היה מי שהשיב בטעם, ומי בלגלוג ללא מחשבה. הרבה עוסקים בהבאת מובאות, שוכחים כי מרחב הדיון שלנו נקרא 'עצור כאן חושבים' ולא 'עצור כאן מצטטים'.
שגב רב יש בדברים שמביא YOSSIW: "למעשה, זוהי תכלית בריאתו של העולם. לכך הוא נברא מתחילתו, בכדי שהוא ייעשה ל'דירה' גלויה לו יתברך.... , והאור האלוקי שנמשך על-ידן יחדור לגמרי לעולם, עד שהקב"ה, בכל עצמיותו, יאיר בו בגילוי, והעולם יהיה למקום 'דירה' לקב"ה עצמו". יפים גם הדברים במשפט האמצעי: "זהו עניינה של האמונה בביאת המשיח – להאמין שיבוא זמן שהתורה והמצוות שהיהודי מקיים יפעלו את פעולתן בשלמות". [לא נעסוק כאן בשאלה גדולה, האם עתידים כל אומות העולם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, האם התורה מכוונת בסופו של דבר להיות קוסמופוליטית].
הרעיון הנשגב הזה בדבר העולם כדירה של האל מופיע גם אצל אומות העולם וגם אצלם, כמו שהתבטאו הכותבים כאן, ההקשר הוא מוסרי. קיקרו, בספרו על טבע האלים, מביא את דעתו של סטואיקן בשם בלבוס הרואה באלים ובבני האדם אגודה אחת שתפקידה לקשט את העולם. [הכוונה היא קישוט מוסרי. הסטואה היא קוסמופוליטית והיא פונה אל כל בני האדם באשר הם]. ושוב מופיע הרעיון בתורת המוסר של קאנט, השואפת ליסד 'ממלכת תכליות'. אלהים הוא המלך באשר רצונו טהור ופועל אך ורק באופן מוסרי, וכל אזרחי הממלכה הם בני תבונה, הרואים כל אחד כתכלית לעצמו, ולא אמצעי לסיפוק איזו מטרה זרה, ונוהגים זה בזה לפי הצו המוסרי הכללי.
ברור המושג 'טוב'.
מעשה מרמה או שקר הוא מעשה רע. לנהוג ביושר ובאמת הוא מעשה טוב. המושגים 'טוב' ו'רע' נתפסים מיד, אצל כל קורא, בהקשר מוסרי. וכך אצל המגיבים כאן. אבל נראה כי יש משמעות נוספת, בהקשר אחר, למושגים האלו, והיא קודמת להם. כולנו מכירים את הפרק הראשון בתורה. ביום השלישי נבראים הצמחים "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו". ביום הרביעי "את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו". עוד נוסף כאן: "ויברך אותם אלהים לאמור פרו ורבו ומלאו את המים בימים ןהעוף ירב בארץ". אחר כך, ביום הששי: "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו". ועל כל הדברים האלו נאמר: "וירא אלהים כי טוב".
איש לא יטען כי יש ליחס איזה כושר מוסרי לאיזה עשב, לתולעת בבוץ, לאיזה חרק, שבלול או שרץ בים. בכל זאת נאמר עליהם 'כי טוב'. המשמעות הזו של המילה 'טוב' איננה מוסרית כלל אלא ישותית-אונטית, [ביוונית. 'טו און' – יש, אונטולוגיה – התורה העוסקת ביש]. העובדה כי יש דבר טובה היא מהעדרותו של הדבר הזה, מן ה'אין'. הרעיון הזה משותף לכל התרבויות המערביות [כנראה בהבדל מתרבויות מזרח אסיה. בעת העתיקה ובימי הבינים העולם המערבי כולל את קדמת אסיה, אירופה וצפון אפריקה, את היהדות, הנצרות האיסלם והתורות הפגניות של האזורים האלו]. השימוש הראשון של המושג 'טוב' בתורה הוא איפא ישותי-אונטי, ולא מוסרי-אתי. ה'טוב' האתי וה'יפה' האסתטי, הם נגזרות של הטוב והיפה האונטי.
