסר לו מורל וחשק במלחמה, ובמידה מסוימת הדבר גם ישפיע על צורת הלחימה שלו, שלא תהיה כפי הנדרש.

כמו-כן בעבודתו של יהודי בתורה ומצוות: יהודי אינו יכול לומר שאין זה מעניינו לדעת שעל-ידי קיום המצוות הוא מקרב את הניצחון המיוחל. יהודי בהחלט צריך לדעת שמתנהלת כאן מלחמה בין צד הקדושה לצד ה'קליפה', ועלינו לנצח במלחמה זו. הוא צריך לדעת שעל-ידי כל מצווה נוספת שהוא מקיים הוא מביא עוד אלוקות לעולם ובכך מקרב את הניצחון.

יתרה מזו, יהודי צריך להיות בטוח, שבסופו של דבר אכן ננצח! זו כל המטרה לשמה נברא העולם, ואין ספק שסוף-סוף מטרת הבריאה תתבצע. יום לפני או יום אחרי, אבל סוף הקדושה לנצח. ידיעה זו עצמה מעוררת כוחות עמוקים יותר לעבודה, והיא נותנת בה חשק וחיות. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה אומר, שכאשר חיילים יוצאים למלחמה, הם צריכים לצאת מתוךניצחון. החייל צריך מלכתחילה לדעת שהוא עומד לנצח, ואז מלחמתו תהיה בחשק גדול יותר ובמסירות גדולה יותר.

ולכן האמונה בביאת המשיח היא יסוד בדת: יהודי צריך לדעת שבסופו של דבר בני-ישראל ינצחו במלחמה, ולא רק שבני-ישראל יהיו בני-חורין בשלמות ומאומה לא יפריע להם בעבודת ה', אלא אדרבה, המלך המשיח אף יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד, ותתגלה בעולם כולו מלכותו העצמית וההחלטית של הקב"ה, באופן נצחי שאינו ניתן לשינוי.