לשחרר

בנקודת הפתיחה של הטיפול, המטופל מביא את עצמו כמו שהוא ממש רואה את עצמו באותו זמן או כמו מה שהוא בחר להביא מעצמו, פנים שהדגשתם חשובה לו. במשך תקופת הטיפול נבנה משהו בין המטפל למטופל, ומתגבשת "דמות" שלי מול המטפל, תפיסה פנימית איך אני רואה את עצמי ומביא את עצמי לקשר הזה, דמות שבאמת מייצגת אותי פחות או יותר. במשך התהליך מתרחשים שינויים, מדברים, דנים, חושבים, מגיעים יחד להבנות מסויימות, דברים עמומים מתבהרים וכו', ובמקביל לתהליכים ה"דמות" מתפתחת ומשתנה. אחרי תקופה, מה שקרה, בהדרגתיות נוצר פער בין "אני" לבין "דמותי", ההתאמה כבר לא מלאה כשהייתה, תחושת ההזדהות עם הדמות בנקודות מסויימות כבר פחות עמוקה, נתונים אחרים מקבלים יותר משמעות ממה שהיתה להם מלכתחילה, דברים שחשבתי שכבר עברתי אותם והתקדמתי הלאה צפים ושבים להפריע וכו'. התחלתי לשים לב שלמרות השינויים, עדיין ה"דמות" שנוצרה היא המדברת, והיא מדברת קצת אחרת ממה ש"אני" מרגיש ברגע זה, באה על חשבוני ותופסת את מקומי, לפעמים התגובה היתה כמו שהדמות היתה אמורה להגיב ולא כמו ש"אני" צריך ורוצה להגיב עכשיו אע"פ שעכשיו משהו אחר בוער לי, ואילו אני נשאר לבד עם הקשיים היותר דחופים וקריטיים שעליהם הייתי צריך לדבר עם המטפל, גיליתי בתוכי חשש מול המטפל לסתור את ה"דמות" ואת מה שהיא מייצגת ואת כל מה שבנינו עליה ולהביא את העצמי האותנטי לעכשיו עם צרכיו הנוכחיים. במקרים מסויימים היה לי קושי להחזיר את הגלגל אחורה, אל הבעיות הישנות, לזנוח מבחינתי כביכול את הדמות שהיא כבר לא באמת בדיוק מייצגת ולהתחיל מחדש. אולי פחד מ"לאכזב" את המטפל (ובעיקר את עצמי), או להצטייר בעיני המטפל (ובעיקר בעיני עצמי) כמתעתע וכחסר קוהרנטיות. ההבנה של זה עזרה לי לדבר על כך, ולבקש להתחיל מבראשית