ס' חזון עובדיה שבת ה'.

מ"מ נראה שכדאי להביא לכך דוגמא חייה.

בעז"ה אוריד לכאן בשלבים ס' שו"ת חזון עובדיה עם ההסכמות

זיהוי,
דוקא את הדוגמא מחזון עובדיה הל' פסח לא רציתי לכתוב. אני מכיר ת"ח מופלג כבן שבעים שמוקיר ומעריך כל גדול בתורה באשר הוא ואף מוחה נמרצות במי שמדבר סרה במרן הגרע"י, אף שאינו עוסק בתורתו. לפני כמה שנים קיבל במתנה את הספר חזו"ע הל' פסח, ובחוה"מ התיישב לקרוא את כולו מתחילתו עד סופו, וכשסיים אמר לי בצער, חיפשתי בדבריו משהו חדש, קושיא טובה, תירוץ טוב, סברא חדשה, אבל מה אעשה שהכל כבר כתוב בספרי האחרונים. הצטערתי לשמוע את זה.
אתה ודאי תשיב לי במעשיות ובהסכמות הנ"ל, אבל זה לא תשובה ענינית.
אם היו מחברים ספר מסודר במתכונת הנ"ל, ולא רק בעניני המועדים או עניני או"ח אלא גם בעניני אהע"ז יו"ד חו"מ שעוסקים בהם יותר בישיבות (גם הספרדיות), אז תורתו של מרן תתקבל הרבה יותר, ואף הרמ"ים ומגידי השיעורים בישיבות (לפחות הספרדיות) יביאו מתורתו תמידין כסדרן בשיעוריהם.

עוד נפלאות מתורת הגר"ע:
 
הסכמת רבו הגרצ"פ פראנק [אותו אותו מכנה מרן פאר הדור אביר הרועים הגאון האמיתי וכו'] ותשובת התלמיד (חבר) - הגר"ע בצידו: 
    

צבי בכמוהרי"ל פראנק 
                                                                  
הרב ואב־ביח דין

לירושלים עיה׳׳ק תובב׳׳א

ב״ה. ירושלים ת״ו. יום כ״א אדר תשי״ב.

הסכמה

ביודעי ומכירי קא אמינא הוא ניהו הרב הגאון חריף ובקי בחדרי תורה, מוהר׳׳ר

עובדיה יוסף שליט״א. מגדולי גידולי ישיבת ״מדרש בני ציון המפורסמת, ומאשר

שקד על התורה ביגיעה רבה ונתקיים בו: נפש עמל עמלה לו, גדל והצליח מאד

במעלות התורה, ונתעלה לחבר בית הדין ברבגות הראשית בפתח תקוה ת׳׳ו. ועתה

יהיב דעתיה למהדר לביתו בירושלים ולהוציא לאור עולם את ספרו ״חזון עובדיה״,

שכל דבריו מתאימות סובבים על עגיגי חג הפסח. ואם בי למראה עיני לא חיו אלא איזה

קוגטרסים, אבל מקצתו מעיד על כולו, כי חזותו מוכיח מתוכו, שהרב המחבר חריפא

סכיגיה, וידיו רב לו בסוגיות הש״ס והפוסקים. וכחו יפה בחקרי הלכות ובספקותיהן.

ומראה פגים לכל צד, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא. והוא קנקן חדש מלא

ישן. והמעיינים ימצאו נחת בו ובתורתו. ולזאת אמינא לפעלא טבא יישר. וחפץ ה׳

בידו יצליח, דיתבדרון שמעתתיה בעלמא בפומייהו דרבגן ותלמידהון. ויזכה להגדיל

תורה ולהאדירה.

ולחיבת הקדש אעלה איזה גרגירים מאת אשר נתעוררתי מדי עברי בין  אמרותיו

היקרים.

א. בסי׳ כ״ו מספרו, מביא משו״ת תורת חסד מלובלין (סי׳ ל אות ב) שמוכיח מהתוספות

(גדרים י:) דבאיסור דרבנן לא מפסיל משום מהב״ע, שאל׳׳כ היאך הוכיחו שיש איסור

דאורייתא בשלמים מההיא דראש השגה (כח.) שאם תקע בשופר של שלמים לא

יצא, וכווגת הגאון הגד, שאם נאמר דאף בדרבגן לא יצא משום מהב״ע שוב אין

הוכחה דשלמים אסור בהנאה דאורייתא. מכיון דגם משום דרבגן נמי לא יצא.

ע״כ. ולע״ד היה גראה לדון, -אפי׳ אם נאמר דגם בדרבנן איכא משום מהב״ע,

מ״מ שפיר מוכיחים התוספות, דמדלא יצא בשופר של שלמים ע״כ דבשלמים איכא

איסורי הגאה דאורייתא. ולזה אקדים דברי הש׳יע חו״מ (סי׳ רלד ם״ג), אבל המוכר

לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד״ס אם אכלם אין המוכר מחזיר לו כלום. והש״ך

תמה דלמה לא יהא חייב להחזיר מה שקיבל יותר מדמי הטרפה. וע״ז כתב הנתיבות,

דאף דבאיסורי תורה אפי׳ אוכלם בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על היסורין,

מ׳׳מ באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשרה וכו.

ע״כ. הרי דבשננת דרבנן אין זה עבירה וכטאן דלא עבר כלום. והנה סוגיא דר״ה

(כח.) מכיון דמחלק בין עולה לשלמים משום דבעולה יש מעילה ובשלמים ליכא

מעילה, ע״כ דבשוגג מיירי,וא״כ אתי שפיר הוכחת התוס׳, דאיסורי הנאה דשלמים

הוא איסור דאורייתא, דאי דרבנן בשונג לא הוי עבירה כלל, ואין מקום לומר דלא

יצא משום מהב״ע, ולפ׳׳ז בעובר אדרבנן במזיד גם התוס׳ מודים דיש בדרבנן משום

מהב״ע.*)

תשובת הגר"ע:

*) בהרמנותיה דמרן הגאון האמתי אביר הרועים מופת הדור והדרו(שליט׳׳א) זצ״ל, אמרתי להעיר

בדברי קדשו המאירים כספירים, הנה אשר כתב לדחות ראיית הגאון התורת חסד שהוכיח מהתוס׳

נדרים (י.) שבאיסור דרבנן אין לפסול משום מהב׳׳ע, והדר׳׳ג דחה ע׳׳פ מ״ש הנתיבות בחו״מ (סי׳

רלד) דשוגג בדרבנן א״צ כפרה כלל, וכאילו לא עשה שום עבירה, והתם בשוגג מיירי,

אבל במזיד אף להתוס׳ יש בזה משום מהב״ע. הנה להלן בסי׳ כט הארכתי בס״ד בדין

מהב׳׳ע בשוגג בדרבנן, והוכחתי שאף בזה יש משום מהב״ע כדמוכח בתוס׳ (סוכה ל.),

ושכן הוכיח במישור המהרי״ט אלגאזי בהל׳ יו״ט (בכורות פ״ח אות סד) בד״ה ואולם. ועוד

הוכחות לכך. והגאון פדי יצחק בלאזר הוכיח עוד מהתוס׳ הנ״ל שגם באונס הדין כן, משום

שעצם המעשה הוא עבירה אף על פי שהעושה פטור מעונש. ע׳׳ש. ולפ״ז ראית התורת חסד

קמה וגם נצבה, שאף הוא נדאה דס׳׳ל שכל שעצם המעשה הוא עבירה שייך בו דין מהב׳׳ע,

ובאמת דבלא״ה סברת הנתיבות שחידש דשוגג בדרבנן א״צ כפרה כלל דחשיב כאילו לא עשה

שום עבירה, אינה מוסכמת, ורבים מן האחרונים הוכיחו להיפך ממ״ש הדמ׳׳א בהגה ביריד

(סי׳ קכג סכ״ו) שהשותה יין נסך בשוגג צריך להתענות משום כפרה, ומה שיש דוחים דמיידי

ביין נסך ממש, הנה בשו׳׳ת הראב״ן (סי׳ כו) מבואר להדיא שכן הדין לגבי סתם יינם.

וכ״כ בדרכי תשובה (שם ס״ק פח) בשם קיצור שלייה. ואין לומר דשאני סתם יינם דחמיר דהוי

משום סרך ע״ז, שהרי כתב מרן החיד״א בשו״ת חיים שאל חייב (סי׳ לח אות לט) במעשה

של מהרח״ו, ששתה יין עם מי שהמיר דתו לדת ישמעאל וחזר בתשובה, אך לא השלים

תשובתו, והורה לו רבינו האר״י לעשות תשובה ולהתענות ע״ג תעניות (כמנין יין עם האותיות).

ע״ש. וידוע שאין הישמעאלים עובדי ע״ז, ולכן סתם יינם אסור בשתיה בלבד, ומותר בהנאה.

וכמ׳׳ש הרמב״ם (פי״א מהל׳ מאכ׳׳א ה׳׳ז), ושכן הורו כל הגאונים. וכ״פ מרן ביו״ד (סי׳

קכד ס״ו). ואעפ״כ החמיר האר״י בזה, אלמא דשוגג בדרבנן צריך כפרה. וע״ע בשו״ת זרע

אמת חייב (סי׳ מ) ד״ה אשר. ע״ש. וכ״כ המהר״ש קלוגר בספר מי נדה (בקו״א ס״ס קפה),

ובשו׳׳ת קנאת סופרים (דנ׳׳ו ע״ג), שגם באיסור כתמים דדבנן בשוגג צריך כפרה. וע״ע בשו׳׳ת

אבני צדק (חאו׳׳ח סי׳ יז וסי׳ מח). ע״ש. והשד״ח (מע׳ א כלל קח) הביא עוד מהאחרונים

שהוכיחו מהא דד״ה (יח:) והתענו על מה שהתעניתם. ע״ש. גם הגאון רבי יצחק אלחנן

בשו״ת עין יצחק (חאו׳׳ח סי׳ כו אות יב) כתב לדחות דברי הנתיבות בזה. ע״ש. והגאון

האור שמח (בפ״א מהל׳ גירושין הי״ז, דף כט ע״ד) כתב לסתור דברי הנתיבות הנ׳׳ל ממ״ש

הרמב״ם (פ׳׳א מהל׳ איסורי ביאה הי׳׳ב), שהבא על ערוה מן העריות כמתעסק חייב, וכן על

חייבי לאוין והשגיות. נמצא שאף בשניות מד״ס בשוגג חייב בדינישמים. ע״ש. וכן העיר

בשו״ת מחזה אברהם (סי׳ מט דנ״ח ע״א) מדברי הרמב״ם הנ״ל. ע״ש. ועיין בשו״ת הרמ״ץ

(חאו׳׳ת ס״ס ת וסי׳ מט אות יט) מ״ש בזה גם לענין מהב״ע. ע״ש. וע״ע בשו״ת זכר

יהוסף (סי׳ לא אות ב). ושו׳׳ת דברי מלכיאל (סי׳ עו). ובשו״ת תשורת שי ת׳׳ב (סי׳ כט).

ובשו״ת רבי בצלאל זאב שפראן (סי׳ צא). ובשו׳׳ת פתתי שערים (סי׳ א). ובשו״ת שערי

דעה (סי׳ קפח). ובספר משמרת שלום להמהרש״ם בחו״מ (פי׳ רלד). ובשו״ת רב פעלים ת״ג

(חיו״ד סי׳ טו). ובשו״ת חיי אריה (סי׳ נו). ובשו״ת לחם שלמה (או״ת סי׳ ו). ובשו״ת

התעוררות תשובה ח׳׳ב (סי׳ עא). ועוד. (ועמש׳׳כ בשו״ת יביע אומר ח״א חיו״ד סי׳ יד אות

ט, ובהערה לשם). ואכמ״ל. והגאון ממונקאטש בנימוקי או׳׳ת (סי׳ תרצה סק״ו) מסתמיך ואזיל

ע״ד הנתיבות, אך אינו מוכרת, וכנ״ל. ואמנם גם התורת חסד עצמו (בסי׳ לא אות ה) נראה

דעתו כהנתיבות, ובזה תתעורר דחיית הדר״ג. וצריך לדתות כמ״ש לעיל.

