|
|
| נשלח ב-30/4/2012 10:17 |
|
| |
אני מכיר את מה שכתוב בתורה- כי יפתח איש בור,- איני מאמין באלילים, לצורך הענין בחסידויות לא לומדים לאחר 30.
איש המדרש הזה נוצר ליצירת אליבי לישיבה בבל. לאחר שהגמרא בסוף כתובות, כותבת המנון בשבח ארץ ישראל- ובשבח הישיבה בה. נאלצו אלו שלא חפצו לעלות- בדיוק כמו בימי עזרא- למשל מרדכי ואסתר ויתר הרבים- ביציאת מצריים היו 80% שלא רצו לעלות. כך בגלות בבל הראשונה, וכך בגלות בבל השניה. וכך היום בגלות אמריקה. לא רוצים לעלות- נאחזים בה ופרים בה. אז צריכים להמציא סיבות דתיות לרצון זה, המציאו את השבועה המשונה הזו, והיום ממציאים איסורים על מלכות רשע מעבירה על דת. כאילו כל תלמידי החכמים עזבו את הארץ בימי ינאי המלך הורדוס .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 11:00 |
|
| |
ירוחם, אני לא מקבל פרשנות פוליטית גסה כ"כ של המדרשות בדברי חכמים. המדרש הוא האופן בו החכם תופס את המציאות דרך עיון בכתבי הקודש, אפשר לומר שהמבט של אותו חכם היה מוטעה (אם כי כדי לעשות כך באופן הגון ראוי להבין מה היה המצב הפוליטי הכלל עולמי והפנים יהודי באותה תקופה) אבל לטעון באופן שמשתמע שהוא היטה את דעתו מן האמת כדי לספק אליבי (ביטוי מכוער בזכות עצמו בהקשר הזה) למישהו, נראה לא נכון וגם ממש לא ראוי בעיני.
חשוב לזכור שהבקשה מיהודי לעזוב את ביתו ואת מולדתו, לארץ אחרת (בפרט בימים בהם היא לא מיושבת כלל) שעתידו בה לוטה בערפל היא דרישה גדולה מאוד, ולחלוטין לא טריוויאלית, אמנם מצד האמת היום ודאי ובמובנים רבים גם באי אלו זמנים בעבר , זה היה הדבר היותר נכון לעשות , ובכל זאת אני לא חושב שנכון לדון ברותחין את אלה שלא עשו כך , למעט מקרים מיוחדים בהם אכן היה פתח משמעותי לקידום תהליך שיבת ציון ושיבת שכינה למקומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 12:24 |
|
| |
לפי דעתך הם לא פעלו ממנעים אישים סוביקטיבים?- כל הסופרלטיבים שהעריפו על בבל.
ספר הכוזרי מאמר ב
כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: +זכריה ב' י"ד+ "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: +שיר השירים ה' ב'+ "אני ישנה ולבי ער", כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. "קול דודי דופק", קריאת האלהים לשוב. "שראשי נמלא טל", על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: "פשטתי את כתנתי", על עצלותם לשוב. "דודי שלח ידו מן החור", על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 12:33 |
|
| |
עשירי בבל מן הסתם כן, גדולי התורה (בהם אנו עוסקים כאן) אני מעריך שלא.
בכל מקרה עיקר טענתי היא שהדרישה לעשות כמעשה אברהם אבינו וללכת מארצך ומולדתך (במובן הממשי כמובן, מהותית ברור שמולדתם של היהודים היא כאן בארץ החיים) לחלוטין לא טריוויאלית , כמובן זה לא אומר שלא צריך לחנך לה ולתבוע אותה גם בעבר , והרבה יותר מכך בימינו, אך לא תוך כדי התעלמות מכל המצב הריאלי והקיומי של מי שגר שם. (תוך זכירה שחלק מהמצב הריאלי עשוי וראוי במקרים רבים גם לחזק את ההחלטה שהגיע הזמן לשוב אל ארץ האבות , ולא רק להוות תירוץ ללמה לא צריך להיות קשים מדי עם מי שקשה לו ונשאר עד כה שם)
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 13:22 |
|
| |
איש על דברי חז"ל הסוביקטיבים פתחתי אשכול מזמן, והוכחתי מהגמראות -כי אכן הם היו גם סוביקטיבים באמרותיהם.
