פרשת אמור

אל חצרו של הרבי מלובביטש זצ"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שרצונם היה לשהות במחיצת הרבי במשך השבת.

בחורים אלו שלא שמרו תורה ומצוות שמעו על בית הרבי כמכניס אורחים והם החליטו לבוא ולטעום טעמה של שבת אחת.

לאחר השבת עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי.

אחד מהם היה כהן, ובאותם ימים עמד כהן זה לשאת אשה לא יהודיה.

כשנכנס כהן זה אל הרבי שאלו לשמו וכאשר ציין את שמו אמר לו הרבי "אתה גם כהן" הלה, היה מופתע, כיצד ידע זאת הרבי והרי לא אמר לו ולו רמז, הוא השיב בחיוב.

הצביע הרבי מלובביטש על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים ואף על פי כן אין בכך כדי לעשותני כהן. ואלו אתה זכית בזכות גדולה של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!"

נדהם הקשיב הבחור לדברי הרבי, הוא יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו. כעבור זמן מה נשא לו לאשה בת ישראל כשרה. (613 סיפורים על תרי"ג)

ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת בארץ תשרף (אמור כא-ט).

את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב).

ארבע מיתות נמסרו לבית הדין סקילה, שריפה, הרג וחנק. לכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן, מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה?

כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא (סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.

יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.

מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.

הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פ’’ה הי"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה’. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברי שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילול ה’... הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

עבירה זו של חילול ה’ חמורה היא עד מאד, עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה. וכך כתב הרמב"ם "המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשותם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ’ונגלה באוזני ה’ צבאות אם יכופר העוון.

בן תורה נדרש לעמוד גם על דברים קטנים שאדם מן השורה אינו נדרש להם כל כך לכך, כיוון שכל פרט מהווה חיסרון בשלימותו וגורם חילול ובזיון לכתר התורה, כל שכן שיתבע על חיסרון גדול.

הציבור הדתי והחילוני מתייחס לבן תורה כאדם שאסור לו לעבור על איסורי תורה, ולו גם כאלה שאחרים נוהגים בהם קלות ראש.

לדוגמא אם אדם עוקף את התור כאשר ישנה כיפה על ראשו, הרי זה בגדר חילול ה’. כיון שתגובת הציבור תהיה על כלל הציבור הדתי אותו הוא מייצג ולא עליו כאדם פרטי, ואין פלא אם המשפט שיתנוסס לעברו יהיה "תראו את הדתיים האלו"...

דוגמאות ישנן למכביר ע"י דיבור זול, ע"י לבוש שאינו הולם וכד’. אדם אחד עלול להכפיש את כל ציבור בני התורה. על כן ראו גדולי רבותינו חשיבות עליונה להקפיד הקפדה יתירה בכל מעשיהם.

יש חילול ה’ ששייך לאנשים גדולים מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה’.

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.

כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח’’ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקור העז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה’.

ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.

מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.

הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.

הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ’’תורה היא וללמוד הם צריכים"..

שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו.

"זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.

כיוצא בזה אנו יכולים לקחת דוגמאות מחיי היו יום. לא אחת אנו רואים דברים הראויים לגניזה על הרצפה ולעיתים בלי משים דורכים עליהם או מתעלמים מקיומם.

מעשה זה מלמדנו שיעור מאלף בהתייחסתונו לכל דבר שבקדושה. אם נדרוך על הסכך, על הגניזה, מי יודע על מה נדרוך בעתיד וכדאי להתבונן בדבר שכל מה שקור בקדושה צריך להיות בראש מעיננו והגרוע מכל זה חילול השם שמבזה את התורה ולומדיה ועונשו גדול מנשוא.

נאמר בפרקי אבות ’’נגיד שמא אבד שמא לא יליף קטלא חייב המשתמש בתגא חלף’’. הפירוש מי שרוצה ששמו יתפרסם בעולם יאבד שמו מי שלא לומד תורה חייב מיתה. וזה ששם כיפה בראש ועושה עברות שנאמר ’’המשתמש בתגא חלף’’ הכוונה חלף מן העולם שעוונו גדול מנשוא כי הוא משתמש בכתר התורה ומיצג את התורה לא כראוי ומי שרואה אותו פוסל ציבור שלם של שומרי תורה ומיצוות כי כך זה דרכו של היצר הרע לדון את עצמו לכף זכות ואת הבריות לכף חובה. (אור דניאל).

פעם אחת נדחה רוב העם לעשות את הפסח לא במועדו הראשון אלא בפסח שני מפני הטומאה. היה זה בזמן חזקיהו המלך.

אחז אביו של המלך עבד אלילים, העמיד בהיכל פסילים, הוא הפך את משכן ה' למשכן לעבודה זרה, הוא ביטל את עבודת בית ה' לגמרי, כיבה את הנרות ואת הקטורת, את העולה לא העלו.

חזקיהו בנו, שמלך אחריו, לקח את הלויים והכהנים, ביקש מהם שיתקדשו ויבואו לטהר את בית ה'. הכהנים עשו כדבריו, הם נכנסו להוציא את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' והלויים לקחום משם והוציאום לנחל קדרון.

זמן רב ארך לכהנים לטהר את המקדש, ומדוע אם כן לא הביאו אלפי כהנים לבדוק את המקדש ולטהרו, והיו יכולים לבוא עם אבוקות ולבדוק בזמן קצר? אלא הטהרה התעכבה מפני שאחז צייר על הכתלים צלמים, וצלמים אלו לא היו ניכרים אלא על ידי בדיקה מרובה, והיתה טרחה מרובה לגרד את כל הצורות החקוקות מבלי שיגעו באבני המקדש, ומבלי שתנתץ ולו אבן אחת מאבני המקדש. לפיכך ארכה העבודה זמן רב. מה עוד שהכהנים עצמם לאחר העבודה היו צריכים להטהר, כי טומאה זו מטמאה כמת, בתוספות סנהדרין נאמר שלא היה להם אפר פרה אדומה ולא יכלו להטהר עד חג הפסח. כשראה חזקיהו המלך כי לא יספיק לטהר את רוב העם עד לחג הפסח. מה עשה? "ויועץ המלך

ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני, כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים" (דברי הימים ב, ל).

חזקיהו העביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' בירושלים - בחודש

השני - בפסח שני, ואכן התאספו עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני והם שחטו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני - איר.

חזקיהו עיבר את השנה אך לא באדר כרגיל, אלא עיבר את ניסן, וחכמים לא הודו לו, כיון שאת הפסח צריך לעשות במועדו הראשון ואפילו רוב העם טמאים. ומה עוד, שאין מעברין את השנה רק עד חודש ניסן לאחר מכן כשנודע זאת לחזקיהו שלא עשה כראוי וטעה, הוא התפלל לה' על זאת, ביקש שה' הטוב יכפר בעדו.

יציאת מצרים חיזוק האמונה

פעם כשחזר רבי ישראל סלנטר מנסיעותיו לעיר מגוריו, וסר למלונו, מצא שבעל האכסניה שינה את טעמו ביחס ליהדות והחל לזלזל בעניני תורה ומצוות. כששאל אותו ר' ישראל לסיבת הדבר, סיפר לו שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר אחד שהכחיש בפניו את עניני שכר ועונש. ולאות שדבריו כנים, שלח לקנות נקניק של טריפה והכריז שאם יש השגחה ושכר ועונש בעולם, יכנס האיסור לגרונו ויחנק. הכופר אכל את הטריפה לעיניו ולא אירע כלום, ומאז התרופפה אמונתו. ר' ישראל לא השיב לו כלום ונכנס לחדרו.

לאחר מספר שעות חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר ובישרה בשמחה שקבלה תעודת גמר עם הצטיינות בחשבון ובנגינה. ר' ישראל קרא לילדה ובקשה לנגן לפניו, כדי להוכיח לו שהיא באמת יודעת לנגן וראויה להצטיינות, הילדה סירבה. ר' ישראל שלח לקרוא לאב ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות ואינה מצייתת לו.

כששאל אל בתו בתמהון, כיצד היא ממרה את פי ר' ישראל, השיבה שהיא חושבת לבלתי נימוסי והגיוני לנגן לפני בני אדם לא בזמן המיועד, כדי להוכיח את כשרונה, והאם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לה היא תראה לו את כוחה בנגינה? הרי לשם כך נתנו לה את תעודת ההצטיינות, התשובה מצאה חן בעיני אביה והוא הצדיק אותה.