לצנוע ומעלי.
תשובות באעה"ז ובחו"מ יש לרוב ביביע אומר. קחנו משם.

העלתי סימן בשו"ת חזו"ע מלא בט"ס וההערות מעורבבות בתוכן. אבל אפשר להתמודד. בהצלחה.

סימן ב

עמדתי ואתבונן כדין קידוש בלילי ימים טובים, אם הוא מן התורה או מדברי

סופדים.

והנה הרמב״ם (בפרק כט מהלכות שבת הלכה א) כתב וז״ל: ״מצות עשה מן התורה

לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר

זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום,

וביציאתו בהבדלה״. וכתב הרב המגיד, ונראה מדברי רבינו בביאור שסובר שנם

ההבדלה דבר תורה והכל בכלל זכור. [וכן דעת הרבה מהראשונים, ומכללם השאילתות

דרב אחאי גאון והםמ״ג והחינוך, והריטב״א, ועוד. עיין בשרית יביע אומר חלק ד׳ חלק

אורח חיים סימן כג]. וכתב עוד הרמב״ם (בפרק כט מהלכות שבת הלכה כא):

״בלילי ימים טובים מקדש על היין כבשבת, וכן ביום טוב מקדש קידושא רבה כדרך

שמקדש בשבת״. וכתב על זה הרב המגיד: ״ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה״.

ע״כ. ולכאורה יש להעיר ממה שאמרו במכילתא (פרשת יתרו): ״זכור את יום השבת

לקדשו, לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשים על היין בכניסתו, אין לי אלא קדושה

ליום, ללילה מנין, תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם. אין לי אלא

שבת, יום טוב מנין, תלמוד לומר (אלה) מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי

קודש״. הא קמן דילפיגן לקידוש יום טוב מן התורה. אלא אם כן נאמר שאםמכתא

בעלמא היא. וזה לשון בעל הלכות גדולות (אחר מסכת ברכות דף יב ע״ד), מחייביגן

לקדושי ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא, דכתיב זכור את

יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכגיםתו, מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מן

התורה. אין לי אלא שבת, חג המצות מגין, תלמוד לומר למען תזכור את יום

צאתך מארץ מצרים, חג שבועות מגין, תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית במצרים

ושמרת ועשית. חג הסוכות מגין, תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

ויפדך ה׳ אלהיך, ומגלן דבחג הסוכות קאי, מדכתיב עלויה דקרא העגק תעגיק לו

מצאגך מגרגך ומיקבך, וכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרגך

ומיקבך. ואף על גב דמדכר להו בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון,

מאי טעמא זכור וזכרת תרי קראי כתיבי, ואתו מועדות וילפי משבת, מה שבת

בתפלה ועל הכום אף יום טוב בתפלה ועל הכום״. ע״כ. וכדברים האלה כתבו במחזור

ויטרי(עמוד פד סימן קז). וראבי״ה (ריש פרק ערבי פסחים עמוד קכט<. והאור זרוע

(הל׳ ערב שבת סי׳ כה). עיש. ודוחק לומר שכל דרשות הפסוקים האלה אסמכתא

בעלמא. ואמגם המגן אברהם (סימן רעא סוף ם״ק א) העתיק לשון הרב המגיד

הג״ל, שאין הקידוש ביום טוב דבר חורה, אולם ראיתי להאליה רבה (שם ם״ק ג)

שכתב להעיר על זה מלשון בעל הלכות גדולות הג״ל, וכתב, ואוליכווגת הרב המגיד

והמג׳׳א על ראש השגה בלבד. או דםבירא ליה דהגך קראי אסמכתא בעלמא. וצריך

עיון. עד כאן. ולכאורה קצת סיוע לזה, ממה שסיים בעל הלכות גדולות: ״דאף על

גב דמדכר בקידוש, צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, משום דזכור וזכרת

תרי קראי גיגהו״, והרי מן התורה די להזכיר באחד מהם, וכן כתב רביגו ישעיה

הראשון בספר המכריע (סוף סימן עא), שבתפלה בלבד יוצא ידי חובת קידוש מן

התורה, ואף על פי שבעל הלכות גדולות כתב דבעיגן לאדכורי בצלותא וקידושא,

דכתיב זכור וזכרת, תרי קראי, גראה לי שאין זה כתוב בשום מקום, ומלבו אמר

דברים אלה, ליתן טעם לדברי חז״ל (ברכות לג.) שהצריכו קידוש בתפילה ועל

הכום, ע״כ. והכי גמי יש לומר דקראי דמייתי לגבי קידוש של יום טוב אסמכתא

הביא דברי האליה p בעלמא גיגהו, גם מרן החיד״א בברכי יוםף (סימן רעא ם׳׳ק

רבה הג״ל, והעיר, דמה שכתב שכווגת הרב המגיד והמגן אברהם על ראש השגה,

איגו מחוור, והעיקרידהגי קראי אסמכתא בעלמא גיגהו, גם יש להעיר על האליה

רבה שלא הביא מה שאמרו במכילתא (הג׳׳ל) אין לי אלא שבת, יום טוב מגין

תלמוד לומר (אלה) מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש, הרי דיליף קידוש,

לימים טובים מקרא, ומוכח דהייגו לכל ימים טובים, בין לרגלים בין לראש השגה,

אלא דאםמכתא היא, וגם בריש הברייתא של המכילתא אפשר שהוא טעות סופר.

ע״כ. וכווגתו שיש להקשות על מ׳׳ש במכילתא, אין לי אלא קדושה ליום, ללילה מגין,

תלמוד לומר וכוי, שאדרבה עיקר הקידוש בלילה. וכבר הביאה הגמרא בפסחים

(קו.) ברייתא כלשון הג״ל, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין, אין לי אלא

ביום, בלילה מגין תלמוד לומר זכור וכוי, ופריך עלה, בלילה מגיןי אדרבה עיקר

קידושו בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקדושי, אלא הכי קאמר

זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכגיםתו, אין לי אלא בלילה, ביום

מגין, תלמוד לומר זכור את ״יום״ השבת לקדשו. ע״כ. והכי גמי יש להגיה הברייתא

דמכילתא כגיל, אין לי אלא בלילה ביום מגין וכוי. וכן הגיה הגר״א במכילתא הגיל.

ושוב ראיתי להרמב״ן בפירושו על התורה (פרשת יתרו פרק כ פסוק ח< שהביא

לשון המכילתא, והעיר על זה ממה שאמרו בפסחים (קו.) הגיל, וכתב, וכן הברייתא

שבמכילתא גתרץ בה: אין לי אלא בלילה, שהוא עיקר הקידוש, ליום מגין וכוי,

ואסמכתא בעלמא היא, לפי שכל הטעוגים קידוש מתקדשים בכגיםתם פעם אחת, כגון

קידוש החודש וקידוש היובל, אבל הקידוש ביום אסמכתא הוא, כי דייגו בקידוש

פעם אחת בכגיםתו, וכן על היין אסמכתא הוא. עכת׳׳ד. ולפ׳׳ז יש מקום לומר שגם

הסיום במכילתא, ימים טובים מגין וכוי אסמכתא בעלמא הוא. והן אמת שיש לומר

בכווגת הברייתא שבמכילתא, במה שאמרה אין לי אלא בלילה, ביום םגין וכר,

הייגושאם לא קידש בלילה מקדש ביום לתשלומין, וכדקיימא לן בפסחים (קח.

וקז.) מי שלא קידש בליל שבת מקדש והולך כל היום כולו. ולפי זה יש לומר דהוי

מדאורייתא, ולא אסמכתא בלבד. וכדםוכח מט׳׳ש הםאירי(פסחים קה.) בד״־ מי שלא

קידש בערב שבת, שאף בהבדלה דקיימא לן מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל

והולך כל היום כולו, לא משום תשלומין הוא, אלא משום דכולי יומא זמניה הוא, שהיום

הולך אחר הלילה שלפניו. ע״ש. והוא הדין לקידוש. וכן כתב הפרי מגדים (סימן רעא

מש״ז ם״ק יא) שהתשלומין של קידוש הלילה ביום מן התורה הם. וכן כתב הנרי׳׳ח

בספר בן איש חי שנה שניה (פרשת בראשית אות יט<. ע״ש. וכן מצאתי להראב״ד

בהשנותיו(בפרק כט מהלכות שבת הלכה י) וזה לשונו: ״וזה שדרשו אין לי אלא בלילה

ביום מנין תלמוד לומר זכור את יום, אסמכתא היא, דעיקר קידושא בלילה, מדכתיב את

יום ולא כתיב ביום, אי נמי דאי לא קדיש בליליא קאמר״. ע״כ. אולם הרב המניד שם

השינ על הראב״ד בזה, שאין פירושו נכון כלל, דאין משמעות הברייתא כן, ועוד

שהרי בפסחים (קה.) שאל רביגא מרב נחמן מי שלא קידש בליל שבת מהו שיקדש

כל היום כולו, והשיבו מדאמרי בגי ר׳ חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל

והולך כל היום כולו, הכי גמי מי שלא קידש בליל שבת מקדש והולך כל היום

כולו, ולא הביאו שם הברייתא הג״ל להוכיח כן. ע״כ. אך יש לדחות, דמשום דחוה

מצי למימר דההיא בלא תשלומין וקרא אסמכתא בעלמא. וכן כתב כיוצא בזה

הר״ן(ריש פרק המדיר) ובכמה חכתי. ובלאו הכי אשכחן בכמה חכתי בש״ם דמצי

לסייע לאמורא מברייתא ושתיק מיגה. וכמ״ש בהגהות הרש״ש ברכות (כו.). ומיהו

אפשר דםבירא ליה להרמב׳׳ן דגקיט בפשיטות דקידוש של היום הוי אסמכתא, ולא

קאמר דמיירי בתשלומי; של קידוש הלילה, משום דםבירא ליה שהתשלומין ביום

איגם אלא מדרבגן, שאין עיקר זמגו אלא בכגיםת השבת, וכמו שמצדד במגחת חיגוך

(םצוה לא). ע״ש. ועל כל פגים אין הכרח לומר שהלימוד במכילתא לגבי הקידוש בלילי

ימים טובים, הוא אסמכתא בלבד, כדברי הרב המגיד, שהרי הרמב״ן לא העיר כלל

בדין קידוש של יום טוב. וכן כתב בספר מרכבת המשגה על המכילתא שם. וע״ש.