בכל הפסוקים האלו נוספת גם המילה 'למינהו'. משמע, לא איזה מין אחד של עשב, תולעת או דג, אלא כל המינים כולם בשלמות. זהו 'עקרון המלאות' שמנסחו היה אפלטון [ראה להלן]. העולם נברא שלם מבחינת כל מה שאפשר היה שיברא, אין חסר בו דבר ואין בו מקום לדבר חדש. [רעיון ההתפתחות הוא רעיון מודרני בתכלית].
ולבסוף נוספת הברכה 'פרו ורבו ומלאו'. לא די שנברא כל מין שבאפשר, אלא שהם צריכים למלא את כל חלל הארץ. כאן באה לידי ביטוי 'אימת הריק'. הריק הוא מקום של העדר, אין, מות, והוא מעורר אימה. [בציורים עתיקים הדבר בא לידי ביטוי במילוי כל שטח הציור באוביקטים כדי לא להותיר מקום ריק].
כעת, כאשר נסוב את המבט מן הבריאה אל הבורא, נוכל לומר עליו בלשונו של אפלטון: 'הוא היה טוב, והטוב – לעולם לא תיצר עינו בכל דבר שהוא. וכיוון שלא היתה בו צרות עין, רצה שכל הדברים ייעשו במידת האפשר דומים לו עצמו [כלומר טובים]. ובוודאי נצדר אם נקבל דעתם של אנשים נבונים, שזאת היא הסיבה המכרעת שגרמה להתהוות ולסדרי העולם. ... ובהיותו טוב מכל, לא היה דינו, וגם עכשיו אין דינו, לעשות דבר שלא יהא נאה ביותר. ... מה היה אותו בעל חי שכדוגמתו הותקן העולם בידי מתקינו? ... יצר [את העולם] בצורת חי אחד ויחיד, נראה לעין, הכולל בתוכו את כל בעלי החי'. [טימאיוס, כתבי אפלטון, תרגום ליבס, הוצ. שוקן, כרך ג' ע' 531-2]. כאן מופיע רעיון גדול נוסף שאינו זר לנו כלל וכלל. העולם בבחינת מעשה פעולה של אמנות גדולה המתבצעת ב'ידי' אל תבוני הפועל כאדריכל. [מכאן עולה גם בעיה גדולה: בריאת העולם לאחר שלא היה קודם לכן, ומה זה אומר על שלמות האל].
משפטים אלו הם משפטי היסוד של כל התאולוגיה המערבית, והשפעתם עצומה על כל ההוגים של העולם המערבי זה אלפיים וארבע מאות שנים, וכל ההוגים היהודים בכללם. [אפלטון כמובן לא הכיר את התורה ולא אימץ את הכתוב בה. צריך לומר שיש תפיסות משותפות לכל תרבות המערב שאנחנו חלק ממנה]. צריך לציין כי בצידה של התורה האפלטונית יש תורות אחרות בעלות חשיבות והשפעה רבות. גם התורה האפלטונית עברה פיתוחים והתגלגלה לכדי תורות אחרות, שונות ובכל זאת קשורות לאותו הגזע ממנה יצאו. אריסטו הוא גדול תלמידיו של אפלטון, מי שלמד מפי אפלטון עצמו, ופיתח אחר כך שיטה משלו. פלוטינוס, מאות שנים מאוחר יותר, פיתח את הנאו-פלטוניזם, השיטה הפילוסופית הגדולה האחרונה של העולם העתיק. הנאופלטוניות היא בעלת השפעה גדולה על הנצרות האיסלם ותרבות המערב עד ימינו. השפעתה על החשיבה היהודית עצומה. די להזכיר כאן את הקבלה, הספירות ותורת ההאצלה המיוסדת עליה.