ר' ישראל פנה לאביה ואמר שתשובת בתו יכולה לשמש גם תשובה לתמהונו בעיני ההשגחה.

הלא ה' כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הנסים הגלויים של יציאת מצרים ויש לנו תעודה המוכיחה על כך - היא התורה שניתנה לנו. כמו כן, הוכחה ההשגחה על ידי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל עד שכל העם נפלו על פניהם והכריזו שה' הוא אלקים. וכן בימי מרדכי ואסתר, בימי החשמונאים וכן בעוד כמה מאורעות ראו כולם את יד ה'. האם יש הגיון שבגלל כל אדם שיבוא ויגיד שאינו מאמין, ישנה ה' את סדרי בראשית והליכות הטבע, כדי להזכיר לאותו אדם שיש דין ויש דיין?! הניסים הגלויים שהיו והתורה המסורה בידינו הם העדות על ה'. (תנועת המוסר לוקט ממורשת אבות)

איסור חמץ בפסח ועונשו

רבי יצחק שלמה אונגר שליט"א סיפר שאביו ה"מחנה אברהם" היה רב העיר קפוואר. היו שם כמאה ועשרים משפחות יהודיות, ומתוכן היו עשרים ושש משפחות שהחנויות שלהן היו פתוחות בשבת. רוב בעלי החנויות היו יהודים שלא למדו ולא ידעו, ועשו את מעשיהם מתוך ריחוק וחוסר ידיעה. הם היו כל כך רחוקים עד שלא הועיל כלל הדיבור עימם.

אחד מהם, היה רשע ועשה מעשים רעים כדי להכעיס, היתה לו חנות בדים גדולה במרכז העיר. בכל שבת, כאשר המתפללים היו עוברים ליד חנותו לאחר צאתם מבית הכנסת, היה הלה עומד ליד פתח חנותו, כשסיגריה בוערת בפיו, וברוב חוצפתו היה אומר לכולם "שבת שלום". הרב היה נמנע בדרך כלל מלעבור ליד פתח חנותו.

פעם אחת ביו"ט ראשון של פסח שהחל ביום חמישי, קרא בעל החנות לרב מרחוק בלי שום תואר כבוד של רב אלא: "אונגר! בוא הנה!" הרב היה שם עם בנו הקטן הרב י.ש. שליט"א ונגשו יחד לפתח החנות. בעל החנות ביקשם להיכנס לחנות ונכנסו, אז ניגש האיש לקופה הוציא מתוכה לחם ומצה ואמר להם: "הנה כאן חמץ" ונגס בשניהם כאחד, הרב אונגר הזדעזע מאוד ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. בעודם עומדים שם צנח בעל החנות ארצה כי אחזו השבץ ומת.

העיר היתה כמרקחה, היו כאלה שטענו כנגד הרב, והיו שראו בזה קידוש השם. ביום ראשון בדיוק אחרי החג היתה ההלויה, ונאסף המון רב מכל הכפרים שבסביבה. גם הרב הלך להלויה. כאשר שאל הבן את אביו, מה ראה ללכת להלויה, אמר לו שמכיון שנוסף קידוש השם ע"י אותו אדם, בודאי היתה לו זכות, ולכן הלך להלויה. אחרי מעשה זה סגרו כל בעלי החנויות את חנויותיהם בשבת. (לקח טוב)

כי נאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. התורה ניתנה לישראל בירושה ואינה שייכת לאף אומה אחרת כי נשמותיהם של ישראל שונו מהגוים לעם ישראל יש המשכיות אין סופית בעולמות עליונים מה שאין כן לגוים והכל בזכות השבת.

ולפי הדרש ישנו באור נפלא מאיר לנו הרב "סידורו של שבת" מדוע החמירה התורה על הגוי באם רצונו לשמור שבת שחיב מיתה, ואף שהחליט לשמור יום מנוחה באחת מימי השבוע - חיב מיתה. ולכאורה, מה עונו ומה פשעו כל כך?

הנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נח ע"ב): אמר ריש לקיש: עכו"ם ששבת חיב מיתה, שנאמר (בראשית ח', כב): "יום ולילה לא ישבותו", ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר אבינא: אפילו שני בשבת. ופרש רש"י: לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר, שלא יכון לשבות בשבת; אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה, ואפילו יום אחר אם עשאהו לעצמו כמו שבת. ולהבין טעם התורה בזה לאסור להם אפילו שביתת יום אחר. כי הנה גבי שבת כתיב (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". ורבותינו ז"ל (ילקוט שלח תש"ן בשם תנא דבי אליהו רבה כו) אמרו: נאמר (במדבר טו, לח): "ועשו להם ציצית לדורותם". אין 'לדורותם' אלא 'לדור תם'. תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים. וה"מגן אברהם" (בסימן כ ס"ק ג) הפליא על מאמרם זה, מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים משלוש עברות הללו. ועין שם מה שכתב בישובו. וגם אנו נאמר בזה ה'לדורותם' שכתב גבי שבת, שיהיה שיך לומר בו: לדור תם משלוש עברות אלו. וזה שיך גבי עם ישראל בלבד.

והטעם: כי הנה אמרו (אבות פ"ב משנה ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. פרוש, כשעוסק בתורה, משכח לעשות עון. וגם כשיגע בדרך ארץ, מחמת הטורח שעליו, נשכח ממנו לעשות רע. מה שאין כן הבטלה מביאה לידי זימה, כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות נט ע"ב). והנה הקדוש ברוך-הוא ציוה לישראל שישבתו ביום השבת ויהיה להם יום מנוחה בכל שבוע. ולא חשש להם שהבטלה תביא אותם לידי עברות, לזימה או כדומה. אך בטח ה' במידת התמימות שבהם שלא יעשה כן בישראל לבוא, חס ושלום, בשבת קודש לידי עברות שהבטלה מביא. מה שאין כן באומות העולם, אם היה להם מנוחה, היו באים לידי עברות, וזה חומס ממון וזה רומס נפשות מעריות. ועל כן אמר כתוב: לעשות את השבת לדורותם - לדור שהוא תם מן הגזל ועריות ושפיכות דמים, להם נאה ויאה ליתן להם מנוחה ביום השבת, ולא כן באומות העולם, ועל כן הזהירם "יום ולילה לא ישבותו", שלא יהיה להם מנוחה לעולם, ואף בימות החול אסור להם שיעשו למו מנוחה כמו בשבת, כי מתוך זה ודאי שהבטלה תביא אותם לעבור על אלו שלוש עברות שנצטוו גם בני נח עליהם, כמו שכתוב ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הלכה א').

וזה שאנו אומרים ובמנוחתו לא ישכנו ערלים - שאף בפשטות המנחה שבו אסור לגוים לעשות דוגמתו אפילו בימות החול, כי "יום ולילה לא ישבותו", ואולי על ידי הטורח והיגיעה יהיו נזהרים בשבע המצות שלהם.

והנה אמרו חכמינו ז"ל (ספרי תצא ריח, מובא בילקוט תצא תתקח) בענין בן סורר ומורה: דבר אחר בשביל שאכל זה ממון אביו יהרג?! אלא - בן סורר ומורה נידון על שם סופו. ירדה תורה לסוף דעתו: סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. עד כאן. ועל כן גם כאן גבי גוי ששבת: כיון דסופו להיות עובר על שלוש עברות החמורות שיהיה חייב מיתה עליהם כתוצאה מביטול מלאכה ואפילו ליום אחד, לכן חייב מיתה תכף, ונידון על שם סופו כבן סורר ומורה.

וחפצם באהבת המצוה. שלשון 'חפץ' הוא לשון אהבה, כמו שכתב ה"ראשית חכמה" (שער האהבה פרק ג, אות לב) על פסוק (בראשית לד, יט) "כי חפץ בבת יעקב", ואין לשון אהבה שיך כי אם באהבת הדבר בלב. על כן ליראי ה' ולחושבי שמו המטוהרין מכל בחינת התאוות הרעות, הנה הם מכירים ונגלה להם טוב האור שנתחדש להם בכל מצוה ומצוה, ואצלם עושה המצוה רושם אור גדול בלבבם, להאיר בלבבם אור הקדושה, ולא כן בשארי כל אחד, כאמור.

מה שאין כן במעלת השבת, שרבותינו ז"ל (שמות רבה כה, יב) העריכו שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, על כן היא כתורה אור, שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה שם) על פסוק (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור": כיון שמאיר היום - ניצול מכולם. הינו אף מלסטים ומחיות רעות.

