אנשים חושבים...
"במקום לשבור את הראש מה העולם חושב עלייך, קח את האנשים שאוהבים אותך והפוך אותם לעולם שלך"
על ספסל אחד, מול תחנה מרכזית, נפרדנו. במקום השוקק הזה, כשמסביבנו תערובת אנשים מכל הסוגים שנפגשים, נפרדים, נוסעים או סתם מתלווים למישהו קרוב.
תמיד היינו אלופים בלמצוא לעצמינו פינה של שקט בתוך בלאגן גדול, גם עכשיו.
היה חושך וקר, קר מאוד והגשם ירד ללא הפסקה.
"מה הכי את רוצה עכשיו?" שאלת אותי באכפתיות רכה, מתאמץ כלכך לרצות.. ואני רק עניתי לך בלי לחשוב- "לחזור לימים של לפני שהכרתי אותך." אתה לחשת לי "זכותך" ואז קמנו.
אולי רצית לומר עוד משהו, לא יודעת. הייתי כלכך עסוקה בלהלחם בדמעות ולגייס שאריות של כבוד עצמי, שלא ממש שמתי לב.
"לילה טוב" לאטת לי בשקט, בפעם האחרונה והעיניים שוב נפגשו, ואני קויתי שמה שניגבתי מהלחי היה רק טיפה מהגשם.
הלכתי מהר יותר ויותר,פחדתי לפגוש אותך שוב, למרות שאם הייתי חושבת על זה עוד קצת הייתי מבינה מייד שאין סיכוי. התחנה שלך בכלל בכיוון הנגדי, ואתה לא כמוני- שמסוגל להקיף חצי עיר סתם כך, רק כדי לנסות להפסיק לחשוב...
אנשים חושבים שזמן הוא דבר יציב, קבוע ולא משתנה. הם אינם יודעים שזמן יכול לבעור, לטפטף, לקפוא. לא מכירים את הרגעים הקטנים, הנפלאים- בהם היית רוצה שהזמן יעמוד מלכת. לא יודעים לעמוד על ההבדלים בין אורך הדקות בלילה כשהשינה ממאנת לבוא, לבין הימתחות הרגעים ביום כשהערב מסרב לרדת. אנשים חושבים ששבוע הם רק שבעה ימים. הם לא יודעים ששבוע הוא עשרת אלפים ושמונים דקות, מוצפות בך, כשהיית וכשהלכת.
וגם הלילה, כמו בכל הלילות, אני מדפדפת בתמונות שלך, מסתכלת לתוך העיניים החומות, חלונות ללב הכי גדול בגליל התחתון וצורחת בשקט. כל המילים שאמרת עולות בי. בסוף אני נרדמת ככה, בבגדים ונעליים. כשמסביבי מפוזר כל מה שנשאר לי ממך. אומרים ששינה בגרביים מביאה לשכחה.. הלוואי.
אנשים חושבים שכתיבה מגיעה מהראש. יושבים, חושבים, מתכננים מה ואיך, פתיחה, אמצע וסוף. מסדרים יפה והשאר בא מעצמו. חושבים שעם קצת התפייטות ומילים יפות, יוצא שיר או לפחות פרוזה סוחטת דמעות.
אנשים לא יודעים שכתיבה באה מבפנים. בלי לתכנן מראש ובלי לסדר. ולא כל קטע שכותבים הוא מקסים ומיוחד ומרגש. הם לא יודעים שכתיבה היא גם קצת כמו לזרוק את הזבל...
אנשים חושבים, תמיד היית אומר, זה אדם אחד שחושב ועוד אדם שחושב. כמו, כמו שנינו, עכשיו.
אנשים חושבים שהתגברתי, שנינו יודעים שלא.
 |
|
|
