מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה.

מספר הרב דסלר לפני שנים רבות נדדתי בארצות הצפון וראיתי עדת זאבים רעבים, הרצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלה חיה קטנה מושלכת על הארץ, ויקפצו עליה כולם. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום.

כך נשכו זה את זה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם תקעו את שיניהם בנבלה.

אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס.

התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם.

מה הועילו במלחמתם? לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.

כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות אומר הרב דסלר עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם גם המנצח בהתחרות, פצעו הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.

לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הא בוודאי לא ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו.

ופירש בזה ר’’ע עטיה זצ"ל, שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שפעם באו אליו שני קבלנים וסיפרו לו שיכולים הם לקבל עבודה גדולה ולהרוויח ממנה הרבה ושאלו אם לקחת את העבודה.

ענה להם לשאלתם בדרך משל "משל לדוד גדול שממנו היו מוריקים יין ורצה בעל הדוד להנות כביכול מיותר יין ופתח עוד ברז. הרי שבא היין יותר מהר אך לא יותר הרבה, וכן אתם תוכלו אמנם להרוויח יותר מהר אך לא יותר כי מה שכבר הוקצב הוא מה שיינתן לכם!"

נמצאת למד, כי הפרנסה והמזון קצובים ומוכנים לאדם, לא החריצות והעמל הם המביאים אותה, אלא הבוטח ובטוח בדבר זה היא תבוא אליו.

באותה מידה שאדם בוטח בה’ כן הקב"ה מתנהג עמו. זה מה שנאמר "כי צילך על יד ימינך" ה’ משול לצל הצל מחכה את האדם לפי תנועות ורק בורא עולם מתנהג עם האדם לפי מעשיו.

רבנו האלשיך הקדוש דרש פעם אודות גודל מידת הביטחון, ואמר כי האדם השם מבטחו בה’ ישיג כל מבוקשו ויגיע לו עד לפיו, והיה אחד מקהל השומעים שהאמין באמונה שמה לדבריו של הרב היוצאים מלב טהור ואמר ליישם הדבר הלכה למעשה, וכבר למחרת החליט לישב ולהתענג על ה’ בתורה ועבודה ולא לצאת לפועלו ולעבודתו עדי ערב. כך עברו כמה ימים ואשתו רגזה עליו מדוע אינו יוצא למלאכתו.

והנה באחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו את חמורו וברחו, ועל חמור זה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר, ומחשבתם הייתה להגיע לאיזה מקום ושם להתחלק ברכוש הגדול, אך כל אחד מהגנבים נתן בממון עינו ורצה לקחת לעצמו את כל הכסף, וכל אחד חשב כיצד להרוג את חברו ולקחת כל השלל לעצמו.

בהגיעם למקומם אמר אחד לחברו שילך ויקנה מהעיר איזה דבר מאכל וכך היה, וכשהלך חפר חפירה וכיסה אותה בכיסוי קל ואמר כשיבוא חברו יפיל אותו לשם ומיד יכסה אותו ויזכה בכל הרכוש וכן חברו חשב בדרך אחרת והיא לשים רעל במאכל.

בהגיעו עם האוכל זרקו חברו לבור ומיד כיסהו וישב בשמחה לאכול לחמו וגם הוא מת מהרעל, כך שהחמור עמד על עומדו טעון בכסף וזהב ומוסווה בעפר שעליו, וכיון שעמד החמור זמן רב ובלא רועה הלך והגיע למקומו. (אור דניאל).

סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א:

הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ’סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.

אברך תושב העיר הקדיש את כל עיתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים. כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.

כאשר זכו ללידת הילד העשירי, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, ניסו להתפשר עמו והציעו שיקח רק משרה חלקית. אך הכל ללא הועיל. כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו. אני אמשיך ללמוד וה’ יעזור.

כעבור זמן נולד ילד נוסף, ובעל הביטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך אורח חייו כמו בימים עברו. דבר לא נשתנה בהשקפתו גם כאשר בא לאויר העולם הילד השלוש עשר.

ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן.

ימים אחדים אחרי ברית המילה לילד האחרון, הבחין האברך בשוב לעת ערב מהכולל במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת המכתבים שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות "רשם בית המשפט המחוזי".

הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתייצב בבית המשפט בתאריך פלוני, כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג’ון פ. קלאבארי שנפטר בתאריך פלוני. העניין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה, ואף פעם לא שמע עליו. בוודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו.

מיד שיגר מכתב לבית המשפט העמיד אותם על טעותם. אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתייצב ביום ובשעה שנקבעו לדון. עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו סכום של ...חצי מיליארד ליש"ט.

באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט. שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו הורה לתת את כל רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים למשפחה הגדולה ביותר בעיר.