והטעם, שהלסטים והחיות רעות המה בורחים למעונותם בעת שהאיר היום, כמאמר הקרא (תהילים קד,כב): "תזרח השמש יאספון" וגומר. על כן במצות השבת, מצד רוב קדושתה וגודל ההארה שנתוסף בנשמת האדם, כל אחד לפי מדרגתו בבחינת נפש רוח ונשמה, בעל כרחם נכנעים כוחות הרעים ונסתלקו מלבבות בני אדם הפסולת שבקרבם.

ולכן כמעט רובם ככולם מעמנו בני ישראל מאיר בלבבם אור השבת להיות להם 'רוחב לב למנוחה ושמחה ואין נפשו קצה עליו' (לשון רש"י ביצה טז ע"א ד"ה נשמה יתירה), להיות יודעים ומכירים בתוספת אור הנשפע עליהם. וזה הוא הנקרא נשמה יתירה, שהירבה הקדוש ברוך הוא כל כך האור של שבת, אשר בכח במצוה זו להיות נראה וניכר בלבבות בני ישראל מחמת שנגרע ונכנע כוח הפסולת, על דרך בחינת בריחת הליסטים וחיות רעות. וכן אפשר לפרש הפסוק (תהילים כז, א) "לדוד ה' אורי וישעי" - שהאור בעצמו הוא הישע שלי, שהוא דמיון אור היום, שהאור הוא המושיע בעצמו עבור שבעבורו נסתלק הרע והמרע, והישע ממילא בא.

וזהו מאמר הקרא (שמות טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם השבת". פרוש, ראו בעיני השכל. על דרך (תהילים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". וזהו: ראו בהכרה שלמה כי ה' נתן לכם השבת.

על כן הדבר הזה הודיע רק לבני ישראל, שהמה זוכים להיות נהנים מאור הבהיר הלז ביום השבת, אבל "כבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב, ח). על כן זה הענין שהוא "לדעת" – בחינת הנשמה יתירה הוא רק "ביני ובין בני ישראל". וזה פרוש המקרא: ביני ובין בני ישראל לדעת - שהתבה 'לדעת' הוא נדרש לפניו, שבחינת לדעת, הוא הנשמה יתירה, הוא רק ביני ובין בני ישראל, כאמור.

ואך מה שעינינו רואות באותן הכסילים שאינם חפצים בתבונה ועושים שבתותיהם חול, ואין היום מהיומים עושה רושם בהם כלל - אין זה בני אדם, עבור ערלי לב המה ורחוקים המה מהשם ותורתו, והחושך עליהם יכסה כמכסה עור, ותחת עברות מכסה העב – נמנע זריחת השמש והאור מלבוא לנגוע אל תוך לבבם כלל וכלל, ואינם מתעוררים מלבם אפילו במקצת מצות קבלת השבת, להיות מהאיתערותא דלתתא מתעורר נגדם האור שלמעלה, כמאמר הקרא (ויקרא יא, יד): "והתקדשתם והייתם קדושים", ואמרו חכמינו ז"ל (יומא לט ע"א): אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, הקדוש-ברוך-הוא מקדש אותו מלמעלה הרבה. הרי שעל כל פנים צריך האדם לקדש את עצמו מעט.

גדולה שבת שהקדוש ברוך הוא קראה מתנה טובה

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ומבקש אני ליתנה לישראל (שבת י ע"ב). מתנה היא דבר הניתן לאדם ללא השתדלות ועבודה, שהרי על דבר שאדם עובד ויגע, אין על התמורה שמקבל שם מתנה. והוא לפי המבואר לעיל, ששבת נתינה לישראל ללא התעוררות מצידם קודם, שהוא דבר הדרוש לכל השגה ברוחניות - שצריך שיוקדם לו רצון מהמקבל, וכן על ידי רצונו ליטהר, מסיעין לו הלאה. ואילו את מצות השבת נתנה הקדוש-ברוך-הוא לישראל בגדר מתנה.

והשלכת מתנה זו אינה רק על עצם מצות השבת, אלא על ידי שמירת המתנה הזו הנקראת שבת לפי כל הלכותיה דקדוקיה, היא לאדם סולם המוצב ארצה, שראשו יעלה השמימה בשמירת כל התורה כולה, שהרי שקולה שבת ככל התורה כולה, וממנה מתברכין כל ששת ימי המעשה, הן בהצלחת הגשמיות והן בהצלחה הרוחנית של האדם. אם כן, כמו כן יש כח במצות השבת ליתן את האוצר הסגולי שלה הנפלא, שהוא המיוחד שבה להיות גדר מתנה, להיות האדם עולה במדרגות רוחניות אף בהשתדלות מועטת כי באמצעות סגולת השבת המשליכה את אוצרה וסגולתה על כל ששת ימי המעשה, יהנה אדם מאוצר זה גם בעמלו ויגיעו בשאר קיום המצות להיות משתדל אף מעט ולקבל הרבה סיעתא דשמיא.

השבת היא ממש קרש קפיצה לאדם להתעלות רוחנית בכל ששת ימי המעשה. והוא הבטחת חכמינו ז"ל: כל המשמר את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, כלומר זוכה לחיי עולם הבא וחלקו ללא מיצרים אין סופי ללא גבול וזה מה שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". ולגבי העולם הזה דקדקו בלשונם לומר נחלה, שנחלה היא הבאה לאדם ללא טורח אלא ירושה מאבותיו. וזה שאמרו: יזכה לעושר ללא גבול ולא בטורח ועמל, אלא בגדר נחלה הבאה בנקל. והוא כח השבת שבו - אוצר סגולי הנקרא מתנה הניתנת ללא טורח.

ואם כן, הרי לנו עצה נפלאה לכל הרוצה להתחזק בשמירת כל המצות יאחוז במצות השבת לשמרה בכל דקדוקיה, והיא שתאיר לו הארה נפלאה ותטעים לו טעם טוב בכל המצות ויתאפשר לו לקימם יותר בנקל ובפחות נסיונות, כי סגולת ה'מתנה' שבשבת, תימשך לו על יתר כל המצות לקימן בבחינה מסוימת של 'מתנה'. וכתב ה"פלא יועץ": השומר שבת ומתנהג בו בקדושת מחשבה ודיבור ומעשה, הוא מפתח גדולה לקנות קדושה לימות החול ולהתגדל בהם בקדושת מחשבה, דיבור ומעשה בנקל. ואהבה ושמחה רבה ודבקות לעסוק בתורה כפי כוחו, ולשמר ולהתרחק מכל דבר רע בתכלית הריחוק - ימצא כדי גאולתו.

גדולה שבת שניתנה לה התורה כבן זוג

מובא במדרש, שהתורה התלוננה לפני השם יתברך ואמרה: עתידים ישראל ליכנס לארץ ישראל, וכל אחד יהא עסוק בכרמו ובתאנתו ובבני ביתו, ואני התורה - מה יהא עלי?

אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: השבת תהא בן זוגך, יום שבו ישבתו ישראל ממלאכתם. אם כן, כמה גדולה מעלת השבת, שאחת ממטרות רצון ה' בצווי השבת, כדי שיהא פנאי לישראל לעסוק בתורה.

וכמו כן שקולה שבת ככל התורה כולה. והמשמר שבת כאילו שמר כל התורה כולה, והמחלל שבת כאילו כפר בכל התורה כולה, כמובא ברמב"ם.

וידועים דברי ה"בן איש חי" מה שכתב בשם המקובלים, ששעה אחת של עסק התורה ביום שבת כמו אלף שעות של ימות החול, כי הזמן גורם להתקבל כל מצוה וכל דיבור תורה ובפרט חידושי תורה, כידוע בשם הזוהר הקדוש כמה הפליג בגודל מעלת המחדש חידוש תורה בשבת; זמן השבת, שהוא עת רצון ושמחת המלך, מלכו של כולם, לקבל כל תפילות ותורות ישראל ביתר שמחה ובפנים מאירות.

ומאידך, כמה יש ליזהר מביטול תורה ביום השבת, שהרי הוא כמפריד בן זוג, שהרי השבת והתורה המה זוג שזיוגם הקדוש-ברוך-הוא, והמבטל מעסק התורה - מפריד בין השבת לתורה.