ועיבא דשפיר חזי לרב אחאי גאון בשאילתות(פרשת יתרו סימן גד< שכתב וזה לשוגו:

״שאילתא, דמחייבין דבית ישראל לקדושי ליומא טבא וליומא דשבתא, דכתיב

זכור את יום השבת לקדשו, וביום טוב כתיב מקרא קודש יהיה לכם, ותגיא (בתורת

כהגים פרשת אמור פרשה יא) מקרא קודש זה קידוש היום, וםחייביגן לקדושיה

בצלותא ועל כסא דחמרא״, וכתב על זה הגאון הגצי״ב בהעמק שאלה (סימן גד אות

כא), דבמכילתא פרשת יתרו תגי לענין קידוש, ביום טוב מגין, תלמוד לומר מקראי

קודש. אלא דתגא דמכילתא דרישקידוש דשבת גמי מדכתיב לקדשו, וקידוש דלילה

מדכתיב כי קודש היא לכם, אם כן יום טוב גמי גפקא לן מגופיה דקרא, אבל

לתלמודי; (בפסחים קו.) דיליף קידוש שבת םדכתיב זכור וכוי, אם כן יום טוב

על כרחך גפקא ליה מגזרה שוה דכתיב גבי שבת קידוש, וביום טוב קידוש, מה

התם קידוש היום בברכה אף כאן קידוש היום בברכה, ולזה גתכוין רביגו וכר,

ועל כל פנים לדעת המכילתא עיקר הדרשא לקידוש ביו״ט הוא מן התורה, כמו

קידוש בשבת. וזה פשוט. ובעל הלכות גדולות כתב וזה לשונו, מחייבינן לקדושי

ליומא דשבתא וליום טוב בצלותא ועל כסא דחמרא, דכתיב זכור וכוי, ויליף מקראי

לכל הרגלים. ואפשר דקים ליה לבה״ג דרשא זו מרבותיו, והוא גם כן מן התורה

כמו בשבת. עכת״ד. ועיין עוד בהעמק שאלה (סימן קע אות א). ע״ש. והראבי׳׳ה

(פסחים סימן תקח עמוד קל) הביא גם כן דברי המכילתא (פרשת יתרו): אין לי אלא

שבת, ימים טובים מגין, תלמוד לומר אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי

קודש. וכתב על זה, ונראה לי דבעי למילף כולהו סועדים מהדדי בהיקשא דרבי יונה

(בריח ד:) דאמר הוקשו כל המועדים כולם זה לזה וכר. ע״כ. וגראה גם כן מדבריו

שהדרשה של המכילתא מן התורה. ובספר תורה שלמה (פרשת בא, יג, אות לב)

הביא מדרש שכל טוב שכתב, כתוב זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב זכור את

היום הזה אשר יצאתם ממצרים, מכאן לקידוש ליל פסח מן התורה. ע״כ. ואפשר

דהדר יליף מפסח לכל המועדים מהיקשא ד ר יוגה, כדברי ראבי״ה. ועיין בפסחים

(קין:) אמר רב אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב

התם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, וכתיב הכא זכור את יום השבת

לקדשו. והגה הפסוק למען תזכור את יום צאתך בפסח קאי, ומכיון שאין גזרה שוה

למחצה, גוכל לשוב וללמוד לאידך גיסא, מה להלן זכור את יום השבת לקדשו בקידוש

היום, אף כאן בפסוק למען תזכור דקאי בליל פסח בקידוש היום. והדר יליף מפסח לכל

המועדים בהיקשא דר׳ יוגה, כאמור. ואף למה שכתב הרא״ה בחידושיו לכתובות (ם.)

שאין לגו לדרוש דרשות מדעתיגו, ודלא כהרמב׳׳ם. ע״ש. ועיין בהר״ן שם, ועיין עוד

בספר יד מלאכי(כלל קמד) ובשדי חמד כללי הפוסקים (סימן טז אות ג). מכל מקום

כאן שמציגו לבעל הלכות גדולות שדבריו דברי קבלה שלמד מפסוק זה למען תזכור

לקידוש בליל פסח, (וכן כתב בהעמק שאלה הג׳׳ל שאפשר דקיבל כן מרבותיו), לפיכך

יש לעשות לו סמוכים מן הש׳׳ם כאמור. ורשב׳׳ם בפסחים >קיז:) כתב, וצריך שיזכיר

יציאת מצרים בקידוש היום, בין בכוס בין בתפלת שבת בגזרה שוה דפםח, ובשאר

מועדים ילפיגן במה מציגו מפסח. ע״כ. ומשמע שגם רשב״ם סובר שקידוש יום טוב

.p מן התורה. [ועיין היטב בשו״ת בגין של שמחה חלק אורח חיים סימן יא אות

ושוב ראיתי בשרת התעוררות תשובה חלק א (סימן רכו) שהקשה על דברי הרשב״ם

הג״ל, שהרי כתב הרב המגיד שקידוש יום טוב איגו מה״ת, ותירץ, שאולי סבירא

ליה לרשב״ם כדברי בה״ג שקידוש יום טוב מן התורה, ויליף מאלה מועדי ה׳ אשר

תקראו אותם מקראי קודש. ע״ש. ובאמת שדרשא זו מאלה מועדי ה׳ היא דרשת

המכילתא, ובה״ג יליף לה מקראי אחריגי. גם לא זכר דברי האליה רבה, והברכי יוסף,

שדחו דבה״ג אסמכתא בעלמא קאמר, וכן דרשת המכילתא אסמכתא היא. וגם בפירוש

רשב׳׳ם יש לומר דאסמכתא בעלמא הוא, וכן כתב מרן חחיד׳׳א בשרת חיים שאל

חלק ב (סימן מג אות י), שהגזרה שוה בעגין הקידוש אסמכתא היא דהא קידוש

ירט מדרבנן הוא. ע״ש. גם בספרו שמחת הרגל (דף יח ע״א) כתב, ראיתי להגאון

רבי אליעזר נחום ז״ל בפירוש המכילתא שנסתפק אם קידוש יום טוב דאורייתא או

דרבגן, וכתב, דמםתברא בדעת הרמב״ם דהוי מדרבגן, ואף על פי שבמכילתא אמרו

ימים טובים מנין תלמוד לומר מקראי קודש, לא סמך הרמב״ם על זה, משום שברייתא

זו לא הובאה בש״ם, ומשום הכי םבירא ליה דאםמכתא היא. וכתב על זה החיד״א,

ותמהגי שלא זכר דברי הרב המגיד שכתב להדיא דהוי מדרבנן, וכבר העיר האליה

רבה מדברי בה״ג דיליף מקראי, וכתב דאםמכתא גיגהו, וגם המכילתא אסמכתא

היא, ולכן יכוין בקידוש ליל פסח לקיים מצות קידוש יום טוב מדרבנן. עכת״ד. ומכל

מקום אין דבריו מוכרחים, שיש לומר שהדרשות הג״ל דרשות גמורות הן מדאורייתא.

והרה״ג ר׳ יעקב בן הגאון ר׳ יוסף חיים בקוגטרס טל אורות סימן טו, אשר גדפם

בסוף ספר הוד יוסף (דף קג ע״א), כתב בפשיטות שלדעת הרמב״ם קידוש יום טוב

מדרבגן, ולפי המכילתא הוא מן התורה, והמוציא לאור העיר שבסידור הרש״ש לסדר

ליל פסח מבואר דםבירא ליה דקידוש יום טוב מן התורה, וגמשך אחריו הגרי״ח

בספר לשון חכמים שקידוש יום טוב דאורייתא, אף שבספרו בן איש חי שגה ב׳(פרשת

בראשית אות יא) פסק דהוי מדרבגן. ע״כ. ועל כל פגים לאו מילתא פסיקתא היא,

וכאמור. ומצאתי כתוב אצלי, שהגאון מהר״ם בן חביב בתשובה כתיבת יד כתב

בפשיטות שקידוש יום טוב מן התורה. והובא בספר שבות יהודה גג׳אר (דף קמא

ע״ב< בד״ה ת״ל. ע״ש.

ובאמת שמציגו לכמה מן הראשונים שכתבו להדיא שקידוש יום טוב מן התורה,

ומהם, המהר״ם מרוטגבורג בספר תשב״ץ (סימן תקםג), שאף על פי שהיה

מתעגה בשגי ימים טובים של ראש השגה, מכל מקום היה מקדש לבגי ביתו קידושא

רבה, מטעם שהקידוש הוי מדאורייתא. ע״כ. וכן הוא בשרת מהר״ם (דפוס פראג סימן

גד.) ע״ש. גם הריטב״א בחידושיו למועד קטן(יט.) כתב, דהא דקיימא לן שתפילין איגם

גוהגים בשבתות וימים טובים משום שגקראו אות, אף על פי שלא כתוב בימים טובים

אות בהדיא,מכל מקום ממה שגאמר את שבתותי תשמורו כי אות היא, ואלו הם ימים

טובים שהם גם כן מקודשים, ומברכים בהם ברכת קידוש כעין זכור דכתיב בשבת.

ע״כ. ומוכח שקידוש יום טוב מהתורה, דהא משום הכי פטריגן ליה ממצות תפילין.

וכן כתב עוד השיטה מקובצת ביצה (ד:) בשם הריטב״א, גבי רב אםי דמבדיל מיומא

טבא לחבריה, דמםפקא ליה שמא ב׳ קדושות הן, וקשה דמשום םפיקא חיכי מחית

גפשיה לומר הבדלה ולברך ברכה שאיגה צריכה שיש בה משום לא תשא. ויש

לומר שמכיון דמדאורייתא חול גמור הוא וחזי להבדלה, וחיוב הבדלה מדאורייתא

להבדיל בין קודש לחול, שפיר איכא לברוכי על הספק, שכל ברכות של תורה

יכול לברך על םפקם. ע״כ.*) וכן מתבאר עוד בחידושי הריטב״א שבת מהדורת

רייכמן, (שבת כג: עמוד קיד), שיוצאים ידי חובת קידוש מן התורה בתפלה, ״כמו

שיוצאים ביום הכיפורים״. והעיר שם הרב המוציא לאור דאזיל לשיטתיה דסבירא

ליה שאף קידוש יום טוב מן התורה. ע״ש. וכן מוכה ממה שכתב הרמב״ן (סוף

פרשת ראה), בעגין חג השבועות, שמסיים הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים,

וזו לשונו: ״והנכון שהוא כפשוטו, שילמוד החוקים האלה אשר ציוהו ה׳ הפודהו

מבית עבדים, וכן נזכיר בקידוש היום הזה זכר ליציאת מצרים״. ע״כ. וכן כתב

*) ובחידושי לביצה (ד:) כתבתי בזה הלשון: והא רב אסי מבדיל מיום טוב לחבירו. פירש רש״י שהיה

מברך המבדיל בין קדש לחול, דקסבר אנן קים לן בקיבועא דירחא, ויום טוב שני חול גמור הוא, ומשום

מנהג אבותינו שלא ידעו בקביעת החודש כמונו עשאום מספק מאליהן אנחנו עושים כמותם. ומשני רב אסי

ספוקי מספקא ליה ועביד הבא לחומרא והכא לחומרא. כתב בשיטה מקובצת, הקשה הריטב״א, דמשום

ספק היכי מחית נפשיה לומר ברכת הבדלה שהיא ברכה שאינה צריכה שיש בה משום לא תשא (בדכות

שבאמצע התפלה היה מבדיל וחותם בברכת יום טוב. אי נמי כיון דמדאורייתא חול גמור p,m .(. לג

הוא לדברי הכל וחייב להבדיל ליכא משום ברכה שאינה צריכה, שאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא,

כדפירש רבינו תם, וחיוב הבדלה מדאורייתא להבדיל בין קדש לחול, ולכן שפיר יש לברך מספק שכל

ראשק הוא דלא כפירוש רש״י prn הברכות של התורה אם הוא ספק יכול לברך על הספק. ע״כ. והנה

השני. אלא דלכאורה לא היה צריך pvm שכתב שהיה מברך המבדיל בין קדש לחול. ולפירושו צריך לומר

לומר דהיינו משום שברכה שאינה צריכה מדרבנן, שהרי הרמב״ם סובר ברכה שאינה צריכה מן התורה,

כמבואר בתשובת הרמב״ם (מקיצי נרדמים סימן פד), וכן הסכימו האחרונים בדעתו ז׳׳ל, כמו שכתבנו

בשו׳׳ת יביע אומר חלק א (חלק אורח חיים סימן לט. ז). ואף על פי כן פסק בחיבורו (בסוף פרק ב

מהלכות ברכות), שאם אכל ונעלם ממנו ולא ידע אם בירך ברכת המזון או לא בירך, חוזר ומברך מספק,

(ומקורו בירושלמי ריש ברכות). ואם כן גם כאן כיון דסבירא ליה דהבדלה דאורייתא, ספקא דאורייתא

לחומרא וחשיב שפיר ברכה הצריכה. כדין ברכת המזון. איבדא דהריטב״א בחידושיו לשבת (סט:) גבי

המהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, דאמדינן וההוא יומא מינכד בקידושא ואבדלתא. וכתב הריטב״א,

פירוש שמבדיל על הפת, כי מסתמא אין לו יץ במדבר, ואף על פי שאין מבדילין על הפת, הני מילי

ביישוב, אבל במדבר שאי אפשר ביין מבדיל בפת. ואם תאמר היאך יאמר ברכות מספק, דכי אמרינן

דספק דאורייתא חתר, זהו כשיודע שהוא חייב בברכה ודאי, אלא שהוא מסופק אם בירך אם לאו, מה

שאין כן בכהאי גוונא. יש לומר שספק ברכה שאינה צריכה איסורא דרבנן הוא. ע״כ. ואם כן יש לומר

שגם כאן אינו דומה לספק בירך ברכת המזון דאתחזק בחיוכא. והן אמת שיש לומר שכאן אינו ספק ממש,

כי מן התורה חול גמור הוא, וכמו שפירש רש״י הנ״ל, אלא שיש לומר לפי הצד של הספק שחק חכמים

הוא שהוטל על הגליות לדורות לעשות שני ימים טובים, לפי זה נחשב כספק שקול, ולכן הוצרך לומר

שאיסור ברכה שאינה צריכה מדרבנן. ועל כל פנים גם מדברי הריטב״א (שבת סט:) מוכח דסבירא ליה

דהבדלה דאורייתא. וקשה שהרי הריטב״א עצמו בהלכות ברכות (פרק ב הלכה כד־כה) כתב, מי שנסתפק לו

אם קידש על היין בליל שבת חוזר ומברך ברכת הקידוש, שכל ספק של תורה ספקו חוזר. אבל הבדלה על

הכוס בבדכה אינה אלא מדברי סופרים, וספקה אינו חוזר. ע״כ. וכן כתב• בחידושים מהריטב״א (פסחים

נד.) שההבדלה מדרבנן, ובכל זאת נשים חייבות בהבדלה רכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ע׳׳ש. נמצא

שרבינו סותר עצמו בזה. ומצאתי בשו״ת עמודי אש (סימן ב אות יז) בד״ה והנה, שהעיר על דברי השיטה

מקובצת הנ״ל, שהדי הריטב״א עצמו בפסחים (נד.) סבירא ליה דהבדלה מדרבנן. וכתב, וצריך לומר דהאי

בשו״ת עוע יום טוב (דף רעח ריש עמוד ד), להוכיח בן מדברי הרמב״ן הנ״ל.

והוסיף שלפי זה אין צורך במה שכתב רשב״ם (פסחים קיז:) דשאר ימים טובים

ילפיגן מפסח וכר. ע״ש. גם בשרת עמודי אש (סימן ב אות יז דף יג עמוד ג), כתב

וזה לשוגו: ואגי מצאתי לשגי שרי צבאות ישראל הלא הם הרמייה והרשב״א בעל

התוספות דםבירא להו בפשיטות שהבדלת יום טוב מדאורייתא, ולדעתם קידוש יום

טוב גם כן מן התורה במכל שכן, והוא בספר כתאב אל רםאייל(עמוד קמח) שהרב

רביגו שמשון בר אברהם כתב להשיג על הרט״ה וז״ל: ולפי טעם שלך יוצא שהבדלת

יום טוב מדרבגן, שאם היתה מדאורייתא הייגו מבדילים מיומא טבא לחבריה, אף על

גב דאיכא למיחש דאתו לזלזל ביה, וזה איגו דעל כרחין דאורייתא היא, כדדרשיגן

בשבועות (יב:) מקרא דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול,וכיון דהבדלה לשבת

דאורייתא הבדלה דיום טוב גמי דאורייתא, דמקרא דבין הקודש ובין החול מדרשי

תרוייהו. והשיב לו הרם״ה (שם עמוד קגב), ומאי דדייק מר מדבריגו דהבדלה

דרבגן לא םלקא דעתין הכי מעולם, אלא דהכא מבדיליגן ממוצאי יום טוב לחול,

וההיא הבדלה םלקא לתרוייהו, דהא במוצאי שבת גמי כי לא מבדיל, מבדיל ואזיל

למחר וכוי. ע׳׳ש. (ועיין עוד בשו״ת עמק הלכה חלק אורח חיים סימן קמו). והגה

גם בשרת הראב״ד (ירושלים תשכ״ד, סימן ח) כתב, והא דאםיקגא בעירובי; (מ:)

והלכתא אומרים זמן בראש השגה ויום הכפורים, היינו מדרבגן, דהא אצטריך

למבעייה ולאםוקי דהלכתא הכי, ושמע טינה דזםן דשלש רגלים פשיטא לן דאורייתא

הוא, ומשום הכי לא איבעיא להו, והגי דלאו רגלים גינהו איבעיא לחו, והשתא

דפשיטא דהלכתא לומר זמן בראש השגה ויום הכיפורים מדרבגן, וזמן דתקיעת

שופר מדאורייתא הוא, לא אתי זמן דעל הכום דרבגן ומפיק דאורייתא, הילכך

צריך לומר זמן על השופר, אבל זמן דםוכה דאמריגן אכםא כיון דהוי מדאורייתא,

אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ולא צריך לומר זמן על גטילת לולב, ועל פי הדברים

האלה יש תימה על מגהגיגו שאומרים זמן על גטילת לולב וכוי. ע״ש. ומשמע שקידוש

יום טוב הוי מהתורה, כמו ברכת זמן שעמו. ויש לדחות. ועיין לראבי״ה (ברכות

סימן םא) שכתב, גשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור, כל

שישגו בשמירה ישגו בזכירה, ומשום הכי בקידוש היום גשי מפקי לגברי, ובקידוש

אי נמי שבשטה מקובצת אינו מהדיטב׳׳א. צ׳׳כ. ואכתי לא אפרק מחולשא, שהוי גם בחידושי הריטב״א

לשבת (סט:) הנ״ל סבירא ליה והבדלה דאורייתא. וסותר למה שבתב בחידושים מהדיטב״א לפסחים (נד.).

ועיין בפרי מגדים (בפסיחה להלכות ברכות אות יט, ובמשבצות זהב סוף סימן רעא, ובאשל אברהם

סוף סימן וצו), שהביא דברי השיטה מקובצת, רמוכח שקידוש והבדלת יום טוב מדאורייתא, דלא כהדכ

המגיד (פכ׳׳ט מהלכות שבת) שכתב שקידוש יו׳׳ט מדרבנן, וסיים, והוא פלא בעמי. ע״כ. ובתשובה הבאתי

הרבה רעים אהובים לסברא זו שקירוש יום טוב מן התורה, ועיין עו ו בשואל ומשיב רביעאה (חלק ג

סימן קבה, דף פ״ב עמוד ג). ובשו׳׳ת סבא קדישא חלק ג ( ס ימן ד רף בא ע״ב) סוף ד״ה גם. ובשו׳׳ת שנות

חיים (סימן קפו דף נב עמוד ג). ואכמ׳׳ל.

היום של ימים טובים, אף על גב דלא כתיב בהו זכור ושמור, יש לומר דאתי

בהיקשא דר׳ יוגה דכתיב אלה תעשו לה׳ בםועדיכם, כדאיתא בשבועות (י.), ושבת

גמי כתיב בהאי עגיגא. וקידוש ימים טובים מעין הרגלים פירשתי בפסחים (םיםן

תקח). ע׳׳כ. ומוכח דםבירא ליה דקידוש יום טוב דאורייתא. וכמו שכתבתי לעיל.

ועיין בהרא״ש (פסחים קא.) בשם רביגו יוגה, שאף אם אין אורחים, מקדשים בבית

הכנסת, ולא הוי ברכה לבטלה, דהא דאמריגן אין קידוש אלא במקום סעודה, הייגו

מדרבגן, ועיקר הקידוש מן התורה, הילכך כיון שיש בגי אדם שאיגם יודעים לקדש,

נהגו לקדש בבית חכגםת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה. ע״ב. והרי המגהג לקדש

בבית הכנסת הוא גם ביום טוב, (חוץ מליל פסח שכל אחד יש לו ארבע כוסות

ומקדש בביתו, וכמו שכתב הטור סוף סימן תפז, ומוכח שבשאר יום טוב מקדשים

בבית הכגםת, וכן מבואר בטור סוף סימן תקפב וסימן תרםב. ע״ש). ואלמלא קידוש

יום טוב מהתורה, הדרא קושיא לדוכתה, דמה טעם יקדשו בהם בבית הכנסת, והרי

אין קידוש אלא במקום סעודה, אלא ודאי דםבירא ליה לרביגו יוגה שאף קידוש יום

טוב מהתורה, ולכן מקדשים להוציא את מי שאיגו בקי ידי חובת קידוש מן התורה, וכן

הוכיח במישור בשו״ת בגין של שמחה (חלק אורח חיים סימן יא אות ג) שלדעת רביגו

יוגה קידוש יום טוב מן התורה, וכדעת הםהר״ם מרוטגבורג בתשובה (סימן גד). ושם

(אות ד) הביא בשם הגאון ר׳ דוד לוריא שהוכיח כן מהשאילתות (פרשת יתרו),

דמחייבין דבית ישראל לקדושי ליומא טבא וליומא דשבתא דכתיב זכור וכו׳ וכתיב

מקראי קודש וכר. ע׳׳ש. גם בשרת מהרי׳׳ל(סוף סימן לג< כתב, שהנוהגים להתעגות

בערב ראש השנה אין צריכים להשלים, ומיד בצאתם מבית הכגםת יאכלו, דצערא

בעלמא קבלו עלייהו, וכן ראיתי למהדיר שלום שהורה כן, ויש שאין אוכלים ביום,

כדי שלא להוסיף מחול על הקודש ביום טוב של ראש השגה, משום דיומא דדינא

הוא, ותמהתי על טעם זה שהרי כבר קדשוהו בתפלה, ושמא קידוש על הכוס עיקר

דהוי דאורייתא. ע׳׳כ. [ואפשר דםבירא להו דהוי כםכוין בפירוש שלא לצאת בתפלה,

כיון שהקידוש על היין לפגיו, וכמו שכתב החתם סופר (חלק אורח חיים סימן כא).

ועיין עוד במה שכתבגו בשרת יביע אומר חלק א (חלק אורח חיים סימן יז). ועיין

בדרשות טהרי״ל(דף לז ע״באובםפר כסא אליהו(סימן תקפה ם׳׳ק ג). ובמה שכתב מרן

החיד׳׳א בספר טוב עין(סימן יח אות צב). וי״ל ע״ד. ודו״ק. ועיין בשרת רביגו יוסף בן

מיגאש (סימן רג) ובתשובת הראב׳׳ד הגד׳׳ם (סימן ח) הג״ל. ובשרת יהודה יעלה קובו

(חלק אורח חיים סימן ג). ואכמ׳׳ל].

