|
|
| נשלח ב-27/4/2012 13:48 |
 |
| |
רבי אלימלך ורבי זושא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מבואה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה. כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך לרבי זושא: "אחי, אימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית". "אחי", אמר ר' זושא, "גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו". "מה נעשה?", שאל ר' אלימלך. אמר ר' זושא: "עלינו, על כל אחד משנינו, לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת, ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה". כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את השטריימל, וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בלבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות. כשנפגשו שוב שאל רבי אלימלך: "נו, אחי, מה נעשה כעת?", "הבה ונלך למזריטש, אצל המגיד הגדול", אמר ר' זושא. הלכו למזריטש וסיפרו לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את השטריימל, הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ושטריימל יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל" (ספר 'אור הגנוז', רגש השבת, עמ' 224).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 13:54 |
|
| |
מנחם פיש:
תראה, צריך להפריד בין דיבורים רציניים לבין משחקי מלים.
אני מניח שתסכים אתי כי "ארגז הכלים" שיש לדרשנים - עם גימטריאות והשוואות מילים ודיוקים בפסוקים וכו' וכו' - מאפשר להגיע מכל מקום לכל מקום. אפשר לסדר דרוש נאה באותו סגנון של האדמו"ר מסלונים שיסביר למה צריך לצבוע את האזניים בירוק או למה הצפיה בתמונות תועבה באינטרנט היא העלאת ניצוצות ותיקון נפלא. לכן בתוך העולם הזה שנקרא "דרוש" צריך להבדיל בין דברים רציניים לבין אמירות שלכל היותר באות "לקשט" איזשהו מסר, ועליהן נאמר כי "אין מקשים על הדרוש".
כעת, הראיתי לך כי דברי האדמו"ר סותרים גמרות ומדרשים מפורשים. מה הלאה? לכאורה לא ימלט מא' מג' אופנים:
1. בגמרא יש דרושים חשובים שצריך לקבל אותם ברצינות, אבל דברי האדמו"ר הם סתם בלה בלה שנועד לקשט את המסר המעשי שלו.
2. האדמו"ר מדבר ברצינות ודרשותיו מהכתובים אמיתיות, ואילו הגמרא והמדרשים הם סתם דורשים לא רציניים.
3. גם האדמו"ר וגם הגמרא אינם ראויים ליחס רציני, אלו סתם דיבורים, כלאם פאדי.
שים לב שהאפשרות הרביעית - ששניהם רציניים - לא קיימת מפני שהדברים סותרים זה את זה.
כעת, באיזה אפשרות אתה בוחר?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 13:55 |
|
| |
| מנחם_פיש כתב: |  |
מקסמן
אתה היית שם?
איפה אני צריך להיות ? בתוך עמי אני יושב ואני מכיר כמוך בדיוק, מדובר בתופעה ידועה של אנוכיות ונציזום, לא רק בסלונים, זה בביתר ובכל ועד הורים בועדת איכלוס כל אלה הם מנהג היטלריזם ולא מנהגי יהדות,
שאבותי יצאו בגלות להתנחל אצל האומות, אף אחד מהם לא ביקש אישור מי ועד איכלוס,
מי שרצה ללמוד תורה לא בדקו מי אחיו או אחותיו וכמה כישרון יש לו בפילפולי סרק,
האדמור הלך אחרי האגואיזם של ההורים הנצים של עמנואל והפך את ההטלריזם למלחמת קדש כביכול נגד הבג"ץ,
הוא רצה בעצם לקבוע את דעתם ההיטלריזם של ההורים כדעת תורה, ועם התורה המזוייפת שלו להילחם נגד הבג"ץ,
אם אין לההמון העם איפה להתלונן והבג"ץ יכול לעזור להם, אז למה באמת שלא ילכו לשם ?
על כך כבר זעק הספורנו
ספורנו דברים פרק כח שגברו בעלי זרוע כמו שהוא הענין היום עם כל גלותנו ושפלתנו, שרב הממון בפרט החיב בדין מואס את תורת האל יתברך ומשפטי פיהו. (ע"פ דברי הימים - א טז, יב), ומתאמץ על ידי גוים וערכאותיהם לעות אדם בריבו (ע"פ איכה ג, לו), ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו: מה חשבו ועד ההורים הטיפשים הזה ? שיתנו להם לעשות מחיצות בתוך הבית ספר ? בוודאי שילכו לערכאותיהם רק אלה מה ??