וזוהי כל הסנגוריא של ישראל - בהיותם עוסקים בתורה ביום שבת, שהרי כל אומות העולם ביום חגם משתכרים ומתהוללים, ואילו ישראל, אף שניתן להם יום שבת לאכול ולשתות, מכל מקום הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעסוק בתורה. ומכאן מה שאנו אומרים במנחת שבת: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ולמה הוא עת רצון? אחד הטעמים - כי אז הקדוש-ברוך-הוא מתמלא ברחמיו על ישראל מגודל הסנגוריא שיש ללמד עליהם שבאים להתפלל לפניו ולעסוק בתורתו, אף שניתן להם יום זה לאכילה ושתיה, ולכך הוא עת רצון יותר מכל.

"ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו"

בנוסח "רצה והחליצנו" הנאמר בברכת המזון של יום שבת קודש אומרים אנו: "ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו". ויש להבין מה שאנו מדגישים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו כאילו וכל עיקר בקשתנו על יום מנוחתנו בלבד שלא תהא בו צרה ויגון, והלא יש לנו להתפלל גם על שאר הימים שלא תהא צרה ויגון כלל.

אולם לפי האמור מובן, שבת ממנה מתברכין כל ששת הימים הבאים, ולכל השפע ולעומתו כל החסרון - של שבוע הבא כלו, הוא לפי הנקבע בשבת שעברה, וכפי הנהגת האדם ביום שבת בקדושה ובמחשבה טהורה ובשמחה רבה, ככה נמשך לו לשת הימים הבאים.

ולכך, כשאנו מתפללים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו ונזכה להיות שמחים ביום שבת קודש ללא דאגה ויגון, ממילא מוכרח הוא שימשך לנו לכל ששת ימי המעשה מידה כנגד מידה - כשם ביום שבת נשבית מלבנו צער ויגון ונשמח במלכנו על בריאתו את עולמנו ואותנו, כמו כן הוא ישמח בנו ישמח אותנו כל ששת ימי המעשה. אם כן, די לנו להתפלל על יום השבת, כי ממנו נתברך בששת ימי המעשה.

ועוד פרוש נראה לי לומר בפרוש בקשתנו שאל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו, כי פעמים רבות נגזרה גזרה על האדם ולא ניתן לבטלה, ומוכרחת לבוא על האדם, אם זה חולי מסוים או עגמת נפש וכל מיני צער, ומתפללים אנו שיהא זה לא ביום השבת, כדי שלכל הפחות יום השבת יהא לנו ליום מנוחה מכל צרה ויגון. ואם נגזר על האדם להיות חולה ג' או ה' ימים - מבקשים אנו שיהיו ימים אלו באמצע השבוע או בתחילתו, כדי שעד שבת קודש כבר יפטר ממנה לגמרי ויוכל להיות שמח וטוב לב ביום שבת, ולא שחס וחלילה יגלגלו עליו את פורענותו ביום שבת אלא קודם לכן. וזהו 'אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו', שאף שאין בררה ומוכרחת הגזרה והחולי לבוא, שלכל הפחות אל יהיה זה ביום שבת קודש.

גדולה שבת, שהגאולה העתידה תלויה בה

כתב החיד"א בספרו "ככר לאדן", והביאו מורנו הרב "פלא יועץ" בקיצור ובתוספת: אמרו במדרש (ויקרא רבה ג, ח): "אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת". לפי דברי רבותינו ז"ל הדבר מוכרח מאוד לשמור שבת כדי שתהיה הגאולה במהרה בימינו, ולא יתכן להעלות ארוכה ומרפא לנפשנו כי אם בשמירת שבת. הגם שנשוב בתשובה, הכל תלוי בשמירת השבת. ובאמת, מה שרבו צרותינו מאין ספור, הוא הכל מענין חילול שבת, כי הן בעון חוללנו זה כמה מאות שנים, ועל כן אנחנו לא נושענו.

ועוד אמרו רבותינו, שאחת מסיבות החורבן היה עון חילול שבת: לא חרבה ירושלים אלא שחיללו בה את השבת (שבת קיט). אם כן, ודאי את הגאולה נביא על ידי תיקון העון שבגללה נחרבה.

ואמרו בזוהר (שמות ד): מאן דמשקר בשבת, משקר באוריתא כולא (המשקר בשבת, כלומר המחללה, משקר, כאילו מחלל, את כל התורה כולה).

וכשם שיש גאולה כללית לכלל ישראל, יש גאולה פרטית שיכול כל אדם לגאול עצמו בגאולה פרטית ממצרי נפשו, שהם מידותיו ויצריו הרעים, כמובא בספרי הקודש. ולכן על ידי שמירת שבת השקולה ככל התורה כלה, יכול אדם לגאול עצמו מיצר הרע ולהתעלות מעלה מעלה בעבודת ה'.

מופת השבת המוחש בבריאה

מופת ליום השבת מספרת הגמרא בסנהדרין (סה:), שיש לראות בחוש בפלאי הבריאה. שאל טורנוסרפוס הרשע את ר' עקיבא: למה מחשיבים אתם את יום השבת יותר משאר ימים? אמר לו ר' עקיבא: ולמה אתה שר וחשוב יותר משאר בני אדם? ענה לו השר: כי אדוני המושל רצה בי להיות שר וחשוב. אמר לו ר' עקיבא: כמו כן רצה הקדוש-ברוך-הוא להחשיב את יום השביעי על כל ששת ימי המעשה. אמר לו השר: אבל מנין שיום השבת שאתם קובעים אותו הוא יום שקבעו הקדוש-ברוך-הוא, אולי קבע יום אחר, ואתם קובעים יום אחר? אמר לו ר' עקיבא: נהר סמבטיון יוכיח - שגועש כל השבוע ונח בשבת, וכן בעל האוב יוכיח - שכל השבוע המתים עולים באוב (כישוף המעלה את המתים לדבר עמם), וביום שבת אינם עולים באוב. ומובא במדרש (ב"ר יא, ה) שניסה טורנוסרופוס הרשע להעלות את אביו שמת באוב בשבת, ולא עלה, ואילו בימות החול כן עלה. ואמר לו לאביו: אבא, וכי מיום שנפטרת מהעולם, נעשית שומר שבת? שאינו עולה באוב ביום שבת. אמר לו: כל מי שאינו שומר שבת בהיותו בעולם ברצונו, לעתיד, לאחר מותו, שומר שבת בעל כרחו.

ועוד ניתן לראות את מופת השבת בחוש הבריאה, על פי סיפור המובא בספר המוסר פרק ח', ומובא בספר "שבת המלכה": מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה חורשת כל ימי השבוע, וביום השבת היתה נחה. החסיד מכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה והיה חורש בה כל ששת ימי החול. ובשבת, הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל החסיד שמכרה לו, ואמר לו: "בא טול פרתך, שמא צער יש לה, ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה, ואינה זזה ממקומה". מיד הבין, שבשביל השבת שהיתה למודה לנוח, לא זזה ממקומה. אמר לו: "בא עמי ואני אעזור לך". הלך עמו. ודיבר החסיד באזני הפרה: "את יודעת, כשהיית ברשותי, היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל גוי. בבקשה ממך קומי וחרשי". מיד מדה והתחילה לחרוש. אמר לו הגוי: "איני רוצה אותה, כי איני יכול לסובב אחריך כל שבת ושבת. אמור לי מה שדיברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה, ונתיגעתי בה ולא עמדה". אמר לו: "לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה". מיד נרתע, נבהל ונזדעזע ונפחד ונתירא אותו הגוי, ונכנס פחד בלבו, ואמר: "ומה הפרה הזאת שאין בה לא שיחה ולא דעת, היא מכירה את קונה ואת ציוויו - אני, שבראני האל יתעלה שמו, ונתן לי דעת ובינה, איני הולך ומכיר את בוראי?!"

מיד הלך ונתגיר, וזכה לתורה מרובה, והיה שמו: רבי יוחנן איש בר תורתא.

וכן עוד ניתן לראות מופת השבת בתבשילי השבת, שריחם נודף, כמובא בגמרא (שבת קיט): אמר קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשילו של שבת טעים יותר? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושמו שבת, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לי ממנו. ענה לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אין מועיל לו.

השבת אות לכל אשר בשם ישראל יכונה, ומבלעדיה נותר האדם ללא אות יהודית.