ואנכי חזון הרבתי בפירוש רש״י שבת ןכג.), גבי הא דאמריגן התם, ודאי דדבריהם

(כגון נר חגוכה) בעי ברכה, ספק דדבריהם (כגון דמאי) לא בעי ברכה, ופריך,

והא יום טוב שגי דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה, וםשגי שאני יום טוב כי היכי דלא

לזלזולי ביה. ופירש רש״י, והא יום טוב שני דבעי ברכה, קידוש היום. עכ״ל. ולכאורה

משמע דםבירא ליה דקידוש של יום טוב הוי מדרבנן, שאם הוא מדאורייתא, מאי

קושיא, הא אנן קיימינן בברכת המצות דהוו מדרבנן(עיין ברכות טו. ובפירוש רש״י),

ולהכי ספק דדבריהםאינו צריך ברכה, דםפקא דרבנן לקולא, מה שאין כן בקידוש היום,

אלא ודאי דםבירא ליה לרש״י דקידוש יום טוב דרבנן, ומהנמרא עצמה אין שום ראיה

לזה, שיש לומר שהקושיא היא מברכת ההלל ומברכות על אכילת מצה ועל אכילת

מרור בליל שני של פםח, ומברכת שופר ביום טוב שני של ראש השנה. (ועיין

בתוספות והר״ן סוכה מד:), וכל הראיה היא מפירוש רש״י ז״ל. איברא דבשבועות

(ינ.) אהא דתניא, יכול לא יהא יום הכיפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו

מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו, ולא קראו מקרא קודש, ועשה

בו מלאכה מנין, תלמוד לומר יום הכפורים הוא מכל מקום. פירש רש״י, לא קראו

מקרא קודש, לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים. ע״כ. והתוספות

שם בד״ה לא קראו, כתבו על זה, ואינו נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים

דליהוו דאורייתא. ונראה לר״ת קראו מקרא קודש, שמודה שבית דין קידשוהו ושובת

ממלאכה בשביל קדושת היום. ולא קראו מקרא קודש, שאינו שובת מחמת קדושת

היום אלא שמתעצל לעשות מלאכה. ע״כ. ומוכח מפירוש רש״י שסובר שצריך לקראו

מקרא קודש בברכת מקדש ישראל ויום הכיפורים, והיינו בתפלה. וכן פירש רש״י

בפרשת אמור (כנ פסוק לה), מקרא קודש, ביום הכיפורים קדשהו בכסות נקיה

ובתפלה, ובשאר יום טוב במאכל ומשתה ובכסות נקיה ובתפלה. ע״כ. ומשמע שיש

דין קידוש היום מן התורה גם ביום טוב וביום הכיפורים. וכן כתב הריטב״א בחידושיו

לשבועות (ינ.) דמוכח מפירוש רש״י שברכת המועדים מן התורה. גם הרמב׳׳ן בפרשת

אמור >כנ ב־ד) כתב, דםקראי קודש הוא שיהיו כולם קרואים ונאספים לקדשו

בפרהסיא בתפלה. נם הראב״ד בפירוש לתורת כהנים פרשת אמור (פרשה יא פרק

יד) פירש, מקרא קודש שמזכיר בו קדושת היום ומכבדו בכסות נקיה. ע״ש. ולפי

זה יש לומר דמה שפירש רש״י בשבת (כג.) שקידוש יום טוב דרבגן, היינו שעיקר

הקידוש שכתוב בו מקרא קודש יוצא ידי חובה בתפלה, והקידוש שעל הכום הוא

רק מדרבנן. אלא דלכאורה קשה, שהרי בפירוש רש״י נזיר (ד.) מבואר דסבירא

ליה שקידוש על היין הוי מן התורה, ומשום הכי פריך, אי יין דקידושא ואבדלתא,

מושבע ועומד מהר סיגי הוא, ולא חיילא נזירות עליו. ואם כן מוכח שאינו יוצא ידי

חובת קידוש בתפלה מן התורה, ואף על פי שיש אומרים שפירוש גזיר איגו םרש״י,

וכמו שכתב בםפר יד מלאכי חלק ב (כללי רש״י אות ו). והובא גם בגליון הש״ס

בריש גזיר. וכן כתב בשרת בגין ציון (סימן קפ<. ע׳׳ש. מכל מקום אין זה מוסכם,

וכבר שדא ביה נרגא השדי חמד (בכללי הפוסקים סימן ח אות ה) והוכיח מדברי

מרן הכסף משנה שהוא פירוש רש׳׳י. ע״ש. ועוד שהרי מצאנו לרש״י בספר הפרדס

(דף ז ע״א) שכתב, הא דתניא זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו,

לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת, ואפילו אם הוא נדור ועומד מבערב שבת שלא

לאכול חייב הוא לקדש על הפת, שאין שבועה חלה על שבועה, ומושבע ועומד

הוא מהר סיני לקדש או בפת או ביין, וכן אמרו במסכת נזיר (ד.) שנזיר חייב

בקידוש היום ולשתות אחר שקידש על היין. ע׳׳ש. וכן הוא בספר פרדס הגדול

(סימן קיב). ע״ש. גם רביגו ישעיה הראשון בספר המכריע (סימן עא) כתב בשם

רש״י שקידוש מן התורה בעיגן על היין או על הפת. ע״ש. (וכן הוא דעת הראב״ן,

כמו שכתבו בשמו השאגת אריה >םימן ם), והערך השלחן יורה דעה סימן רלט

ם״ק יא) ועיין עוד בפירוש רש״י (ברכות כ:). ומכיון דלרש״י לא םגי קידוש בתפלה,

על כרחך דםבירא ליה דקידוש יום טוב על היין מדרבגן, ודוקא הקידוש בשבת

צ״ל על היין, םדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין, (עיין תוספות

פסחים קו.). אבל ביום טוב די שםקדשו בתפלה ויוצא בזה ידי חובה מן התורה.

ותבט עיגי להגאון טורי אבן(ראש השגה כט.), אהא דאםריגן התם, כל הברכות כולן

אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם והיין(שהן ברכות הגהגין), ובעי

רבא ברכת המוציא על מצה וברכת בורא פרי הגפן על היין של קידוש היום מהו, כיון

רחובה גיגהו מפיק וכוי. ופירש רש״י, מהו, על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תבעי

לך דחובה גיגהו ומפיק, אלא ברכת המוציא וברכת היין מבעיא לן שאיגן באות

אלא לפי שהמברך צריך שיטעום וכוי. והעיר הטורי אבן, דאמאי גקט רש״י ברכת

מקדש ישראל שהוא קידוש של יו״ט ושביק מקדש השבת דשכיח טפי, אלא

משום שקידוש של שבת הוי םה״ת, הילכך לא מצי מפיק לאחר שיצאו י״ח,

מה שאין כן קידוש יום טוב שבודאי איגו מן התורה, לפיכך אף על פי שיצא

לא מבעיא ליה דבודאי מוציא. ע״כ. וכן כתב עוד בספרו שאגת אריה

(סימן יג דף טו סוף ע״א בד״ה ועוד). ע״ש. הגה תפס בפשיטות שקידוש יום טוב

הוי רק מדרבגן, ולא העיר מפירוש רש״י(שבועות יג.) שצריך מהתורה לקראו מקרא

קודש בברכה, ורק יש לומר שמן התורה יוצא ידי חובת מקרא קודש בתפלה. וכג״ל.

ולכאורה היה גראה לומר דהאי דגקיט רש׳׳י מקדש ישראל, לשון הירושלמי רהיט

ליה, כי בירושלמי (ברכות ריש פרק אלו דברים, ובפרק ערבי פסחים הלכה ב<

איתא, במקום שאין יין מצוי, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין

שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת. ע״כ. וכן הובא לשון הירושלמי בראבי״ה

ברכות (ריש פרק אלו דברים), וסיים על זה, ״ומיהו בחתימה לא נהגו לחתום כך.

גם התוספות (פסחים קו:) ד״ה מקדש, והאור זרוע הלק א׳ (סימן תשנב אות ט<,

הביאו לשון הירושלמי הג״ל. ע״ש. והגה הירושלמי קאי במקום הקידוש שבבית

הכגםת, ומשמע שכן החתימה היחה מעיקר הדין, ואף על גב דבביצה (יז.) קא מתמה

על התנא דתני ״מקדש ישראל והשבת והזמנים״, דאטו שבת ישראל מקדשי לה,

הא שבת מקדשא וקיימא, אלא אימא ״מקדש השבת וישראל והזמנים״. וכן הלכה

רווחת בכל הפוסקים. יש לומר שדוקא כשנזכר שבת עם הזמנים איכא קפידא

טפי, לבל נחשוב שכשם שמקדשים ישראל את הזמנים, ולכן הוקדמו ישראל בברכה

לזמנים, כן צריכים לקדש את השבת, וכבר אמרו בבבא בתרא(קכא.) מועדי ה׳ צריכים

קידוש בית דין, שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, םלקא דעתך אמינא הואיל

ושבת כתיבא גבי מועדות, תבעי קידוש בית דין כמועדות, קמ״ל. ע״ש. אבל כשישראל

גזברים עם השבת בלבד ליכא קפידא כולי האי לאקדומי ישראל לשבת, ויום טוב

שחל בשבת נמי בדיעבד שחתם מקדש ישראל והשבת והזמנים נראה שיצא ידי

חובה, ואין מחזירין אותו. וכן כתב בספר בית השואבה >דף קע ע״ב). ע״ש. ולהכי

נקט רש׳׳י לשון מקדש ישראל, כולל ברכת מקדש ישראל והשבת, וברכת מקדש

ישראל והזמנים. (ועיין בפסחים קיז.). וארווחגא בהכי שגם בקידוש של שבת שהוא

מדאורייתא אמריגן אף על פי שיצא מוציא אף לשיטת רש״י. וכן כתבו השאילתות

(סימן נד), ובעל הלכות גדולות (בהלכות קידוש והבדלה). וכן מוכח בירושלמי

ברכות (פרק ג דברכות) שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא, חוץ מקריאת שמע

ותפלה וברכת המזון, ע״ש. ועיין עוד באור זרוע חלק ב׳(סימן רםב<. ע״ש. ושוב

ראיתי בספר העמק שאלה (סימן גד אות ד) שכתב להעיר על הטורי אבן, שמלבד

שדבריו הם נגד דברי רבינו השאילתות ובעל הלכות גדולות, וכן מוכח מהירושלמי

כדבריהם, הגה גם מפירוש רש״י עצמו נראה דלא סבירא ליה הכי, מדםבירא ליה

בברכות >מח.) שהאוכל כזית מוציא ידי חובת ברכת המזון למי שאכל כדי שביעה וכוי.

ושם הסביר פירוש רש״י(ר״ה כט:) הג״ל באופן אחר. ע״ש. (אך יש לי להעיר על מה

שכתב בהעמק שאלה שם דמה שכתב רש״י בספר הפרדס שקידוש על היין מן התורה,

כבר ידוע שבספר הפרדס נמצאו כמה דברים שלא על פי שיטת רש״י. עכת״ד. אולם

לו יהיבגא כל דיליה, הרי רביגו ישעיה הראשון בספר המכריע (סימן עא) כתב

בשם רש״י שיטה זו, וחזי מאן גברא רבה דקא מםהיד עלה, ולכן אין לפקפק על

מש״כ לעיל בשיטת רש״י, ועיין בשרת משיב דבר (חלק אורח חיים סי׳ טז<. ודו״ק).

ומצאתי בחפישה להגאון רבי שלמה קלוגר בשרת שנות חיים (סימן קפו) שכתב,

שגראה ראיה ברורה שעיקר מצות תפלה מן התורה, ממה שאמרו בשבועות

(יג.) קראו מקרא קודש וכד, ופירש רש״י לומר בברכותיו מקדש ישראל ויום הכיפורים.

ומוכח שדין תפלה מהתורה, ומקדשו בתפלה, ואין לומר שלא בתורת תפלה אלא רק

בתורת קידוש, שזה מנין לנו, והרי כתב המגן אברהם (סימן רעא) בשם הרב המגיד,

שקידוש יום טוב מדרבנן, ומשום שדוקא בשבת שנאמר בו זכור את יום השבת לקדשו,

הקידוש הוא מן התורה, מה שאין כן יום טוב ויום הכיפורים שהקידוש מדרבנן, ובעל

כרחך שזהו מדין תפלה, ואמנם מצינו להריטב״א הובא בשטה מקובצת (ביצה ד:)

דסבירא ליה דקידוש והבדלה ביום טוב מן התורה, וכן כתב מהרי׳׳ל בתשובה,

וכן מוכרחים לומר שלסברת הרמב״ן וסיעתו שעיקר תפלה מדרבגן, בעל כרחך דםבירא

ליה שקידוש יום טוב ויום הכיפורים הוי מן התורה, כמו הקידוש של שבת. עכת״ד.