אתה לא מתבייש לחוות דעת בדבר שאין לך שום מושג במה שקרה שם?
ראה לעיל,
אתה יודע מה התוצאה כיום של כל אותם שלא רצו אותך?
לא הבנתי מה אתה רוצה,
ואפילו אם דעתך אחרת ממנו, הוא חייב לקבל את דעתך?
היטלר גם לא חייב לאף אחד כלום, אבל בכל זאת טען ולא הסתיר שהוא היטלר, ולא התחבא מאחורי התורה והיהדות,
הוא מנהיג וזכותו להנהיג את הציבור שלו כמו שהוא מבין.
כמנהיג חייבים אנו לבקר לטוב ולרע, אם היה אדם פרטי מילא, אבל כל זמן שהוא משתמש עם התורה שלנו והיהדות שלנו בוודאי ששנבקר אותו בכל הכוח,
ומכוער ביותר שאתה מצטרף לעדת שוטים שהם גזעניים עד שמתאים להם להיות יפי נפש אם ע"י זה יצליחו לקנתר.
תשמע ידידי, הוא הפסיד את עולמו, הוא ואדמור מגור בסיפור הירושלמי, שניהם הפסידו את מעמדם כמנהיגים,
ההיסטוריה היהודית לעולם לא תמחל להם, נזכור אותם לדורי דורות, לא יעזור שום ווארטים למיניהם,
כמו שנזכור את תשמ"ט ואחריו תחילת הנישרה שנמשכת עד עכשיו,
כמו שמאשימים את הנשירה בטכנולוגיה והיא תירוץ טוב להוריד את האשמה מהרב שך וחב"ד,
כך גם האדמור מסלונים רוצה להוריד את האשמה ממנו ולזרוק אותו לאינטרנט,
הנישרה אז התחיל לפני שהיה אינטרנט, המחשבים אז בקושי היו רק טקסט בירוק ועוד לא היו מחשבים אישים וגם לא היו עוד תמונות וסרטים,
הנשירה התחיל מיד עם המחלוקת של הרב שך והחסידים,
הנישרה ממשיכה בגלל התנהגות הישיבות שבוחרים רק מוכשרים בפיפולי סרק,
הנשירה ממשיכה כי רואים אייך הגדולים חושבים, שהנוער רואה שאדמור מגור וויתר על ירושלים לטובת חילוני העיקר שמאיר פורש לא יזכה בכך, לא פלא שהם נושרים לנו מדי יום,
שרואים ועד הורים של יראי שמים עושים מחיצות בבתי ספר, אין סיבה למה שלא יעזבו את הקהילה,
ק"ו שהאדמור בעצמו עומד לצד הועד הורים הנצים האלה,
איזה אנשים מוזרים ולא עניניים יש בפורום הזה? מדברים איתם ענינית ובמקום להגיב לגוף הדברים, כל אחד מדבר בצורה כ"כ משונה.
למה זה לא ענייני, אתה מדבר בשמו אתה לא באת לכאן לומר את דבריך ומחשבותך, אם באת לדבר בשמו אז טבעי שנגיב על מעשיו ונשלול ממנו את ההבנה בחינוך, נשלול ממנו את הניסיון לאשים את האינטרנט במקום לאשים את עצמו כמו זעקת הספורנו לעיל,
לי כחסיד, יש גם השגות על הרבה חלקים ממה שהוא אומר, אני חושב שצריך להגיב על נקודות בדבריו שהם לא כמו רעיונות שנמצאים בשיטות אחרות, ואולי הוא מבין בטעות או בצורה אחרת דברים. לכן הכנסתי את זה לשמוע ולדון לעניין,
אבל סתם להקניט כילדים?