מבאר זאת נפלא ה"חפץ חיים" במשליו: כל אדם שיש לו חנות או בית מלאכה, קובע שלט מעל לדלת חנותו או בית המלאכה. ובשלט זה, הפונה לרשות הרבים, כתוב במפורש מה טיבה של חנות זו או בית מלאכה. שלט זה בא אף להעיד, כי כל עוד הוא תלוי מעל לפתח העסק, סימן הוא שבעל העסק חי וקים, והוא מנהלו כראוי וכיאות. אפשר שיסע בעל העסק מן המקום, ויסגרנו לשבועות אחדים, אבל השלט התלוי מלמעלה מעיד, כי העסק מוסיף להתקיים. אולם אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד הדבר כמאה עדים, שבעל העסק העתיק למקום אחר ונטש מקום זה לחלוטין.

וכך הוא הדבר בענין שמירת שבת.

התורה אומרת (שמות לא, יז) כי השבת היא אות בין בורא העולם לבינינו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. השבת היא אות וסימן על כל יהודי ויהודי, מעיד עליו על היותו יהודי ועל הברית אשר נכרתה בין הקדוש-ברוך-הוא ובין ישראל. ואף אם קרה שעבר היהודי על אחת ממצות התורה, עדין לא פקעה ממנו יהדותו, חס ושלום, שהרי אף אם עזב בעל העסק את עסקו לפרק זמן קצר, עדין לא הורד ממנו השלט הקבוע עליו. ברם, אם מחלל היהודי את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט מעל דלתו. הריהו כמעיד על עצמו שאין עוד נשמתו נשמה יהודית. כי נשמה זו פנתה ונסעה מזה, וכאותו בעל עסק שנטש את חנותו. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר פרשה כה, ובזוהר שמות דף מז), שכל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה לכן השבת היא הברית שמבדילה אותנו מי הגוים שלא נוחלים שכר עולם הבא כמו ישראל. לכן אנחנו מברכים בצאת השבת בהבדלה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים...

בכל מושבתיכם אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליהוה שבעת ימים מצות תאכלו ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליהוה שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו (אמור כג,ד-ח)

מעשה – במלך שהלך עם שריו לציד ופגע בנער רועה צאן. הוא שוחח עמו והתפעל מפקחותו.

נטלו לארמונו ושכר לו מורים ללמדו, עד שהנער השתלם בכל חכמה ומדע, והמלך מינהו לשר האוצר.

קנאו בו השרים, והביאו את דיבתו רעה לפני המלך. הם אמרו, שהוא מועל בכספי המלוכה ומפאר את מעונו באוצרות יקרי ערך.

קרא לו המלך ואמר: "דע לך, שאתה נאמן עלי מאוד. אבל כדי להסיר לעז ולמנוע שמועת רכיל, אבקש לסייר יחד עמך בחדרי ביתך".

ובלבו חשב המלך אראה האם אמת בפי השרים, שביתו הוא כארמון מלוכה, נברשות בדולח ממעל ושטיחי פרס מתחת, וכלי זהב וכסף ממלאים את הבית. אם אמנם כן הוא, הרי זה אות שמעל האיש בכספי האוצר ובאמון המלך!

הלכו לביתו, והמלך ראה שהבית מרוהט בפשטות ובצניעות כביתו של אחד הפקידים הנמוכים. התחרט המלך ולבו נקפו על החשד ועל הפקפוק בנאמנותו של שרו. והנה בתום הסיור הגיעו לדלת אחת שהיתה סגורה, ואותה לא פתח השר לפני מלכו.

שאל המלך: "מה יש בחדר זה?"

נבוך השר וענה בשפל קול: "לא כלום, מלכי, הבה נחזור אל הטרקלין!"

התעורר חשדו של המלך וחשב, ודאי זהו חדר האוצרות, וכאן טמונים כל הפריטים הגנובים! עמד וציוה: "פתח את הדלת, והניחני לראות!"

התחנן השר: "אנא, מלכי, חוס על כבודי, ואל תצוני לעשות כן!"

התעצם חשדו של המלך, והוא קרא בקול: "הס ופתח!"

פתח השר את הדלת, והניח למלך לעבור הפתח.

נכנס המלך אל החדר, והנה הוא ריק, אין בו אלא תרמיל ישן, מקל רועים וחליל.

השתומם המלך, והשר הסביר: "למן אותו יום שהביאני המלך אל ארמונו ורוממני ממעמדי, לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן. פעמיים בכל יום נכנס אני לחדר זה, לזכור את התרמיל ואת המקל ואת חליל הרועים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, ולמען אדע מהיכן באתי וכמה טובה אני חייב למלך!"

כשמוע המלך דברים אלה התפעל ואמר: "עתה ידעתי כי שקר בפי המלעיזים והמעלילים, וכי זך ונקי כפים אתה!"

לפיכך בפסח, עושים אנו זכר ליציאת מצרים בפסח מצה ומרור. הפסח הינו אותו שנעשינו בני חורין, והמצה שהיא לחם עוני עם מרירות המרור - הם כתרמיל הרועה ומטהו, כדי שלא תזוח עלינו דעתנו בחרותנו, ונכיר טובה לאלוקינו, שהוציאנו מעבדות להיות בני חורין בני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לפיכך שני שמות לחג זה: "חג הפסח" המורה על הגאולה, ו"חג המצות" על שם לחם העוני!

השולחן הגדול בביתו המפואר של ר' חיים סוחר היין, היה ערוך ומוכן לליל הסדר. המפה הצחורה בהקה בנקיונה, הכלים הנאים היו ערוכים בטוב טעם ובקבוקי היין נצצו למרחוק, הנברשות הזוהרות הפיצו אורות פז והשרו בכל אוירת חג.

ר' חיים חזר זה עתה מבית הכנסת לבוש בגדי לבן ושני בניו מלוים אותו. עקרת הבית סימה זה מכבר את ההכנות האחרונות לסדר והעיפה מבט אחרון לעבר השולחן לראות שהכל משולם.

ר' חיים עמד ליד מקומו בראש השולחן ונראה היה במוטרד קמעה. עננה קלה רבצה על פניו. כששאלוהו בניו על כך ניסה להטות את הנושא ולשוות לפניו מראה ננוח אך לא הצליח בכך.

בניו, שהיו רגילים לראותו עליז וחיכן תהו מה קרה לאביהם. ידעו הם כי עסקיו המסועפים על כל האזור משגשגים ביותר. אביהם סיפר להם לא מכבר כי לאחרונה שיווק כמות גדולה של יין לאחד מפריצי האזור תמורת תשלום הגון. מה, איפוא, מטריד אותו? שמא חלילה אינו חש בטוב? - אך כשראו עד כמה אביהם מתאמץ להתנהג כרגיל, חדלו לחקרו והחלו יחד עמו לסדר את הקערה.

עריכת הסדר החלה בביתו של ר' חיים, הילדים הקטנים שאלו "מה נשתנה" ואביהם התרוח בכסאו המפואר והביט בחבה בילדיו.

לפתע נפרצה הדלת בסערה ובפתח עמד אחד ממשרתיו, פניו חיורות כסיד והוא צעק.

"אש! אש! - המחסן עולה באש, כל חביות היין נשרפות!"

הבנים הגדולים קפצו מכסאותיהם ובבהלה החלו לרוץ לכוון היציאה כשמגמת פניהם אל עבר מחסן היין, מקור פרנסתם, אך מה הופתעו כששמעו את אביהם עוצר אותם בקריאה רמה - "עצרו!"

"מה לכם כי תרוצו - וכי אינכם יודעים כי חג היום ואסור לעשות כל מלאכה, האם ברצונכם ללכת ולכבות את האש? - הרי המחסן אינו גובל עם הבתים, הוא נמצא במקום מבודד, ואין סכנה נשקפת לאיש. אמנם הרכוש יעלה באש אך לנו אסור עתה לעשות מאומה". ובדברו חייך באושר, פניו שהיו עגומות מעט הוארו פתאום.

הביטו הבנים בפליאה באביהם, וכי אינו מבין את גודל הנזק, מדוע שמח הוא כל כך, מה קרה לאביהם?

"אבא", פנה הגדול לר' חיים "שמא תואיל להסביר לי את שלות רוחך, את השמחה המאירה פניך לשמע הבשורה הנוראה?" שאל הבן.