לקראת סוף הרומן 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, – [מיכאיל בולגקוב הוא סופר רוסי שמת ב 1940. הספר הוא התקפה חריפה על המשטר הקומוניסטי, השחיתות שלו, האתאיזם שלו. זו פנטזיה פרועה ומקסימה. מומלצת לכל אחד. למרות הארסיות של הספר, שכמובן נאסר לפירסום, סטאלין חיבב את הסופר, והוא זכה למות בשלום על מיטתו. הספר הופיע בעברית גם תחת השם 'השטן במוסקבה' בהוצאת 'עם עובד'], – ובכן, לקראת סוף הרומן מופיעים על גג אחד הבתים במוסקבה מתי הלוי, תלמידו של ישו והפרופסור וולאנד. מתי כמובן אוחז בדעה כי ישו בישר את הגאולה, את בואו של האור המלא המגרש כל צל. הפרופ' וולאנד מפנה אותו אל בתי מוסקבה ואומר לו: ראה כי כל בית מטיל צל. בעולם שכולו אור מחייב את הריסת הכל.
לפני כארבעים שנה קראתי את 'מערכת האלוקות' עם פרוש החייט, משם זכור לי היטב ביטוי מפתח המציין עיקרון גדול: 'צורך קיומו של העולם'. שתי האנקדוטות הזרות האלו באות לבטא את אותו הרעיון האפלטוני הגדול: האל היה טוב. הוא ברא עולם מלא בכל הסוגים והמינים שבאפשר, לפיכך עולם השלם ביותר והטוב בדומה לבורא שברא אותו. וכדי לומר דברים מפורשים, העולם בלי הנחש היה עולם חסר ופחות טוב.
מכאן יוצא כי כל מחשבה על שינוי בעולם, האמור להביא אותו לפזה אחרת של מציאות, מחשבה זו היא משום הטלת דופי בטוב האל ובטוב מעשהו – הבריאה.
בכך אני משיב לשאלתו הראויה של אמרי_בינה. ימות המשיח שבו ימוגר הרע כולו אפשריים רק כאשר מציבים אותם כאידאה מכוונת, האמורה להדריך אותנו בכל מעשינו. לכן מוטל עלינו להאמין בה ובהיותה תמיד בבחינת עתידה לבא, כדי שלא נחדל לפעול על פיה. מי שלא מאמין בה אינו פועל על פי כוונתה ובכך הוא נעשה כופר. אבל אין היא כשלעצמה עתידה להפוך את מהותה, לחדול מלהיות אידאה מכוונת ולהפוך לממשות בפועל. כך אני מבין את הרמב'ם ורואה כן מחשבה מתוחכמת. ואוסיף עליו בהמשך.
התאוריה האפלטונית בדבר יצירת העולם על פי מודל המשמש דוגמה, מועתקת גם אלינו ומופיעה בפרשה הראשונה של בראשית רבה. "רבי הושעיה רבה פתח: (משלי ח): ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו'. אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ...
דבר אחר: אמון - אומן. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא, מביט בתורה ובורא את העולם". [יש לשים לב כי הטקסט חדור מילים זרות. מיוונית: 'פדגוג' הוא 'מוביל ילד' agogos מלווה paidos ילד. פנקס. דיפתרא – יריעת קלף עליה מצויר תרשים הבנין. מלטינית: פלטין – על שם פאלאטיום, הגבעה שעליה נוסדה העיר רומא. היא אחת משבע הגבעות של העיר רומא, עליה היה הארמון. מכאן השם הלועזי לארמון]. רבי הושעיה רבה, שחי כחמש מאות שנים אחר אפלטון, מעיד על עצמו בדבריו שהרעיון האפלטוני היה ידוע לו, ואין כל פלא בדבר.
התורה האפלטונית יוצרת תהום פעורה בין העולם השמימי, הטהור והנצחי המשמש דוגמה, ובין העולם הנברא, הארצי שנוצר על פי הדוגמה הזו. התהום הזו קימת גם בין התורה והעולם. התורה הנאופלטונית של פלוטינוס [205-270 לספירה] מנסה לפתור את הבעיה של הגישור בין שני החלקים. במקום שני עולמות בא עולם אחד, רציף ומדורג. ראשו ב'אחד' [אצלנו ספירת א'ס], שהוא נתון לעצמו בשלמות, הוא חסר ידיעה על מה שמחוץ לו, וחסר רצון, אינו פועל ואינו משגיח [יש כאן יסודות חזקים של האל האריסטוטלי], אבל נאצל ממנו שפע אין סופי, המתגלגל לכדי ריבוי, וסופו הוא בחומר ההיולי. החומר הזה אינו ניגוד אלא סופו של רצף אחד מדורג. ה'אחד' הוא בעל מעמד מיוחד אבל אינו באמת נבדל מן העולם. [נאופלטוניות ופנתאיזם].