ראה לעיל
|
|
לסיכום:
אומר החפץ חיים, אל תדבר גדלות על איש כי בסוף יבואו ללשון הרע,
אתה מביא מדבריהם של אנשים שרוב הציבור לא סובל את התנהגותם הציבורית והחברתית, ואל תתפלא שנזכיר לו נשכחות,
תוקן על ידי maxmen ב- 27/04/2012 14:04:13
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 14:09 |
|
| |
לשנרב ומקסמן שלום, לא בשביל סוג הוויכוחים המיותר הזה נכנסתי לכאן, וסליחה ממכם, אין לי זמן מיותר, ואני מחפש דיון עניני ולא סתם להתפלמס על שטויות.
כמו שכבר אמרתי אני מחסידיו (וכ,ק זה נהיה תואר של יחס שלא קשור למשמעות המילולית, כמו ש הרב שהמשמעות של זה הוא גדול ורב נהיה כינוי של יחס)
מה שלי מפריע בכל השיטה הזאת הם שתי דברים
1. השיטה של הקדושה והפרישות, והאיסור להנות מהעולם. אצלינו יש ע"ז הרבה ואני יודע שסלונים היא קיצונית מאוד בשיטה הזאת. הם טוענים שהם מוסרים נפש עבור כל הענין הזה, גם הם היו רוצים להנות ולחיות עכמו כולם, אבל כל מי שקורה את שער הפרישות של החובות הלבבות (ועוד ספרים כמו המספיק של בן הרמב"ם) קורא את השיטה שלו שהמבחן האמיתי של האדם זה לסור כמה שיותר מהתאוות הגופניות ולגבור עליהם. הוא שם את הנושא הזה של מלחמת הרוח והגשם כלב העבודה בעוה"ז. ובסלונים מרגישים שהם כמו סיירת מטכ"ל בנושאים האלו, והם כקבוצה מהבודדים בזמנינו שהולכים בדרכי הפרישות האלו.
אני טיפוס שאוהב חיים ויחד עם זה רוצה להשאר קשור ליידישקייט חזק, ומעניין אותי מה יש להגיב על זה או להתווכח ענינית (ולא להביא כל מיני התחכמויות שלא קשורים ללב הענין).
2. השיטה של הגברת הרגשות (והתפילה וכדומה) נגד שאלות של המוח, וכמו שהוא כותב שאמונה מהלב יותר חשובה מאמונה מהמוח, גם היא לא נראת לי כ,כ, כי מה הרגשות יכולות להגיד על אמונות בלי שהמוח יאשר אותם או יסתור אותם. גם לי יש כל מיני שאלות על היהדות ועל כל מיני מצוות, ולא מרגיש שברגשות אני יכול לתרץ אותם.
בשביל שתי הענינים האלו הבאתי לכאן את דבריו. אולי מישהו כאן יצליח להסביר אותו או להפך להביא מישהו שנוגד לו. רק שתדעו שהדברים שהבאתי הם מעין סיכום של השיטה, והם תמיד מבוססים אצלו ואצל שאר ספרי סלונים על גדולי הראשונים שחיו שחיברו ספרים על הנושאים האלו, לכן לא לנסות לסתור סתם, אלא להביא שיטות מוצקות, והסברים עליהם. אני לא חושב שכחסיד אני מחויב לעולם לקבל דעתו, היא רק שיטה אחת, ואם אני ישתכנע בדברים אחרים, אני מוכן גם להם.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 14:14 |
|
| |
אז מה קשה לך לפתוח אשכול, בלי שום קשר לסלונים,
פשוט תפתח אשכול ותדון על סוג עבודת השם שאתה רוצה לדון בה,
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 14:33 |
|
| |
הדברים שכתבתי להלן הם דברים עתיקים ואין בהם חידוש מיוחד ובכל זאת גם דרך חזרה על ישנות דברים יכולים להתברר יותר וקל יותר לקרב אותם ללב
גמרא בבא בתרא צ"א ע"ב "תניא מאי דכתיב (דברי הימים א ד) ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים ויוקים - זה יהושע שהקים שבועה לאנשי גבעון ואנשי כוזיבא - אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע ויואש ושרף - אלו מחלון וכליון ולמה נקרא שמן יואש ושרף יואש – שנתיאשו מן הגאולה שרף - שנתחייבו שריפה למקום אשר בעלו למואב - שנשאו נשים מואביות וישבי לחם - זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה והדברים עתיקים - דברים הללו עתיק יומיא אמרן [דכתיב (תהילים פט) מצאתי דוד עבדי וכתיב (בראשית יט) שתי בנותיך הנמצאות]" מצד אחד