אנשים חושבים...

הרחמיים העצמיים, אין הם אלא מקום מפלט.. מקום לברוח אליו.. מקום בו המסכנות שלנו נותנת לנו כוח.. סוג של עצמה (הרי אני מסכנה ואומללה..) הם ממכרים, כי שם האדם מרגיש שהוא שווה משהו, שהוא סך הכל ילד קטן.. 

אבל כמה שהם ממכרים הם גם כואבים, הם לא נותנים ללב להתרפאות, הם לא נותנים לאחות את הקרעים.. הם גורמים לאדם לדשדש שוב ושוב בעבר, ולהשקיט את המצפון שלו על נפילות וויתורים. 

האם זה קל?! ברור שלא..! 
אבל האם זה שווה?! עוד יותר ברור שלא!

וכמו שכתבת - יש הרבה מקום לתקווה, והרבה..
כי נפש שלא ידעה צער ומכאוב, לא תדע לבקש על עתיד יותר טוב.. 
והצער והמכאוב, אין הם אלא מקור לאור והזדככות, מקור להתעלות ורוממות. 

"השם צלך על יד ימינך"..
השם הוא כמו צל.. דווקא ככל שהאדם יותר קרוב לאור, הצל (החושך) ניכר יותר טוב.. 
רק להישיר מבט בעוז.. 

זה שזה צף לך, זה לא אומר שלא התגברת!
העובדה שהצלחת להמשיך הלאה.. שהצלחת לחייך, לשמוח, לעודד, להיבנות, להתקדם, להילחם.. 
אין לך הצלחה גדולה מזו!!

והרגשות שצפות.. שמאיימות.. שגורמות לך לשקוע ולבהות.. הם אותם רגשות שעדיין חרוטות בנפש לך.. חרוטות במעמקי הלב.. וכמו שהצלחת לגרום להם לא לפרוץ.. לא לפעפע במהלך חייך, גם את גם תמשיכי להצליח שוב ושוב להכהות את הרגש.. לגרום לו לדעוך גם באסוציאציות נוספות וחדשות..

היי בטוחה בזה!