"בחפץ לב", ענה ר' חיים, "הסכיתו ושמעו". בני הבית המבוהלים, התישבו חזרה סביב השולחן במצות אביהם, הביטו בפניו השמחות והקשיבו לסיפורו: "יודעים אתם, כי לפני מספר חדשים" פתח ר' חיים ואמר, "פנה אלי פריץ האזור וביקש ממני כי אספק לו כמות רבה של חביות יין ותמורתם הוא יתן לי סכום הגון. מאחר שהכנתי כבר יין לחלוקה לנצרכים בקרב אחינו היהודים בשביל פסח, נאלצתי לנסוע למרחקים

ולהביא משם את הסחורה. בעזרת ה' סיפקתי לו את כל חביות היין שדרש. מרוב אושר על בציוע העיסקה שילם לי הפריץ תשלום הגון ואף נתן לי ארגז יי"ש לאות תודה. את הארגז אכסנתי בפינת המחסן ואני חכיתי להזדמנות למכרו לגויי האזור.

אך ערב פסח קרב ואתו המולת העסק, מכירת היינות ובמיוחד חלוקת היין לעניים. היי"ש של הפריץ נשכח מזכרוני. היום כשחזרנו מבית הכנסת וראיתי את ביתי הבוהק בנקיונו והרחתי את ריחות מאכלי החג, נזכרתי לפתח בבהלה בארגז המונח בקרן זוית במחסני, ארגז שנשכח מטרדת הימים האחרונים והרי יי"ש זה הינו חמץ, חמץ גמור והוא ברשותי ומה אעשה, והרי לשורפו איני יכול - אסור לשרוף את החמץ בחג - לא ידעתי את נפשי, ואף אתם שמתם לב כי נעצבתי אל לבי. והנה עתה לפתע פתאום בא משרתי ומבשר לי כי המחסן נשרף, וכי לא אשמח בכך?! האם לא עזרוני משמים?!

ובסימו הגביה מעט את קולו ואמר: "עתה מבינים אתם את מצב רוחי המרומם, מודה אני לריבון העולמים על החסד שעשה עמדי"!!!

כאן מודיענו הכתוב חיוב ספירת העומר שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו מיום השני של פסח שהוא היום שמביאים בו העומר. מתחילים בו למנות ומונים שבע שבתות תמימות, וביום החמשים שהוא חג השבועות מביאים המנחה החדשה. ואע"פ שהכתוב אומר מממחרת השבת, אל תטעו לומר שהכונה ממחרת שבת בראשית כפי שפרשו הקראים, אלא הכונה ליום טוב, והוא יום הראשון של פסח, שכן דרך הכתוב לקרוא ליו"ט שבת, כפי שאנו רואים להלן שהתורה קראה לר"ה ויו"כ שבתון. כשם שהשבת נקרא כך מפני שבו שובתים ממלאכה, אף המועדים נקראים כך מפני שבהם שובתים ממלאכה.

והקראים אומרים שממחרת השבת הנאמר כאן הכונה למחרת שבת בראשית, ולכן הם מתחילים תמיד לספור ימי העומר ביום א', ושבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון. אבל חכמינו ז"ל הוכיחו מכמה מקומות שהכונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, כפי שנביא הראיות אחת לאחת להלן. ולכן יכול שבועות לחול בכל יום מימי השבוע.

הראיה הראשונה

מעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי ששאל את הצדוקים כך: זה שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א' מהיכן אתם מוכיחים זאת ומהי ראיתכם. אם מפני שהכתוב אומר: וספרתם לכם ממחרת השבת, שמשמע לדבריכם שהספירה מתחילה מיום א', ונמצא שיום החמשים חל תמיד ביום א' והוא שבועות, הרי אין זו ראיה כלל, שהרי הכתוב קורא גם ליום טוב שבת (כפי שכתבנו למעלה), ואם כן הלכה ראייתכם. ולא היה ביניהם אדם שהיה יכול להשיב לרבן יוחנן בן זכאי, היה שם זקן קראי אחד שאמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, וידע ששבועות הוא יום אחד, רוצה שיאכלו וישתו ביום השבת וביום הראשון. והקב"ה הסכים עמו, וזהו שצוה לנו ששבועות יחלו ביום א'. השיב לו רבן יוחנן בן זכאי ואמר: מה שאתה אומר, דברי הבלים הם, שזה שאתה אומר שבהיות משה רבינו אוהב ישראל לכן רצה שיתענגו ב' ימים רצופים, והרי מהר חורב עד קדש מרחק של י"א ימים, כמו שאומר הכתוב: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, ואם משה רבינו צוה המצות לישראל על דעתו, והוא ביקש תענוגם, למה עיכב אותם במדבר ארבעים שנה בשעה שהיה יכול להביאם בי"א יום. השיב לו הזקן הקראי ואמר: מה ראיתכם לזה שאתם מפרשים ממחרת השבת, ממחרת יו"ט של פסח. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: הרי בפסוק נאמר תתספרו חמשים יום, ומשמע שהחיוב הוא למנות ימים ולא שבועות שלמים, והעיקר שיהיו חמשים יום, אפילו אם מתחילים באמצע השבוע ונגמרים באמצע השבוע, ומפסוק אחר משמע להיפך, שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, ומשמע שצריכים להיות שבועות תמימות, ושבועות אינם נקראים אלא אם מתחילים ביום א' ונגמרים בשבת. ולכן כדי ליישב שני הפסוקים האלה מוכרחים לומר שזה שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הכונה כשחל פסח להיות בשבת. שאז מתחילים למנות ימי העומר ביום ראשון, נמצא שהשבועות שלמים. וזה שנאמר: חמשים יום, כשפסח חל באמצע השבוע, וזה יוצא שהשבועות אינם שלמים אלא יש חמשים יום, נמצא שמן הפסוקים האלו מוכח שפעמים חל שבועות ביום א' ופעמים באחד משאר ימות השבוע, ולא כפי שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א'.

הראיה השניה

שהכתוב אומר כאן: תספרו חמשים יום, ר"ל שאין ימי ההעומר יכולים להיות יותר מחמשים יום, ואם ממחרת השבת שאומר הכתוב הכונה לשבת ממש, ותמיד מתחילים למנות ביום ראשון, כפי שסוברים הקראים, נמצא שפעמים ימי העומר הם נ"א יום ופעמים נ"ב ופעמים נ"ג ופעמים נ"ד ופעמים נ"ה ופעמים נ"ו. למשל: אם חל פסח ביום ו' וימי העומר מתחילים למנותם מיום א', כפי שאומרים הם, הרי ימי העומר נ"א יום ואם חל ביום ה' הם נ"ב ואם חל בד' הם נ"ג ואם חל בג' הם נ"ד ואם חל בב' הם נ"ה ואם חל ביום א' הם נ"ו, וממילא אין המנין קבוע בכל שנה ואינם תמיד נ' יום כפי שאומר הכתוב. אלא בודאי הכונה ממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט ראשון של פסח.

הראיה השלישית

שאם נאמר שממחרת השבת, הוא שבת בראשית, אם כן לא פירשה התורה לאיזו שבת הכונה, שהרי הרבה שבתות יש בשנה. אבל אם נפרש ממחרת יו"ט א', נקרא שהתורה פירשה הכונה.

הראיה הרביעית

שהכונה ממחרת יו"ט א' של פסח, שעי"כ יתיישבו שני מקראות סותרים זה את זה. שכתוב אחד אומר: שבעת ימים תאכלו מצות, וכתוב אחר אומר: ששת ימים תאכל מצות. אלא הכונה יש לפרש שלעולם המצוה לאכול מצות ז' ימים אבל יש ואוכלים מצות ו' ימים וזה מדובר בתבואה חדשה שאפשר לאכול רק ששה ימים, שהרי ביום הא' היתה עדיין תבואה חדשה. שאם חל פסח להיות ביום ב', אפשר לאכול מצה מן החדש רק ששה ימים. ורק כשחל בשבת אפשר לאכול ז' ימים, ולכן הכרח לאמר שממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט א' של פסח ליישב הפסוקים.