הייאוש הוא דבר שמחייב שרפה למקום אלא שמצד שני "הדברים עתיקים" – דוד המלך לא היה יכול להימצא אילולי היאוש והשריפה שהיו שם כמו בכל דבר יש כאן קצוות מנוגדים ושניהם אמת כיון שבמציאות שניהם קיימים בעולם והעולם עצמו בנוי בצורה כזאת שלא יתכן שהוא יהיה המשך רצוף תמיד וכך זה בכל חלקי הבריאה בחי בצומח ובדומם וגם באדם האמת היחידה היא האמת שנמצאת בבסיס העמוק ביותר שבאדם אותו בסיס שיש בו את החיוניות שיכולה להתחדש וההבטחה הנצחית כי לא תישכח מפי זרעו הוכיחה את עצמה אלא שמצד שני יש את השריפה וביאוש יש השחתה של הנפש לבסוף מה שנשאר הוא לטפח ולהשתדל לשמור על הגרעין עצמו והדבר הראשון שעליו האדם נשאל הוא ציפיתה לישועה האמונה שלנו בדקדוק הדין מחייבת אותנו להתפלל ולצפות לישועת ה' לדין הרשעים ולשכר הצדיקים ובדורות האחרונים למדנו גם על החובה של ההשתדלות המעשית בדבר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ – ובגמרא סוף כתובות - השבעתי אתכם שלא לעלות בחומה האהבה היא דבר שמתעורר מעצמו מתוך המנוחה דווקא לא של עצלות ורפיון ידיים אלא של נקיות וטהרה ודאי לא מתוך דרישה בפה מצד אחד לא יתכן שהאדם ירגיש שהוא שותף עם הבורא בהבאת הגאולה ומצד שני ללא השתתפות בגאולה מהו האדם – אין לו זכות וכשאין לו זכות גם יכולת אין לו על רבי ישראל מסלנט מסרו שאמר שכשהוא היה צעיר הוא חשב לתקן את העולם כולו וככל שהוא התבגר הוא הוריד את זה מהארץ למדינה ומשם לציבור מצומצם יותר ובסוף הוא אמר שהוא ראה שגם בתוך עצמו עדיין יש הרבה מה לתקן...
המציאות מורה שתמיד יש את מה לתקן ותמיד יש דברים שלאדם יש את היכולת לעשות אותם השאלה היא בעיקר האם הוא יודע לבחור נכון תמיד אפשר לטעות ולהתחיל מחדש וגם בטעויות יש את היכולת לשמר את הרוח ערנית ולגמרי בטעות לפעמים דברים גם יכולים להצליח ...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 14:37 |
|
| |
הנה מה שכתבתי פעם בנושא
קדושים תהיו
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם . רש"י נקט בגישה מצמצמת "הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה" כלומר, שאין הפסוק הקדמה למצוות הבאות בהמשך הפרשה, אלא הוא המשכה של פרשת עריות שלמעלה, שהובאה בחלקה האחרון של הפרשה הקודמת. ו"כשישוב ללמדם אחר כך דיני שאר מצוות האמורות בפרשה זו, ישוב להזכירם בקוצר על ידי דיבור המקרא הזה על אזהרת העריות וכו' וכל זה להראותם חומר האזהרה ושהיא קודמת בטבע לכל התורה, ואם אין קדושה, כל המצוות בטלות" בכך יש גם הסבר ל"קושי, מה שלא בא פסוק זה בסוף הפרשה הקודמת" (באר יצחק) הרמב"ן, באחד מהקטעים המרכזיים והנודעים שלו, חולק על רש"י וסבור כי מדובר כאן בדרישה כללית שבאה לכלול את כל מה שלא נאסר במפורש בתורה. "אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי, אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". הרמב"ן מזכיר בדבריו מקרה נוסף שבו התורה מוסרת כדרישה, עקרון כולל: על הפסוק בדברים ו', י"ח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", כותב (שם) הרמב"ן "מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך ועתה יאמר, גם באשר לא ציווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום וכו' חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". שמירתם של שני העקרונות הללו מהווה דרך לשמור על התורה לא רק ככתבה, אלא גם ברוחה, לקיים בכל דרכינו את מה שה' באמת דורש מאתנו, מעבר ללצאת ידי חובה. (אחד מהאחרונים, ר' יוסף אירגס בספרו