אכן אתה צודק- אבל החכם ומלך כוזר צודקים, כי התפילות של יום יום ברכת המזון והצהרות של לשנה הבא בירושליים וכד'- הם כצפצוף הזרזיר. דברים בלי מחשבה. הצהרות -שקריות וכו וכו. כן גם המדרש הזה.
יהודי רציני המקיים מצוות חייב לקיים אותם. ולא להמציא לנחש ולסמוך על דברים לא מבוססים, הרמב"ן עזב את ספרד ובא ארצה לא למצריים שהיתה בה קהילה יהודית פורחת. בא ארצה וידע כי אפילו מנין לא יהיה לו. ממתי מדרש או אפילו נביא יכולים לבטל מצווה מהתורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 13:28 |
|
| |
זה רק מראה את גדולתו של הרמב"ן ודומיו. הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו, בכל מקרה אם להיות עקבי עם דבריך לדעתך צריך גם ליבם היום , לבנות את בית המקדש , להוציא להורג מחללי שבת , מבלי להתייחס לנסיבות הריאליות של הדור הלא כן ?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 13:47 |
|
| |
אין המשל דומה לנמשל. אתה טוען כי כפי שחכמים אסרו ליבם כך הם אסרו ופסקו נגד ישוב ארץ ישראל? הקמת בית המקדש אינה אפשרית. הריגתם של מחללי שבת. לא היתה אפילו בבית שני. הרי אלו מצוות המטלות על הכלל על הסנהדרין- מצוות ישוב ארץ ישראל- היא מצווה של היחיד, היכול לקיימה. וכמו כל מצווה ,זה לא תלוי עם נוח לקיימה.
בשביל הפרוטוקול- האיסור ליבם היום. אינה מובנת ואינה נכונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 14:35 |
|
| |
תנו רבנן: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. מצוות יישוב א"י באופן פרטי קיימת גם בגלות, וכך פסק הרמב"ן.
רב יהודה חלק על התנאים באומרו: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם. והזכיר את השבועות משיה"ש.
רבי זירא חלק על רב יהודה באומרו מהן ג' שבועות, כדברי רבי יוסי ברבי חנינא: שלא יעלו ישראל בחומה, שלא ימרדו באומות העולם, ושעובדי הכוכבים לא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי. מה פירוש שלא יעלו ישראל בחומה? פירש רש"י: יחד ביד חזקה. ופירש המהרש"א: ודאי שרשות לכל אחד מישראל לעלות לא"י אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה לבנות להם חומות ירושלים.
בראשית בית שני עלו ישראל לא"י ברשות כורש מלך פרס לשוב ולבנות בה את בית המקדש. חלק ניכר מגולי בבל נשארו בבבל ולא עלו לא"י, ובכללם רוב הלויים (עזרא ח, טו; יבמות פ"ו), דהיינו לומדי התורה של בית ראשון.
נאמר במדרש שיה"ש: רבי זירא הלך לשוק לקנות דבר-מה, אמר לשוקל: שקול כיאה. אמר לו: אין הולך אתה מכאן, בבלי שאבותיו החריבו את בית המקדש. אמר: וכי אין אבותי כאבותיו של זה? נכנס לבית המדרש ושמע את קולו של רבי שילא שהיה יושב ודורש: אם חומה היא, אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שניה.
מכל מקום, קיבוץ הגלויות לא"י בדורות האחרונים נעשה בחסות שולטנים תורכים, קונסולים של מדינות אירופאיות בא"י, הצהרת בלפור, החלטת ועידת סן-רמו, החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י, ותמיכת רוב אומות העולם במדינת ישראל.
תוקן על ידי מ80 ב- 30/04/2012 14:36:18
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2012 15:04 |
|
| |
לא אני טוען שברגע שיש קושי ממשי על קיום מצוה מסוימת, היא מקבלת באופן טבעי מקום נמוך יותר בסדר יומם של רוב הפוסקים, בפרט אצל אלו שלא היו גדולים כ"כ ו/או הנהיגו דרך משמעותית בהלכה ו/או בהנהגת הציבור.
|
|
|
|
|