היחסים בין הנצי"ב לשמואל יוסף פין

באיזה צורות הוא עודד התבוללות?

במכתב עתי הכרמל שנת תרכ"ו שי"ל בווילנא נדפס בעמוד הראשון של הגליון שירו של י"ל גורדון "הקיצה עמי" ומתוך השיר הזה ידוע המשפט "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך" (לא רבים יודעים שהמשפט כה קדום יחסית וגם לא רבים יודעים שגורדון הוא הוא בעל האמרה). איך ר' שמואל יוסף פין הרשה שיפורסם כזה שיר במכתב עתי שהוא עצמו היה עורכו, והרי אמרו עליו שהיה מכבד את התורה?

ר' ישראל סלנטר והמשכילים

בספר "ר' ישראל סלנטר: חייו פעולתו וכו'" שי"ל בהוצאת 'תושיה' בווארשא תרע"א נכתבו הדברים האלה: "בשנת תר"ו [=1846] בא משה מונטיפיורי לווילנא. בבקרו אז את רוב בתי המדרשות אשר בעיר, ביקר גם את בית הכנסת הזאליצי וגם את ישיבת רבי ישראל, על ידי מליצו [=מתורגמנו], הד"ר לוי, דיבר מונטיפיורי עם רבי ישראל והוכיחו על אשר לא ידע לדבר בשפה הרוסית. רבי ישראל הצטדק, באשר יכול, במשך חצי השעה. אז הזכיר לו הד"ר לוי את "עלילת דמשק" והוכיח לו, כי בלי [.....  .....*] אי אפשר לו ליהודי בעל שם שכמוהו להגן על ישראל בצר לו, נשתתק רבי ישראל ומונטיפיורי עזב את הבית, אשר בעליו לא הפיקו רצון ממנו".

*האותיות מטושטשות

מסופר שבנו של ר' ישראל סלנטר נסע ללמוד בבית מדרש החכמות והמדעים ושיבחוהו המשכילים על שלא מנע מבנו את הלימודים ההם. (והיה לו גם נכד בשם ר' יצחק ליפקין שהיה ת"ח גדול וכמדומה התגורר בירושלים. נראה שנכד זה לא נולד מבנו המשכיל אלא מבן אחר או מחתן).

עורך המגיד (אינני זוכר את פרט השנה ולכן אין ברצוני לקבוע מסמרות ולומר שהיה זה אליעזר ליפמן זילברמן העורך הראשון והמייסד של המגיד) כתב במכתבו העתי כי תפארת הוא לו לר' ישראל סלנטר שלא נמע מבנו וכו' כמו שכתבתי לעיל. ויהי כשמוע ר' ישראל את הדבר הזה או בראותו את דברי זילברמן אודות בנו לא נשאו חן בעיניו ויקח לו מועד ויכתוב וישלח אל זילברמן ויודיעהו כי לא לרצון לו דבריו על אודות בנו וכי למורת רוחו עשה בנו את הדבר הזה, וידום זילברמן ולא יסף לדבר עוד בשבח מעשה האב עם בנו ה'מתמשכל'.

ועתה נתברר כי אכן זילברמן היה זה אותו עורך, כי פרט השנה הוא תרכ"[] ובאותה שנה טרם החליפו דוד גורדון (שבתקופת היותו עורך המגיד הוציא לאור מוסף בשם 'מגיד משנה').

כמה התרחקו המשכילים במעשיהם ועוד יותר מזה בדעותיהם מהדת יכול להוכיח הרומן של ישעיהו בערשאַדסקי הנקרא 'באין מטרה' (יצא לאור בהוצאת תושיה). שם מסופר על מורה עברי בשם אדמוביץ.