ולכאורה אף למאן דאמר שתפלה מדרבנן, מכל מקום ביום טוב ויום הכיפורים

שנאמר בהם מקרא קודש, יש לומר שהתורה חייבה להזכיר קדושת היום בתפלה,

וקצת קשה על הגאון שלא הזכיר דברי התוספות שבועות שחולקים על רש׳׳י. וגם

הלום ראיתי בשרת חתן סופר (סוף סימן םד< שכתב, שמצא להגאון מר זקגו החתם

סופר בהגהותיו על הש״ם, שהביא ראיה מההיא דשבועות (יג.) קראו מקרא קודש,

ופירש רש״י לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים, אלמא דםבירא ליה דקידוש יום

טוב מן התורה, ומדברי המהר״ם מרוטגבורג שהובא במגן אברהם (סימן תקצז ם״ק

ג< מוכח שאף הקידוש של היום ביום טוב הוי מהתורה, ומשום דםבירא ליה שדוקא

שבת שקדושת היום חמורה מצד עצמה ואין צריכים לקדשו, אין הקידושא רבה

אלא מדרבגן, מה שאין כן יום טוב שקדושת היום שוה לקדושת הלילה, צריך לקדש

גם ביום מן התורה. ע״ש. והגיף ידו שגית שם (בסימן קכט, דף קב ע״ב). ע״ש.

[אולם בשרת חתם סופר חלק אורח חיים סימן מט אזיל כל בתר איפכא, שאם

בשבת הקידוש ביום מדרבנן, כל שכן ביום טוב, אלא שכתב כן לדעת האחרונים

שתפסו כדברי הרב המגיד שעיקר קידוש של יום טוב מדרבגןן. גם בשרת בנין

של שמחה (חארח סי׳ יא אוי ד< הביא בשם הגאון רד״ל שהוכיח מההיא דשבועות

(יג.) דקידוש יום טוב ויום הכיפורים מן התורה, ושזוהי דעת ר׳ עקיבא בר״ה (לב.)

דדריש התם מקרא קודש, זו קדושת היום. והגאון המחבר הסכים עמו, שהאמת

אתו בכווגת הברייתא הג״ל. וע׳׳ש. והגאון ר׳ שלמה הכהן בהסכמתו לשרת חמדת

הגפש כתב, שמפירוש רש״י בשבועות (יג.) מוכח שיש לקדש יום הכיפורים בברכה,

ולדבריו גם בכל ימים טובים שגאמר בהם מקרא קודש, מחוייבים לקדשם בדברים,

כמו בשבת, ותימה שאם כן למה הוצרכה התורה לכתוב בשבת זכור את יום השבת

לקדשו, תיפוק ליה ממה שגאמר גם בשבת מקרא קודש. ע״ש. ולא קשיא מידי,

שכבר הרגיש מ ה בשו״ת בנין של שמחה שם, וכתב שיש לומר שלאחר דגלי לן קרא

גבי שבת, זכור את יום השבת לקדשו, מהתם ילפיגן גם לגבי יום טוב שגאמר

בו מקרא קודש דאתי למימר שיקדש את היום בדברים. גם מה שכתב מהר׳׳ש

הכהן שם דלכאורה יש ללמוד מהברייתא (לב.) מקרא קודש, ר׳ עקיבא אומר זה

קדושת היום, אלמא דםבירא ליה קידוש יום טוב מהתורה, אולם זה איגו, דהא

ר״ע יליף מהך קרא דכתיב ״זכרון תרועה״ מקרא קודש,על זכרוגות ושופרות, והרי

מבואר בראש השגה (לד:) דברכות אלו מדרבגן, ובעל כרחך דהוי אסמכתא בעלמא.

והכי גמי הדרשא דקדושת היום אסמכתא היא. ע״כ. הגה גם בזה הרגיש הרד׳׳ל

שם, וכתב, דגהי דדרשת זכרוגות ושופרות אסמכתא היא, מכל מקום דרשא דמקרא

קודש זו קדושת היום יש לומר דדרשה גמורה היא מהתורה, והגאון המחבר הביא לו

סמוכים מהירושלמי(פרק ערבי פסחים הלכה ה< שכל שגאמר בו מקרא קודש צריך

להזכיר בו זמן וכוי. ע״ש. (ואעיקרא הגה מציגו להםהר״ם בן חביב בספר שמות בארץ

(יום תרועה ראש השגה לב.) שהוכיח מהםוגיא דראש השגה (לב.) שפסוקי מלכיות

(ראש השנה לד:) מצוה בתוקעים יותר מן המברכים משום שהברכות מדרבנן, יש

לומר דלאו מדרבנן ממש קאמר אלא מדברי סופרים, שכל דאתי מדרשא דקראי ואינו

מפורש להדיא במקרא מקרי דברי סופרים, והואיל והתקיעה מפורשת בתורה, מה

שאין כן בפסוקים אלה, מצוה בתוקעים יותר מן המברכים. ע״ש. ואכמ״ל). ועיין עוד

בהעמק שאלה (סימן נד אות כא). ע״ש. והנה גם התורה תמימה פרשת אמור (כג

אות ו) העיר מההיא דראש השנה (לב.) דמוכה דקידוש היום בליל יום טוב חוי מן

התורה, והביא גם כן דברי המכילתא פרשת יתרו, אין לי אלא שבת יום טוב מנין

תלמוד לומר מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש, ואין כל סיבה לומר דאםמכתא

היא, ותמה על הרב המגיד שכתב שאין קידוש יום טוב מהתורה, והובא במגן אברהם

(סימן רעא), ולא הביא כל מקור לדבריו, וסיים, ולכן נראה לי ברור שחיוב קידוש

היום ביום טוב הוי מדאורייתא כמו של שבת. ע״ש. וכן כתב עוד התורה תמימה

בפרשת יתרו(כ. אות נד). והעיר עוד מפסחים (קיז:), אמר רב אחא בר יעקב וצריך

שיזכיר בקידוש יציאת מצרים, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם

למען תזכור וכוי, והיא גזרה שוה גמורה מפסח, ומוכח שגם ביום טוב הקידוש

מהתורה. ע״ש. וכן כתב עוד בספרו ברוך שאמר (בסדר קידוש ליל ראש השנה

עמוד שעא), וכתב להשיג על דברי הרב המגיד מהמכילתא, ומהגמ׳(ר׳׳ה לב.) הג״ל,

ע״ש.

והנה הרמב״ם (בפרק יב מהלכות עבודה זרה הלכה ג) כתב, כל מצות עשה שהיא

מזמן לזמן ואיגה תדירה גשים פטורות, הוץ מקידוש היום. וכתב על זה הלחם

משגה, וז״ל: יש ספרים שכתוב בהם בדברי רביגו ״חוץ מקידוש שבת ויום טוב״, ויש

ספרים שאין כתוב בהם בדברי רבינו שבת ויום טוב, אלא חוץ מקידוש היום. וכן גראה

לי עיקר, שקידוש יום טוב איגו מן התורה, וכמו שכתב הרב המגיד(בפרק כ׳׳ט מהלכות

שבת). ע״כ. ולמדנו מדבריו שהיתה נוםחא בדברי הרמב״ם שקידוש יום טוב מהתורה,

ובהגלות נגלות דברי כל הראשונים הנ״ל ומכללם השאילתות ובעל הלכות גדולות,

לא נפלאת ולא רחוקה נוםחא זו, כמו שחשב הלחם משנה לדחותה על פי דברי הרב

המגיד. וכן העיר בקצרה בספר העמק שאלה (סימן נד אות נא) מלשון הרמב״ם הנ״ל,

דמוכח שקידוש יום טוב מהתורה, •כדברי השאילתות ובעל הלכות גדולות. ע״ש.

והרי פשט הלשון של הרמב״ם (בפרק כט הלכה י״ח): ״כשם שמקדשים בלילי שבתות

ומבדילים במוצאי שבת, כך מקדשים בלילי ימים טובים ומבדילים במוצאיהם ובמוצאי

יום הכיפורים שכולם שבתות הי״. מורה שגם קידוש של ליל יום טוב מן התורה.

וכן הוכיח במישור בשרת מבית מאיר הלק ד׳(דף מז ע״א) מלשון הרמב״ם, וכתב

שמקורו במכילתא, אין לי אלא שבת, יום טוב מגין, תלמוד לומר מועדי ה׳ אשר תקראו

אותם מקראי קודש, ודלא כהברכי יוסף שכתב דאםמכתא היא. ע״ש. (וקצת קשה

שלא זכר מלשון הרםב״ם פרק יב מהלכות עבודה זרה, שהובא בלחם משנה הנ״ל),

וגם הלום ראיתי בספר עמק ברכה חחדש (עמוד נח אות ד) שהוכיח מלשון הרמב״ם

פרק כט מהלכות שבת הג״ל שקידוש והבדלה של יום טוב הוי דאורייתא, והוסיף

שכן כתב בספר חרדים בדעת הרםב״ם, ודלא כהרב המגיד שכתב דהוי מדרבגן,

וכן מבואר בתשב״ץ בשם מהר״ם שקידוש יום טוב מן התורה. וכן כתב בשיטה מקובצת

(ביצה ד:). ע״כ. ומה שכתב בשם ספר חרדים בדעת הרםב״ם, כעת לא מצאתי שם כן,

אלא רק מה שכתב (במצות התלויות בקגה אות 0, שהםמ״ג(סימן כט) וכל הפוסקים

כתבו שגם המועדים גקראים שבתות ה׳ וצריך לזכרם בתפלה ועל הכום בכגיםתם

וביציאתם כמו השבת. ע״כ. וראיתי בספר לב שלם (בפרק ו מהלכות יום טוב הלכה

ט״ז) שהביא בשם רבו, [הוא הגאון רבי אליעזר גחום מחבר הםפר חזון נחום],

שגםתפק אם הקידוש על היין בליל יום טוב הוי מהתורה, והעלה שלדעת הרםב״ם

קידוש יום טוב מדרבגן, מטה שלא הזכיר קידוש יום טוב בספר המצות (מצוה קנה),

והברייתא דמכילתא לאו הלכתא היא כיון שלא נזכרה בש״ם, אי גמי אסמכתא בעלמא

היא. וקצת קשה שלא זכר מדברי הרםב״ם והרב המגיד ומכל הראשוגים הג׳׳ל. ושוב

ראיתי במחזיק ברכה (סימן תקכט) שהעיר כן. וע״ש].

ויש עוד לאלוה מלין לדון במה שכתב הרםב״ם(בפרק כט מהלכות שבת הלבה כא):

בלילי ימים טובים מקדש על היין כבשבת וכוי, וכן מקדש בהם קידושא רבה

כדרך שמקדש ביום השבת״. וכתב על זה הםהר״ם חלאוה בחידושיו לפסחים (קח:),

שכן המנהג לחכמים. ובודאי שאין לזה הכרע מן הגמרא, אבל יש סיוע להאוםרים

שאין צריך לקדש קידושא רבה ביום טוב, מהתוספתא (ברכות פרק ג הלכה יב<,

דתגיא: ״כבוד יום טוב [צריך לומר כבוד יום, וכן הוא לפגיגו בתוספתא] וכבוד לילה,

כבוד יום קודם לכבוד לילה. אין לו אלא כוס אחד, קדושת היום קודמת לכבוד

היום ולכבוד הלילה. לילי שבתות ולילי ימים טובים יש בהם קדושתהיום על הכוס

ויש בהם הזכרה בברכת המזון, יום טוב וראש חודש וחולו של מועד יש בהם הזכרה

בברכת המזון ואין בהם קדושת היום על הכוס״. אלםא יום טוב אין בו קדושה על הכום

ביום אלא אם כן גאםר שיש שיבוש בגירםא, ושבת ויום טוב גרםיגן, ואין בהם קדושה

גמורה קאםר, דבורא פרי הגפן לאו קדושת היום מקרי, אלא מדעריב ותגי יום טוב בהדי

ראש חודש וחול המועד, טשטע דכי חיכי דבראש חודש וחולו של מועד ליכא אפילו

בורא פרי הגפן הכי גמי ביום טוב. וזה נראה עיקר. אלא דמאן דעביד כמר עביד

ודעביד כמר עביד עד שיבא מורה צדק. ע״כ. ולפגיגו הגירםא בסיפא שבת ויום

טוב וראש חודש והולו של מועד, ופירש הםגחת בכורים, שבשבת ויום טוב אין

אומרים אלא בורא פרי הגפן על הכום ביום, וכן כתב בחסדי דוד שם, ולפי מה

שכתבגו לעיל יש לומר דהרםב״ם לשיטתיה דםבירא ליה שקידוש יום טוב מהתורה,

ומשום הכי גם ביום צריך לקדש קידושא רבה, כדין שבת ממש, אבל למהר״ם

בשתי מצות של תורה אמרינן שאין עושים מצות חבילות חבילות, ומשמע דבחדא

דאורייתא וחדא דרבנן שפיר דמי, ודוחק לומר שלא נתכוין הרמב׳׳ם למעט אלא שתי

מצות דרבנן, כי אין טעם לחלק בדבר. ומצאתי בספר אהל יעקב מנשה (מערכת

א אות כא) שהשיג כן על הארעא דרבנן דאשתטטיתיה מה שכתב הרמב״ם הנ״ל.