שומר אמונים, מציב בראש ספרו את שני העקרונות הללו לפי מה שפירשם הרמב"ן, ומדגיש שנועדו להבטיח שהתורה לא תהיה מזוייפת) אולם, יש מהאחרונים שכתב לסייג במקצת את דברי הרמב"ן. "אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים, וממש לא אכלו רק פרי עץ היער והיו נזירים מכל ענייני העולם (= האיסיים), אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכו' ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה, אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש פרשה זו נאמרה בהקהל, כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל". (ר"י אייבשיץ, תפארת יונתן") גם בעל "שפת אמת" בא להגביל את הדרישה הגבוהה שהציב הרמב"ן, לפחות כשלב ראשון מחייב. כך כתב (בדבריו לשנת תרמ"א) ולפענ"ד יפה כיוון רש"י ז"ל, כי בודאי מצות קדושים תהיו הוא מן הדברים שאין להם שיעור, וכפי הפרישה זוכים לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתיב תהיו, כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה וכו' אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה, אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל, ואז יש להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה, שאין לו שיעור" אם כן, נתבארו דברי הרמב"ן בתוספת הסתייגויות. אולם לרמב"ם גישה שונה. בנגוד לדעת הרמב"ן הסבור שהפסוק בא להורות מצות עשה מיוחדת ונפרדת משאר המצוות, להתקדש! סובר הרמב"ם שמדובר כאן באזהרה כללית על קיום המצוות עצמן, שמהן ומכוחן ומהתמדת קיומן, תבוא הקדושה מאליה. לפיכך לדעתו אין למנותה כלל כמצות עשה (אכן, ענין החובה להתקדש, ברוח דברי הרמב"ן ואחרים, תכלל לדעתו במצות "והלכת בדרכיו" – "הקב"ה נקרא קדוש, אף אתה הוי קדוש" הלכ' דעות א', ו) וכך כתב הרמב"ם בשורש הרביעי שהקדים לספר המצוות שלו "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו, מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים, הם ציוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. במקום אחר (חתימת הלכ' שמיטה ויובל) מורה הרמב"ם את הדרך לקדושה ל"כל באי עולם" "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו, לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים. הבדלות מחד והליכה בדרכי יושר מאידך, הן הדרך הסלולה לקדושה !
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 14:44 |
|
| |
שמות פרק יד (טו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
רש"י
(טו) מה תצעק אלי - למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה
כנראה שהדבר תלוי באדם ועל האדם והעם לפעול, כי בלי פעולה של האדם והעם- התפילות לא מועילות,
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 15:03 |
|
| |
בהקשר דברי בעל בעמיו על החברה הדתל"ית, אני חושב שגם אלו המבקרים את החברה הזאת לא יכולים להתעלם מההצלחה שלה, היא קיימת כבר למעלה מ60 שנה, ועדיין היא מונה ציבור ענק של שומרי תורה ומצוות, בינהם רבים רבים עובדי ה',אני חושב שהתחזית החרדית השחורה שאמרה שהמזרחי זה רק גשר או לחרדים או לחילוניים הוכחה כלא נכונה.
את הדברים האלו אני כותב כחרדי[לפחות מבחינת המסגרת שבה אני שוהה.]
תוקן על ידי קסת ב- 27/04/2012 15:03:23
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 15:22 |
|
| |
"שים לב שהאפשרות הרביעית - ששניהם רציניים - לא קיימת מפני שהדברים סותרים זה את זה.
כעת, באיזה אפשרות אתה בוחר?"