הנאופלטוניות שומרת על עקרון המלאות. העולם כולל כל מה שבאפשר ומלאות זו היא הטובה ביותר שבאפשר. מאידך היא מוותרת על רעיון יסוד אחר של אפלטון, רעיון האדריכל הפועל. אם 'נדחק את הטעון אל הקיר' מתחייב עולם קדמון שה'אחד' מאציל אותו מאז ומתמיד.
רעיונות אלו מתגלגלים בכל מיני צורות, שינויים, ופיתוחים. הם מצויים גם בקבלה, גם אצל שפינוזה, הפילוסוף הגדול ביותר שקם ליהודים. כמובן, הבאתי את הדברים בצמצום רב ובפשטנות יתרה במסגרת מה שאפשר כאן.
דבריו של YOSSIW "כאשר תתגלה עצמיותו של הקב"ה בעולם. מצד עצמיותו של הקב"ה, ההמשכה מהעליון ביותר, חודרת לפנימיותו של התחתון ביותר. זו מעלתה של מידת האמת – היא מחברת ומאחדת בין המשפיע לבין המקבל", – נקראים על ידי כרעיון קבלי שהוא ביטוי נאופלטוני. אין תהום בין העליון והתחתון, בין המשפיע והמושפע. הם אינם נובעים ממקורות שונים וזרים זה לזה. הם כולם מצויים על רצף אחד המבטא מלאות שלמה ומחוברת היטב כיצור חי. החיבור הזה הוא מה שנקרא כאן 'מידת האמת'. והאמת היא קבועה ושלמה. היא הווה. לכן מה שלא מתאים לי הוא לשון העתיד 'תתגלה'. כפי שאני מכיר ומבין את הרעיון על פי התורה הזו, צריך להיות לשון הווה: 'מתגלה'. והפתרון לכך הוא מה שהשבתי למעלה לאמרי_בינה.
אם ישיב לי איזה קורא כי דברי אינם מתישבים עם 'אמונותינו', אחזיר לו ואומר כי 'אמונותינו' כוללות רעיונות שונים, חלקם מצויים בניגוד ובסתירה לאחרים, חלקם אולי נחשבים לקורא הרגיל כ'כפירה' ממש. אלא שכפירה קימת אצל הקתולים, ואנחנו, אימצנו פנימה לתוכנו כפירות רבות ואיננו מדקדקים בזה יותר מדי.
אמרי_בינה מיחס לי את הדעה כי המאמינים בביאת המשיח הם ההמון הנבער הבאים למסקנה זו מתוך צורך פסיכולוגי, חולשת אנוש וצרכיו. 'המון נבער' הוא ביטוי המתאים מאד לרמב'ם אבל אינני חושב שהשתמשתי בו בדברי הקודמים. אני מדבר על צרכים אנושיים הקימים אצל הרוב הגדול של האנשים, גם נבערים מדעת, גם פשוטי עם וגם מלומדים וחכמים. כולם בני אדם.
ועוד הערה לשגיאה לשונית נפוצה. לכל בני האדם יש צרכים נפשיים-פסיכיים ובעיות נפשיות-פסיכיות. לעומת זה בעיות פסיכולוגיות, בעיות בתורת הנפש, יש רק לחוקרים העוסקים במדע הנקרא פסיכולוגיה=תורת הנפש.