וגם הלום ראיתי להגאון רבי אליה פאלומבו בספר יד המלך (דף קה ע״א) שהביא

דברי הרמב״ם, והוכיח במישור שאם מצוה אחת של תורה והאחת של דבריהם אין

כאן משום חבילות, ותמה על זה מהגמרא פסחים (קב:) דפריך מדאמריגן יקגה״ז,

והרי לפי מה שכתב הרב המגיד דקידוש יום טוב םדרבגן, הוה ליה מצוה אחת

של תורה, היא ההבדלה, והשגיח של דבריהם. והגיח בתימה. ע׳׳ש. ואפשר שמכיון

שכבר הבדיל בתפלת יום טוב יצא ידי חובת הבדלה מהתורה, וכדאמריגן בברכות

(לג.) שבתחלה קבעו ההבדלה בתפלה, העשירו קבעוה על הכום. וממילא ההבדלה

והקידוש של יום טוב תרוייהו מדרבגן, ואמריגן בהו אין עושין מצות חבילות חבילות.

ואין חילוק בזה בין חד דרבגן של ההבדלה, לתרי דרבגן של קידוש יום טוב (שכבר

קידש בתפלת יום טוב). ועיין טורי אבן מגילה (יט:). ואף על פי שהפרי מגדים

(סימן רעא משבצות זהב םק״א) כתב שאין יוצאים ידי חובת קידוש של שבת בהזכרת

שבת בתוך תפלה של חול, משום דבעיגן שיחתום בברכה ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.

ע״ש. ואם כן גם ההבדלה אין יוצאים ידי חובה בהבדלה שבתפלה שאין בה חתימה

בברכה המבדיל בין קדש לחול. וכן משמע בשטה מקובצת (ביצה ד:) בשם הריטב״א.

ע״ש. אבל מדברי הריטב״א עצמו בחידושיו לשבת (סט:) מוכח שיוצאים ידי חובת

הבדלה בתפלה, אף על פי שאין בה חתימה. וכן כתב בספר אבגי שוהם שבת

שם. (ועיין בפתח הדביר סימןשדמ םק״ה). ובאמת שכן מתבאר להדיא בטור (סוף

םי׳ רצו). וכ״כ רביגו יצחק בן גיאת בספר מאה שערים (עמוד טז), וכ״כ בשרת

בשמים ראש (סימן קד). וכן מוכח עוד ממה שכתב הרשב״א בתשובה חלק ד (סימן

רצה) שיוצאים ידי חובת קידוש מן התורה בקריאת פסוק ושמרו בגי ישראל את

השבת, או ויכולו. ע״ש. אלמא דלא בעיגן שיזכיר השבת בברכה ובחתימת מקדש

השבת. ודלא כהפרי מגדים הג״ל. ולפי זה שפיר יוצא ידי חובת הבדלה בתפלה, אלא

שכל זה איגגו שוה לי, שמדברי הרמב״ם משמע שדוקא בשתי מצות דאורייתא שייך

הכלל שאין עושין מצות חבילות חבילות, ולא בשתי מצות דרבגן. וכן כתב במגדל

עוז שם. ולכן גכון יותר לומר שגם הקידוש של יום טוב הוי דאורייתא, כמו ההבדלה

של מוצאי שבת, ומשום הכי שפיר פריך מיקגה״ז. ועיין בשו״ת קרן לדוד (חלק

אורח חיים סימן קגט אות א בד״ה ובזה), ודו״ק.

ושוב ראיתי להגאון חתם סופר בחידושיו לפסחים (קב: בדף לא עמוד ד), שכתב,

וצריך עיון גדול על מה שכתב הרב המגיד (בהלכה יה) בפשיטות, שאין קידוש

יו״ט מן התורה, שאם כן מאי פריך הכא מדאמריגן יקגה״ז, והרי הבדלה דשבת

דאורייתא וקידוש יום טוב דרבנן, וכבר כתב הרםב״ם דלא שייך לומר אין עושין

מצות חבילות אלא בשתי מצות של תורה, אם לא שנאמר שהרמב״ם לא בא

להוציא אלא תרי מצות דרבנן, שעושין אותן חבילות, וכמו שכתב במגדל עוז,

אבל חד דאורייתא וחד דרבנן הוי קל וחומר מתרי מצות דאורייתא שאין עושין

אותן חבילות, אבל לפע״ד אין בזה שום טעם. אולם הרה״ג רבי אהרן פולדא

גר״ו כתב לי תירוץ על קושיא זו, שאף על פי שמצות הבדלה מדאורייתא, והיא

בכלל זכור את יום השבת לקדשו, שיש לזכרו בכגיסתו וביציאתו, מכל מקום עיקר

סמיכת ההבדלה היא מהפסוק להבדיל בין הקדש ובין החול, וכדאיתא בשבועות

(יח:). ואם כן הגיחא משבת לחול, אבל משבת ליום טוב דהוי בין קודש לקודש אין

ההבדלה מהתורה, והשתא הוו תרוייהו מדרבגן, ואין עושין אותן חבילות, ולהכי

פריך שפיר םיקנה׳׳ז, דהוי כשתי מצות של תורה, וכתב על זה החתם סופר, ונכון

הוא, ודפח״ח. עכת״ד. ומבואר דנקיט לקושטא דמילתא שאף בתרי מצות דרבנן שייך

אין עושין מצות חבילות. ומה שכתב הרםב״ם לפי שהן שתי מצות של תורה,

לאו דוקא. והגה גם בשרת חתם סופר (חלק אורח חיים סימן כא) בתשובה למר

חמיו הגאון רבי עקיבא איגר כתב בקשר לקושיא זו, מ״ש םו״ח הגאון ג״י דבאחת

דאורייתא ואחת דרבגן מודה חרםב״ם דאין עושין חבילות, כבר כתבתי בחידושי

לפסחים בזה הלשון: אם לא שגאמר שהרמב״ם לא בא להוציא אלא שתי מצות

דרבגן וכר, אבל אין בזה טעם. ע״ש. גם בשרית כתב סופר (חלק אורח חיים סימן

קלט) בד״ה ויש לי ראיה מהימגא, הביא הקושיא של מר אביו החתם סופר על הרב

המגיד מההיא דפםחים >קפו<, וכתב שהיא קושיא עצומה ולא מצא מעגה לקושיא זו

רק בדוחק, אולם גראה לי שדוקא אם המצוה ראשוגה דאורייתא והשגיח דרבגן םבירא

ליה להרמב״ם דליכא משום מצות חבילות, אבל ביקגה״ז שאומר הקידוש של יום טוב

דרבנן תחלה ואחר כך ההבדלה דאורייתא שפיר איכא משום מצות חבילות, והדברים

מוכרחים וגכוגים בעזה״י. ע״כ. וכן כתב עוד הכתב סופר (בחלק אורח חיים סימן כו)

בד״ה והעליתי. ושם כתב עוד להעיר מברכות (מט.) שאף בברכות דרבנן אמריגן

אין עושין מצות חבילות, ולולא מה שהעמים המגדל עוז בדעת הרםב״ם שכווגתו לשלול

תרי מצות דרבגן, הייתי אומר שכווגת הרמב״ם לאפוקי חד דאורייתא וחד דרבגן,

אבל בתרתי דרבגן איכא משום אין עושין מצות חבילות וכר. ע״ש. ועיין עוד בםפר

חתן םופר על אורח חיים (שער הטוטפות סימן יז עמוד קםו), ובהערה שם. וגם

הלום ראיתי בשרית בית שערים (חלק אורח חיים םיםן גג) בד״ה ותו ראיתי, שהביא

קושית הכתב םופר(סימן קלט) בשם אביו החתם סופר מההיא דפםהים(קב:) על דברי

הרב המגיד דםבירא ליה קידוש יום טוב דרבנן, וכתב דלא קשיא מידי, דגהי דהבדלה

דאורייתא, מכל מקום אם הבדיל בתפלה יצא ידי חובה מהתורה, שההבדלה על

הכוס היא רק מדרבנן, ואם כן הא דאםרינן יקנה״ז לאחר ההבדלה שבתפלה, הוו

תרוייהו דרבגן, ובתרי מצות דרבגן גם הרמב״ם מודה דאיכא משום אין עושין

מצות חבילות. עכת״ד. וזה כמו שכתבתי לעיל בם״ד. ואין לכחד שלפי מה שכתב

החתם סופר(סימן כא) יש לדחות תירוץ זה, שבתפלה הוי כמכוין שלא לצאת ידי חובה

ובו. ע״ש, מכל מקום אין סברא זו מוסכמת. וכן ראיתי בספר גזע ישי (מערכת א

אות לד) שהביא הוכחת הארעא דרבגן מההיא דפםחים (קב:) דאף בחד דאורייתא

וחד דרבגן אין עושין חבילות, על פי דברי הרב המגיד דקידוש יום טוב דרבגן,

וכתב לדחות ראיתו, על פי הג״ל,שאף על פי שההבדלה דאורייתא, מכל מקום כבר יצא

ידי חובה בהבדלה שבתפלה, ואין ההבדלה על הכום אלא מדרבגן. וגמצא שהקידוש

וההבדלה תרוייהו מדרבגן. ע״ש. (ומה שכתב הרב גזע ישי להוכיח ממה שכתבו

התוספות מועד קטן (ח:) דלמאן דאמר דטעמא שאין גושאים גשים במועד, משום

אין מערבים שמחה בשמחה, גראה טעם קצת לזה שכמו שאין עושין מצות חבילות,

דבעיגן שיהיה לבו פגוי למצוה אחת ולא יפגה עצמו טמנה, וכן בעירוב שמחה בשמחה

צריך שיהיה לבו פגוי בשמחה. והרי שם שמחת יום טוב דאורייתא ושמחת גישואין

דרבגן, ואף על פי כן יהבי טעמא משום אין עושים מצות חבילות. ע״כ. לכאורה

יש לדחות לפי מה שכתב הרא״ש (בפרק קמא דכתובות סימן ה) בשם הרמייה,

שיום ראשון של שמחת חתן הוי דאורייתא, שגאמר ביום חתוגתו וביום שמחת לבו.

וכן כתב הפני יהושע (בקונטרס אחרון לכתובות סימן ח), דמהא דדרשיגן בחגיגה

(ח.) ושמחת בחגך ולא באשתך, מוכח דדרשה גמורה היא. ע״ש. ועוד יש לדחות.