לנדב שנרב
מאחר שבדברי חז"ל ניתן לא אחת ולא שתיים ולא שלוש למצוא סתירות מסוג זה האם ניתן להסיק מדבריך שחז"ל אינם רציניים?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 15:23 |
|
| |
ספרן, תודה לך על הדברים, אבל אני לא צריך לחדש כאן ללמדנים והידענים, את השיטות של רבינו בחיי בחוה"ל ושל הרמב"ם ושל בנו ושל עוד, שלצד כל ההתרים והדיבורים על ההבדל בין מותר לאסור. הם מכניסים עוד ענין מרכזי שהפכוהו ללב היהדות שמוסתר ומכוסה תחת כל המצוות והאיסורים, והוא מלחמת הרוח בחומר, ומלחמת המושכליות בפחיתיות. אולי כפתיחה לדיון ע"ז ניקח את שער הפרישות ואהבת אלוקים של חוה"ל, ותבינו איזה דרישות מקסימליות יש בסלונים. מדברים שם על כמו שבצבא (לפחות פעם) חיל שוכח ממשפחתו וכל אהבותיו ורצונותיו וחשבנותיו האישיים, עבור המולדת והעם. גם כאן במלחמת החיים הנושא הוא מלחמה על הדבקות והקרבה לה' במחיר הקרבת כל הרצונות והתאוות. וע"ז אני רוצה דיון.
גם על הענין של אמונה ממוח (וחקירות) או אמונה מלב (והתבוננות רגשית). זה לא מסתדר לאופי שלי.
אני יחפש מאמרים מהנתיבות שלום אולי יש ברשת. כי הדרכי נועם כבר שכבה נוספת על יסודות הנתיבות שלום. אולי בסגנון מעט שונה, ורעיונות קצת אחרים, אבל גם באותה דרך.
(הכתבה על האדמו,ר היא מענינת, יש בה אמת די גדולה, אבל גם אפשר את אותם הדברים אפשר לראות קצת אחרת, ואיך שיהיה זה לא קשור לשיטה הקיצונית עצמה שהיא מהנתיבות שלום ומהבית אברהם).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2012 15:39 |
|
| |
צענע כתבה:
"מאחר שבדברי חז"ל ניתן לא אחת ולא שתיים ולא שלוש למצוא סתירות מסוג זה האם ניתן להסיק מדבריך שחז"ל אינם רציניים?"
"וכן נמצאות במדרשות ובהגדות סתירות גדולות מחמת סיבה זו. הלכך הם אומרים אין מקשין בהגדה" (פתיחה למו"נ) הרמב"ם שם תולה את הסתירות ב"סיבה השישית" (וגם בשביעית) עיון בתוכנה של אותה סיבה יבהיר מה דעת הרמב"ם בנושא. אכן, מפתיע לגבי מה שהתרגלנו וחונכנו לחשוב.
הסיבה השישית היא שהסתירה חבויה ואינה מתבררת אלא לאחר הנחות מוקדמות רבות. ככל שדרושות יותר הנחות מוקדמות לגילוי הסתירה, כך היא חבויה יותר. הדבר נעלם מן המחבר והוא סובר שאין סתירה בין שתי הקביעות הראשונות. אך כאשר נוטלים כל קביעה מהן ומוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, וכן עושים לגבי כל מסקנה, שמוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, מגיע הדבר לאחר מספר שלבים לידי סתירה או ניגוד בין המסקנות האחרונות. כגון זה נעלם מעיני החכמים מחברי הספרים. (תרגום שוורץ)
תוקן על ידי ספרן ב- 27/04/2012 15:44:25
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2012 21:12 |
|
| |
יהיאור
יאושך הוא יאוש שלא מדעת ,
עשרות אחוזי נשירה???
עצכח בהחלט משקף מציאות כמו שהליכה בחוסר צניעות הוא מציאות ,ולכן היא מותרת?גולשים אקראיים נחשפים כאן לחומר שיביא אותם להרגלים לא אקראיים ,מחפשי שותפים לשאלות מציקות מוצאים כאן עולם מלא של מצוקות דומות,וזר שגולכאן
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2012 21:34 |
|
| |
יהיאור כשקראתי את כל המאמר הארוך שלך עלה לי משפט אחד מפרקי אבות
"לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה"
|
|
|
|
|