ועדיין יש לשאול מאחר שהכונה ממחרת יו"ט, למה ישנה הכתוב ולא אמר בפירוש: וספרתם לכם ממחרת הפסח, שהרי בלשון זו אין מקום לטעות, כפי שטעו הקראים. והתשובה תתבאר על פי הטעם של המצוה הזאת שנבאר עכשיו. כי בזמן שהיו ישראל במצרים היו שקועים בטומאת הע"ז שהיתה חמורה כטומאת הנדה ועשה הקב"ה נסים ונפלאות והוציאם ממצרים לילה ראשון של פסח והוציאם מן הטומאה הזאת כדי להכניסם בנ' שערי קדושה ולתת להם התורה הקדושה, ולכן צוה להם הקב"ה למנות נ' יום מיום ב' של פסח שבע שבתות תמימות כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה. ואע"פ שבשעה שיצאו ממצרים כבר פרשו מע"ז, אבל עדיין נקראו טמאים, כמו הנדה שאע"פ שכבר פסקה לראות, מ"מ עדיין היא בטומאתה ואינה מותרת לבעלה עד שתמנה ז' נקיים ותלבש בגדי לבן ואחרי שתגמור ז' נקיים תטבול ואחר כך מותרת לבעלה. אף ישראל כן, אחרי שיצאו ממצרים ופרשו מע"ז התחילו למנות מיום ב' ואילך שבע שבתות תמימות. ואע"פ שבנדה סופרת שבעה ימים, ולמה צריכים כאן ז' שבועות, אלא שבעה מיני טומאה יש ובכל טומאה צותה תורה שיהא טמא ז' ימים. ואלו הם: טומאת נדה, טומאת זבה, טואמת היולדת, טומאת מת, טומאת נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים. ומפני שבהיותם במצרים לא נזהרו באחת הטומאות האלו, צוה הקב"ה שימנו עכשיו ז' פעמים ז' ימים. שהם מ"ט יום. ובכל יום נכנסו לשער קדושה וביום הנ' נכנסו לשער החמשים, שאז פסקה טומאתם כמו כלה הנכנסת לחופה, ואז נתן הקב"ה תורה לישראל, בו' בסיון שהוא שבועות. ולכן ביום הראשון שהחילו למנות והוא ט"ז בניסן, צוה הקב"ה להביא את העומר מן השעורים ולא מן החטים, מפני שהיו טמאים ונחשבו כבהמות שמאכלם שעורים. וביום הנ' שאז נגמרה טומאתם, צוה הקב"ה להביא שתי הלחם מן החטים שהם מאכל אדם, לפי שאז יצאו מכלל בהמות, ונכנסו לכלל בני אדם.

ולכן אומר הכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת, ואינו אומר ממחרת הפסח, כי שבת פירושו מנוחה, כמו האשה הנחה מראית דמיה, אף ישראל נחו ביום א' של פסח מטומאת ע"ז שלהם, הדומה לטומאת הנדה. וישראל מנו ז' שבתות, ובכל שבת הוחלשה טומאתם. ולכן קורא הכתוב שבועות אלו בשם שבתות, כמ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה. ולא אומר שבע שבועות כפי שאומר בפרשת ראה, וזהו לרמוז שבכל שבת שמנו שבתו מן הטומאה עד סוף השבת השביעית שאז נחו לגמרי מן הטומאה. (מעם לועז)

חג שבועות הוא למעשה חג מתן תורה ושמו שבועות מכיוון שבני ישראל יצאו ממצרים אחרי שעשו את הפסח נאמר להם שאחרי חמישים יום הם יקבלו את התורה הקדושה.

בני ישראל היו מאוד סקרנים והשתוקקו לקבל את התורה אחרי כל המאורעות שעברו במצרים ולכן הם ספרו כל יום כמו שנאמר ממחרת השבת הכוונה ליום טוב ראשון של פסח כי יום טוב גם ניקרא שבת ולכן גם אנחנו סופרים בספירת העומר עד היום הארבעים ותשעה והיום החמישים חג שבועות שניקרא על שם שבעת שבתות התמימות שספרנות, ובו אירע מעמד הר סיני וכל ימי העומר הם הכנה לקבלת פני שכינה שבימים אלו יכול אדם להתעלות על יצרו על ידי שהוא מגדיל תורה ומאדירה עד גבול קצה יכולתו כדי להיות מוכן ליום הגדול והקדוש שהוא חג השבועות.

הקב"ה ביקש ממשה שיואמר לעם שיעשו הכנה לקראת מתן תורה שנאמר "קידשתם היום ומחר וכבסושמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכו'. ובני ישראל במקום שיעשו הכנה ראויה כדי להיות כלי קיבול נקי לקבלת מתן תורה הם ישנו לכן הקב"ה העיר אותם עם ברקים ולפידים וקול שופר וכו', אנחנו מתקנים את אותו שינה שישנו בני ישראל במקום להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא. וכל עם ישראל מתקבצים ולומדים תורה כל הלילה.

מעמד הר סיני

הוכחה חותכת לעובדה שהתורה לא נכתבה על ידי גורם אנושי, הנה נתבונן נא במסופר בתורה אודות עצם המעמד הנשגב שבו ניתנה לנו התורה, ונבחן את הדברים במבט ריאלי.

ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענין בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם וכו' לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותכם. והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו'. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וחזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וכו' והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד וכו'. ויהיה קול השופר הולך וחזק מאד. וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך וכו' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרזזוק (שמות יט ט-טז).

האם ניתן "להחדיר" להסטוריה מעמד זה אילו לא שהתקיים? הבה נתבונן.

אין דת בעולם אשר מעיזה או העיזה לטעון כי ספר חוקיה ניתן לה במעמד התגלות אלקית או אפילו מלאכית בפני מאה אנשים. גם אין מי שתטען שספר חוקיה ניתן בפני חמישים איש, גם לא בפני עשרה. ואף לא בפני שנים.

היהדות, מלבד הידוע והמפורסם כי היא הקודמת לכל הדתות המהוות חיקוי זול לה באורח בולט, היא גם היחידה בעולם הטוענת האלקים (האחד והיחיד) התגלה במעמד נשגב לעיני כל בני עמי, אשר מנו אז שש מאות אלף איש מלבד נשים וקטנים (בהתחשב בגיל הנישואין בתקופה ההיא וריבוי הילודה הרי באומדן זהיר במספר המדוייק עובר את שני מיליוני בני אדם, אשר לפי היהדות השתתפו באותו מעמד), כדי להעניק לאנושות את ספר השימוש הנכון בעולם (הוראות יצרן) כאשר היהדות נוקבת בשנה המדוייקת ב תמ"ח) בתאריך המדויק (ו' סיון), וביום המדוייק (שבת), בעת המדוייקת (בעת הזריחה) ובמקום המדוייק (מדבר סיני, בסמוך להר סיני אשר בו התרחש אותו מעמד נשגב).

ההבדל העצום הזה שבין הדת היהודית לבין חיקוייה דתות השקר, נובעת מסיבה פשוטה מסוכן לשקר עם שותף. כל נוכל המיסד דת חושש כי יום יבוא וסכסוך בינו לבין שותפו לייסוד הדת יגרום לשותף לגלות את האמת ולהכריז הכל שקר! לא היו התגלויות ואין נבואות. חברי פשוט נוכל!

היהדות אינה חוששת להכריז את האלקים נתן את תורתו לעם הנבחר בפני כל העם, ככתוב במפורש בתורה. ואדרבה, לא יתכן "להשחיל" להסטוריה סיפור כזה ולבקש מעם שלם לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, וכו', שהרי מיד ישאלו המאזינים את המספר מדוע נאמין לך, כיצד יתכן שמעמד כזה שלפי דבריך היה בפני כל אבותי לא היה ידוע להורי ולאבותיהם עד היום. מדוע הם לא שמרו וקיימו את כל שאתה מבקש ממני?

זאת ועוד. אם הושחל סיפור כזה להיסטוריה בטענה שהיה מעמד כזה ונשכח וכו' הרי היינו צריכים היום לדעת זאת, שהיה סיפור כזה ונשכח, ולפני כך וכך שנים נודע איך שהוא למישהו והוא פירסמו. ואילו לנו ידוע כי במשך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי הועברה התורה כפי שהיא כיום בדיוק מאב לבן ברצף גמור, ממעמד הר סיני ועד דורינו זה.

נוכל כעת לברר אצל יוצר האדם מהו אותו "מזון רוחני" אשר בו טמון סוד האושר בחיים והסיפוק העצמי המלא, עד כדי כך שבלעדיו אין הבורא קורא לחיינו בשם חיים.

הנה נביט נא לדברי ההדרכה האלהית בדבר הדרך להשגת החיים האמיתיים, חיי אושר וסיפוק רוחני מלא, הראויים באמת להקרא בשם חיים על פי הגדרת ה"יצרן"

"ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע.

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך, ללכת בדרכיו, ולשמור מצותיו וחוקותיו ומשפטיו וכו'. ובחרת בזזיים וכו' לאהבה את ה' אלהיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך וכו'". (דברים ל, טו-כ).