YOSSIW כותב עוד: "לכאורה יהודי יכול לטעון: למאי נפקא-מינה בעבודתי לדעת שיום יבוא והגאולה תגיע? עליי לעשות את עבודתי ולקיים את מצוותיו של הקב"ה, ואין זה מענייני לדעת מהי המטרה בזה ומהי תוצאת העבודה". נדמה לי שכאן טעה בכוונת דברי, שעסקו בענין המוסרי, ובהם התכוונתי לדבר הזהה להבחנה הידועה בין מצוות לשמן ושאינן לשמן. כך הדרישה המוסרית. אדם מצווה לעשות את הראוי מבחינה מוסרית. נקודה. זהו מעשה מוסרי לשמו. אם הוא עושה את המעשה משום כל סיבה אחרת, המעשה יוצא מן המישור המוסרי, בדומה למצווה שלא לשמה. אם אדם נותן סכום גדול לצדקה ומפרסם את הדבר, אינו פועל במישור המוסרי, אלא פועל במישור תועלתי: לעשות לו שם טוב, לרכוש מעמד חברתי או השפעה וכח בחברה וכדומה. אם הוא נותן צדקה בסתר ומשיג סיפוק עצמי או הערכה עצמית, גם אז הוא אינו פועל במישור המוסרי, אלא פועל במישור תועלתי, אישי פנימי. כאשר אדם נותן צדקה לשמה, ללא שום הקשר אחר מלבד קיום הצו המוסרי שבדבר, הוא יודע היטב היטב מה המטרה ומה התוצאה, ופעולה טהורה כזו אפשרית רק מתוך ידיעה ברורה כזו. הוא פועל מתוך רצון שהמעשה שלו יהיה חוק כללי שכל היתר ינהגו על פיו. והמעשה הזה מכוון אל תכלית מאד ברורה: היותו של כל אדם ואדם יצור בעל כבוד שלם בפני עצמו, שאינו נפגע ממעשה חסד, אלא מקבל בזכות משום היותי יצור בעל כבוד.
הייתי מסכם זאת במלים של הוגה דעות גדול: קשה הוא המוסר.
לסיום כמה מלים על הרמב'ם. הרמב'ם הוא אליטיסט, רחוק מאד מכל השקפה של השכלה 'דמוקרטית' נאורה. הנאורות דורשת מכל אדם שיצא מילדות לבגרות לחשוב באופן עצמאי, לרכוש השכלה וידע. היא מאמינה שהדבר אפשרי ונחוץ ובעצם הכרחי. על סמך זה בנויה קהיליה של אזרחים היוצרים רפובליקה = רס-פובליקה = דבר וענין של הציבור, שבה כל אזרח הוא שותף במדינה שלו וצריך לקחת חלק בעניניה. לכן חובה עליו להיות משכיל ובעל יכולת חשיבה עצמאית. הרעיון הזה, שאמור לחול על כל אחד מאיתנו במציאות היום-יומית שלנו, בלתי מתקבל על דעתו של הרמב'ם וזר לו לחלוטין. הוא אינו נבדל מהוגי דעות רבים אחרים בימיו.
כאשר קוראים את הרמב'ם צריך תמיד לתת את הדעת אל מי הוא פונה ומה כוונתו. זכרו כי המורה נבוכים נכתב בעבור אדם אחד בלבד, גם היום אין הספר מקובל בחוגי מאמינים רבים. כך הוא כותב במו'נ חלק ג פרק כ'ז: " כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש ותקון הגוף, אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם, ומפני זה יהיה קצתם בפירוש וקצתם במשל, שאין בטבע ההמון לסבול השגת הענין ההוא כפי מה שהוא. ... וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, ... יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת לכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה".
ובפרק נ'א מופיע משל ארמון המלך והשואפים לראות פני המלך. "והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם המון אנשי התורה רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצות, והמגיעים אל הית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה, ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור..."
עוד הערה אחת נחוצה על השקפת הרמב'ם. YOSSIW מדגיש את חשיבות היהודי בעבודתו ובקיום המצוות. הרמב'ם סבור כי כל אדם המגיע לדרגה מוסרית ואינטלקטואלית עשוי להגיע לדרגת נבואה.
כבר הארכתי יתר על המידה
עודד