וק׳׳ל.). והן עתה ראיתי בשרית התעוררות תשובה חלק ג(סימן כג אות ד), שהביא

דברי הרמב׳׳ם הג״ל, וכתב שיש קושיא גדולה על זה מפסחים (קב:), שהרי הבדלה

דאורייתא וקידוש יום טוב דרבגן, ואף על פי כן פריך מדאמריגן יקגה״ז, אלא אם

כן נאמר כדעת בעל הלכות גדולות שקידוש יו״ט הוי מן התורה. ונראה ליישב

על פי מה שכתב הסם״ק, שמצות הבדלה מן התורה, שגאמר להבדיל בין הקודש

ובין החול, ולפי זה דוקא הבדלה מן הקודש לחול הויא מהתורה, מה שאין כן

במוצאי שבת שחל בו יום טוב דהוי בין קדש לקדש אין ההבדלה אלא מדרבגן, ואם

כן הוו תרוייהו מדרבגן ואיכא בהכי משום אין עושין מצות חבילות. ע״כ. וכדברים

האלה כתב גם בשו״ת תורת רפאל(סימן א דף ה עמוד ג<. ע״ש. וכבר קדמם החתם

סופר בחידושיו לפסחים (קב:) בשם הרה״ג רבי אהרן פולדא, וקילסו בתירוץ זה. ע״ש.

וכג״ל. אלא שיש לפקפק קצת בזה, דאגן קיימיגן אליבא דהרמב״ם, והגה הרםב״ם בספר

המצות (מצוה קגה) למד מעצם הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו וקדשהו,

ובביאור אמרו בפסחים (קו.) זכרהו על היין בכגיםתו וביציאתו, כלומר הבדלה שהיא

גם כן חלק טזכירת השבת. ע״כ. ולא הביא כלל הדרשה מהכתוב להבדיל בין הקדש

ובין החול, ומשום דםבירא ליה דאםמכתא בעלמא היא, ולפי זה גם במוצאי שבת

שחל בו יום טוב ההבדלה דאורייתא להבדיל בין קדש חמור לקדש קל. (ועיין עוד

בשו״ת בגין של שמחה סימן יא אות יא דייה אבל). ודו״ק.

ובהיותי בזה הוקשה לי לסברת הרמב״ם דיליף ההבדלה מגופיה דקרא זכור אח יום

השבת לקדשו בכגיםתו וביציאתו, שאם כן הא דאמריגן בפסחים (קיז:)

שצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש, מגזרה שוה, כתיב הכא זכור את יום השבת,

וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, אם כן למה לא חיקגו חדל בגוםח

ההבדלה ״זכר ליציאת מצרים״ כמו שחיקגו כן בקידוש, והא חרוייהו םדכתיב זכור

את יום השבת גפקי, ובאמת שלשון הרמב״ם בספר המצות הג״ל, ״לקדש את השבח

בדברים בכגיםתו וביציאתו, גזכיר בם יציאת מצרים״. אולם בגוםח ההבדלה שהביא

הרמב״ם (בפרק כט מהלכות שבת הלכה ג) אין שום זכר ליציאת מצרים, וכבר

עמדתי על זה מכבר. וכעת ראיתי שכן חמה בשרת בגין של שמחה (חלק אורח חיים

סימן יא אות ו). ע״ש. ושוב ראיתי להרה״ג רבי ראובן מרגליות בהגדה של פסח שלו

(בדף ט ע״א) שגם הוא תמה על זה, ושוב הביא שבםפר המצות כתיבת יד, שהוציא

לאור הגר״ח הלר אין התיבות ״גזכר בם יציאת מצרים״. ע״ש. ועדיין צריך יישוב

מדוע לא תיקנו זכר ליציאת מצרים בהבדלה. ועיין להגר״י ענגיל בגליוני הש״ם

(ברכות לג:). והא ודאי שדוחק גדול לומר שעיקר ראית ההבדלה מהפסוק להבדיל

בין הקדש ובין החול, ושם לא גזכר עגין יציאת מצרים, שהרי הרםב״ם בספר

המצות לא הזכיר פסוק זה כלל. וראיתי בספר דברי צבי (סימן תעג במגן אברהם

םק״ב) שכתב, שאף שגראה מדברי הגאון רבי עקיבא איגר בחידושיו לשם, שהבדלה

במוצאי שבח שחל בו יום טוב היא מדאורייתא, מכל מקום גראה לומר שאפילו

לדעת הרםב״ם דהבדלה דאורייתא, מכל מקום במוצאי שבח ליום טוב גם הוא יודה

דהוי מדרבגן, על פי מה שכתב הרב המגיד (בפרק כט הלכה א) דהא דהבדלה

דאורייתא ילפיגן גמי מדכחיב להבדיל בין הקדש ובין החול, כדאיתא בשבועות(יח:).

ואם כן יש לומר שדוקא ממוצאי שבח לחול הוי מהתורה, אבל ממוצאי שבת ליום

טוב שמבדיל בין קדש לקדש לכולי עלםא לא הוי הבדלה מדאורייתא. וכן כתב עוד

(בסימן חפט סעיף ט). ע״ש. ועיין עוד בספר עמק ברכה (עמוד גח<. וכבר הוזכר

חידוש זה בדברי החתם סופר (פסחים קב:) וסיעתו הג״ל. ומכל מקום מדברי הרמב״ם

בספר המצות (סימן קגה) משמע כדברי הגאון רעק״א שגם ההבדלה ממוצאי שבת

ליום טוב הוי מדאורייתא. ודו״ק. !ועיין עוד בספר אור שמח (פרק כט מהלכות

שבת הלכה יב) שגם הוא הקשה מההיא דפםחים (קב:) דפריך מדאמריגן יקגה״ז

אף שהקידוש של יום טוב מדברי סופרים וההבדלה במוצאי שבת דאורייתא, ואם

כן מדוע כתב הרמב״ם לפי ששתיהן מצות של חורה הן, ודחק ליישב. ולפי האמור

לעיל שרבים םהראשוגים םבירא להו שקידוש יום טוב הוי מהתורה, אתי שפיר

בפשיטות דברי הרםב״ם. ותשקוט הארץן.

עוד רגע אדבר במחלוקת האמוראים במוצאי שבת שחל בו יום טוב, בפסחים >קב:)

רב אמר יין קידוש גר הבדלה, ושמואל אמר יין גר הבדלה קידוש. ועיין בפירוש

רשב״ם מה שהסביר הטעם של רב שמקדים הקידוש להבדלה, ואילו שמואל מקדים

ההבדלה לקידוש. ולפי האמור יש לומר דרך פלפול, דלרב קידוש יום טוב דאורייתא,

והבדלה של שבת אינה אלא מדרבנן, כמו שכן הוא דעת הריטב״א, שבחידושיו

למועד קטן(יט.) םבירא ליה שקידוש יום טוב מן התורה. ובחידושי הריטב״א פסחים

(נד.) כתב שההבדלה במוצאי שבת מדרבנן. וכן כתב הריטב״א בהלכות ברכות

(פרק ב הלכה כה). ומשום הכי יש להקדים מצוה דאורייתא של הקידוש למצוה

דרבנן של ההבדלה. וכמו שכתב הנודע ביהודה קמא (חלק אורח חיים םימן לט,

ובסוף סימן מא) שמצוה דאורייתא קודמת למצוה דרבנן. וכן כתב עוד בספרו

הצל״ח ברכות (נא:). וכן כתב הפני יהושע בחידושיו לברכות (נא:) דבכל דוכתא

משמע בפשיטות שיש להקדים מצוה דאורייתא לםצוה דרבנן, ואפילו אם המצוה

דרבנן תדירה יותר. ע״ש. ואילו שמואל םבירא ליה איפכא, שהבדלה של שבת

דאורייתא, דדרשינן זכור אתיום השבת לקדשו בכניסתו וביציאתו, וכמו שכתב

הרםב״ם בספר המצות(סימן קנה), וקידוש יום טוב מדרבנן, כדברי הרב המגיד הנ״ל.

ומשום הכי םבירא ליה שהבדלה קודמת לקידוש. אי נמי יש לומר דלכולי עלמא

םבירא להו אי כמר אי כמר, וקמפלגי במחלוקת האחרונים, שלדברי הנודע ביהודה

והפגי יהושע מצוה דאורייתא קודמת למצוה דרבגן, ולדברי השאגת אריה (סימן

כב) אין למצוה דאורייתא זכות קדימה על םצוה דרבגן. ע״ש. אטגם בשרת אמרי

אש (חלק אורח חיים סימן גג) כתב שהלכה כהגודע ביהודה והפגי יהושע הג״ל.

ועיין עוד בשו״ת עמודי אור (חלק אורח חיים סימן לו). ובםצפה איתן (ברכות נא:)

ובספר טהרת המים (מערכת ק אות נו) ובשרת לחם שערים(סימן כא). ועיין בחידושי

החתם סופר(פסחים קב:) בשם השב יעקב שמצוה דאורייתא קודמת לדרבנן. ואכמ״ל.

המודם מכל האמור שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת אם הקידוש ביום טוב מן התורה

או רק מדרבגן, וגראה שהשאילתות ובעל הלכות גדולות וראבי׳׳ה ומהר״ם

וסיעתם םבירא להו שקידוש יום טוב מן התורה. אבל רוב האתרוגים תפסו כדעת

הרב המגיד דהוי מדרבגן. ואף בדעת הרםב״ם איכא עקולי ופשורי, ולפי גוםחא אחת

שהביא הלחם משגה (בפרק י״ב מהלכות עבודה זרה) דעת הרםב״ם שקידוש יום טוב

מהתורה, וכן הוא פשטות לשון הרםב״ם (בפרק כט מהלכות שבת) שגם ימים

טובים בכלל שבתות ה׳ הן. ובשרת רבי עזריאל הילדםהיימר חלק ב׳(דף רםו ע״ב)

פלפל בזה בדעת בעל הלכות גדולות והרמב״ם. ע׳׳ש. ובהגהות עתים לביגה על

ספר העתים (עמוד קצו) האריך הרחיב על דברי הרב המגיד בזה, והביא דברי

רוב הפוסקים ומהם המהר״ם והשיטה מקובצת ועוד, להוכיח שקידוש יום טוב מן

התורה. ע״ש. וכן בשרת םהרש״ם חלק ג (סימן רכו) העיר לגכון מדברי הלחם

משגה הג״ל שיש גוםחא ברםב״ם שקידוש יום טוב הוי מהתורה. וכן כתב בשרת

מהרי׳׳ל. ע״ש. וכן כתב הרה׳׳ג רבי בן ציון ליכטמן בםפר בני ציון (סימן רעא

דף קכ סע״ב) שמדברי בה׳׳ג וראב״ה מוכח שקידוש יום טוב מהתורה, וכן הוא

במכילתא, וכן כתב בשיטה מקובצת בשם הריטב״א, ודלא כהברכי יוסף והאליה

רבה שכתבו שהפסוקים שהביא בה״נ אסמכתא בעלמא. ומעתה אין לשבש הנירםא

שהביא הלחם משנה ברטבים שקידוש יום טוב דאורייתא. עיש. ועיין עוד בשדי חמד

(מערכת ק כלל ד) שגם כן העיר מדברי הרמב״ם (הלכות עבודה זרה פרק יב) הנ״ל,

וציין לכמה אחרונים בזה. ע׳ש. ובילדותי ראיתי בשרת יד אליהו מלובלין(סימן מב)

ד״ה אבל, שכתב בפשיטות שקידוש יום טוב הוי מן התורה, ובו בפרק תמהתי

עליו מדברי הרב המניד שכתב בפשיטות שקידוש יום טוב מדרבנן. אולם לפי מה

שנתבאר עד כה, אדרבה נראה שרוב הראשונים סוברים שקידוש יום טוב מהתורה.

ועיין עוד בשרת תורת רפאל(סוף סימן כא), ובשרת אבני נזר (סימן ב אות לח),

ובמנחת חינוך (מצוה לא). עיש. ולענין הלכה נראה שהעיקר כרוב הפוסקים שקידוש

יום טוב הוי מן התורה.*)