כלומר, הבורא יתברך, מודיענו בתורתו סוד טבע נשגב הנוגע למהות החיים. והוא כי במצוות שהעניק לנו בספרו, ספר התורה, טמון תוכן רוחני בעוצמה רבה עד כדי כך שהבוחר לחיות בלעדיהם, איננו מרגיש את הטעם המתוק והטוב באמת של החיים האמיתיים. הוא חי, אך בוראו המכיר היטב את בריאתו מודיעו "חייך חסרים את המימד הרוחני האדיר שבראתי. אותו מימד שבלעדיו אתה אמנם זז, הולך, קופץ וכו', אבל אינך חי!!" לא בעולם הזה החומרי, ובודאי שלא בעולם הבא, הרוחני, הדברים מדהימים, אך פשוטים למעיין בהם.

הבה נביא פרט חשוב. העולם מטעה אותנו בהעניקו תחושה שהסיפוק טמון בפריצת גדרים, בפורקן ובמתירנות. בעוד שבורא ומחולל הבריאה מלמדנו את האמת המסתתרת בעולם (עולם מלשון העלם. שמעלים ומסתיר את האמת הרוחנית הטמונה בו) אשר לפיה דוקרא ההקפדה על שמירת הגדרים המורכבים ממערכת של תרי"ג מצוות המכילות הדרכה מפורטת מאת מחולל הבריאה כיצד להתנהג בתרי"ג מצבים אפשריים. היא היא המעניקה לנפש את אושרה עד הסף הגבוה ביותר האפשרי בעולם ומביאה אותה בכך לסיפוקה המלא.

זה המקום לציין שעל פי ההדרכה התורנית עיקר הסיבה שנבראו מחומר ורוח הוא לשם עמידה באתגרים המתעוררים בחיינו כאן כתוצאה מההתנגשויות שבין היצרים והדחפים החומריים המושכים אל השקיעה בחומר לבין היצרים והדחפים השכליים נפשיים המושכים אל האמת האסבסולוטית של ההדרכה הרוחנית תורנית. כאשר התקופה הקצרה מאד של חיינו בעולם מוגדרת בשם תקופת העבודה, ותקופת חיי הנצח לאחר פרידתנו מן החומר מוגדרת בשם תקופת השכר. אך כבר כאן בחיינו בעולם הזה בולט ומורגש ההבדל שבין חיים אשר בהם מתבצעת תכלית ביאתנו לעולם, לבין חיים אשר אין הדברים מתבצעים כראוי.

ואכן, רבבות החוזרים בתשובה הנפלאים בדורנו, מדווחים על הבדל תהומי בתחושת האושר והסיפוק הנפשי המלא שבין תקופת חיי החולין, לבין התקופה החדשה, תקופת שמירת מצוות התורה. יש מהם האומרים "חשבתי אז שטוב לי, אבל רק כיום אני קולט כמה היה חסר לי". ויש האומרים בפה מלא "תמיד הרגשתי שחסר לי משהו שימלא אותי, משהו שיעניק טעם לחיים ויתן להם משמעות. היום אני יכול לומר גיליתי את המשהו הזה!".

אגב, צמאון זה של נפש האדם בכלל, ונפש היהודי בפרט לרוחניות, מסביר את פשר הנהירה הרבה של צעירי דורנו, דור השפע החומרי ופולחן הגשמיות, אל מנזרי טיבט וכתות המזרח הרחוק. כאשר אחוז היהודי שם עובר כל פרופורציה מספרית ביחס לאחוז היהודים בעולם.

נשמת האדם כוספת לרוחניות. "ואפילו יתן לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה! למה, לפי שהיא מן העליונים" כלשון חז"ל, וכאשר אינה מקבלת את סיפוקה היא דורשת את שלה בעוז. והתחושה המציקה דוחפת את האדם לחיפוש משמעות בכל מחיר. ומכיון שבבתי הספר בארץ מעלימים, לצערנו העמוק, את האמת היחידה בדבר נכסי הרוח האדירים של עמנו, מהנוער היהודי היקר מפז, מתוך חשש שמא "חלילה" יחזרו בתשובה, הרי המחיר הכבד שאנו משלמים הוא חיפוש תוכן רוחני תחליפי בסמים ובכתות המזרח הרחוק.

אי אפשר להתאפק שלא לספר בהקשר לכך את סיפורו האישי של אחד מידידי המתגורר כאן בביתר עילית.

בעברו היה קיבוצניק אידיאליסט בן טובים, שלאחר שסים סיירת מטכ"ל בהצטיינות רבה יצא לסיבוב במזרח הרחוק מתוך שאיפה להגיע למיצוי עצמי מלא. כך מצא עצמו חבר בכת הודית שעל חבריה לעסוק באימוני וייסורי גוף מפרכים במשך 12 שנה, במגמה להגיע לכושר גבוה ברמה מסויימת המאפשרת כניסה אל הגורו הגדול. עקב עברו הצבאי הצליח להגיע לכושר הנדרש שנתיים לפני המועד, וכך לאחר עשר שנות עמל מפרך מצא עצמו עם אחרי שעמלו שנתיים לפניו, לפני פתח משכנו של הגורו.

לפני שנכנס הצטווה לכרוע, ולהכנס כך מתוך השתחוויה לגורו. הוא התנגד נחרצות בטענה שאיננו מוכן לפולחן אדם, ונכנס זקוף. אך לפתע חש חבטה עזה והועף החוצה מבלי שיראה מי הוא החובט בו. ניסה להכנס שוב, ושוב נחבט והועף ללא יכולת להתנגד. כשנכנס בפעם השלישית ראה את הגורו הישיש בן השמונים יושב לפניו. הגורו, שראה את עוז רוחו של איש זה ששום כאב איננו מזיזו מדעתו, שאלו בנחת "אמור לי, אתה יהודי?" ומשהשיב בחיוב, אמר לו הגורו הגדול בנימת תמיהה "לכם יש את תורת משה, ואתה בא אלינו??" הוא יצא כשראשו סחרחר ומחשבותיו הולמות בו "באתי לכאן ועברתי את כל אשר עברתי רק כדי לשמוע שיש לנו תורת משה??" הוא שב לארץ ונכנס לברר את יהדותו ותורת עמו בישיבה בירושלים. "רק שם" הוא אומר, "גיליתי סוף סוף את האושר האמיתי והמיצוי העצמי המלא". בישיבה הוא חזר בתשובה שלמה, הקים משפחה לתפארת, ומתגורר כאמור, כאן, בביתר עילית. על זה נאמר :אם יהיה נדזזך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל, ד).

סיפור זה אינו אלא אחד מתוך המוני סיפורים מעניינים של בעלי תשובה רבים, איש איש וסיפורו,, אשר לאחר סיבוב סבוך מפותל ומפרך במזרח הרחוק, בחיפוש אחר האושר, גילו שהאושר המיוחל נמצא כאן בפתח ביתם. וכבר פתגם מפורסם הוא בישיבות לבעלי תשובה "מהודו להודו ה' קיראו בשמו".

אך אחים יקרים, הבה נקצר את התהליך וכבר עתה ניגש לטעום ממטעמי ומעדני תורת ישראל, אותה תורה המשמשת כספר הוראות יצרן לשימוש הרוחני האיכותי הטוב ביותר בעולם, לחיים רוויי סיפוק, שמחה ואושר רוחני אמיתי בעודנו כאן.

הבה נתחבר לשרשרת הזהב של דורות מקבלי ומוסרי התורה מאז מעמד הר סיני ועד היום. נקפיד על הנחת התפילין, שמירת השבת, קדושת הברית, זהירות מגילוח בסכין גילוח או בתער, ועל שאר מצוות בורא ומחולל הבריאה. נעשיר את ידיעותנו התורניות באמצעות האזנה להרצאות ושיעורי תורה בכנסים, בערוצי הקדש שברדיו, בשיעורים קבועים שבבתי הכנסת וכדו', כאשר הקו המנחה הוא האזנה למספר רבנים ומרצים תורניים יראי שמים שונים, במגמה לאתר את הרבנים אשר דבריהם וסגנונם מובנים וקליטים אצלי, ומאז להתאמץ בכל עוז להתמיד בשיעוריהם לרכוש קלטות מהרצאותיהם השונות, והתייעצות מתמדת איתם בבחינת "עשה לך רב". ובכך מובטחת העליה הרוחנית בדרך אל האמת והאושר, והסיפוק הרוחני המלא בחיים.