"בדקנו במירשם התושבים" אמר לו השופט "ומצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עוד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת של שנים עשר ילדים אך הבן השלוש עשרה שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה, לכן לכם מגיעה הירושה!"

אין ספק, כי האדם צריך את מידת ההשתדלות, אך עם כל זה להתפלל לה’ שיעזרהו ויצליחו בכל ענייניו. (אור דניאל).

"בכל מעשה ידך אשר תעשה"

ומה שכתוב "בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים ב), שהאדם עושה ובו שולח ה’ הברכה. זה למי שלא הגיעו למדרגה זו שאמונתם וביטחונם צרופה בו יתברך, ולא הגיעו למדרגה שאצלם הנס והטבע אחד, ולכן צריכים לעשות. אבל אותם שהגיעו למדרגה זו אזי אינם צריכים גם את העשיה כמו רבי חנינא בן דוסא (תענית כה) "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק".

וזהו שאומר הפסוק בתהילים (קכא) "ה’ צילך על יד ימינך", ה’ הוא כמו הצל שכפי שאתה מתייחס כן הקב"ה גם כן מתייחס אליך, שאם הנך בוטח בו בביטחון גמור כן הוא יתברך ימלא חפצך בשלמות, וכפי שהאדם רואה בטבע נס, כך ה’ ראהו גם ניסים גלויים, וכמו שאומר הרמב"ן (בסוף פרשת בא) "מן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואך יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון".

נמצאת למד, שכפי ביטחונו כך יהא שכרו גם בעולם הזה לבל יטרח וידאג ויוטרד, כי הקב"ה ימציא לו כל צורכו וגם אם הוא מעט, יתברך ויהנה בכל אשר לו.

הדבר דומה לאדם שישב לו להנאתו על שפת הים ודג לו דגים והיה צולה אותם ואוכל ונהנה מכל אשר לו.

ראה אותו אדם אחד וחשב עצמו לחכם, ואמר לו "מדוע אינך עושה רשת גדולה ודג הרבה דגים? תוכל למוכרם ויהיה לך כסף רב".

שאלו "ואחר כך מה אעשה?"

אמרו "אחר כך תקנה ספינה קטנה ותוכל לשוט בה לתוך הים ודוג הרבה".

שוב שאלו "ואחר כך?"

אמר לו" "יהיו לך פועלים רבים ותרוויח הרבה ותוכל לבנות בתים ומגדלים ותתעשר עושר רב".

שאלו "ולבסוף מה?"

אמר לו "לבסוף תוכל לנוח ולהנות ממה שיש לך".

ענה לו "איני מבין הצעתך כלל. הרי עכשיו בלי כל הטרדות והעמל והטורח אני נהנה ממה שיש לי ושמח וטוב לי".

מזה נלמד מוסר גדול ואמיתי כמה האדם טורח ויגע שלא לצורך, וצובר לעולם שאינו שלו כשיכול להנות ולשמוח בחלקו בלי כל העמל והיגיעה הזו. ועל המשתדל יותר המשיל המגיד מדובנא משל למסכן שהיה נגרר עם משאו הכבד, עבר עשיר עם עגלתו והציע לעני לעלות.

שמח העני ועלה לעגלה והנה אחר שעה מסתכל העשיר לאחריו והופתע לראות כי העני יושב בעגלה והמשא עדיין על כתפו.

תמה ושאל "מדוע אינך מניח המשא מעליך?"

ענה לו העני בתמימותו "די שהנך נושא אותי, גם תשא את המשא שלי?"

הגר"א זצ"ל מסביר, שהדבר דומה למה שכתוב בתהילים "כגמול עלי אמו" התינוק לא דואג איך לקבל את החלב. הוא יודע שאמו תדאג לו, היא תיתן לו את החלב ברגע שהוא יצטרך והיא זו היודעת כל כמה שעות הוא צריך לינוק ואיזו כמות.

כך הדבר איתנו עלינו להשכיל ולהבין שהקב"ה יודע בדיוק מה אנו צריכים והוא ידאג לכל מחסרונו.

על האדם לדעת שאם מן השמים גזרו שמגיע לו דבר מה הוא יזכה לכך, ולעיתים אף אם יש מניעות הקב"ה ידאג שהוא יקבל זאת

מידת הביטחון אינה מגיעה אל האדם בקלות רק אד שעבד על מידה זו והוא מקיים אותה גם כאשר יש קשיים ויש ניסיונות והם רבים רק אז נותן לו הקב"ה את שכרו לפי גודל ביטחונו.

על מידת הביטחון נלמד מהמעשה המובא לפנינו

אברך תלמיד חכם שהגיע לפרקו, ביקש לשאת בחורה צנועה ויראת שמים אף שמצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע. ההורים משני הצדדים נפגשו וחתמו על הסכם השידוכין שכל צד יתן שלושים אלף דולר ובתום ההסכם לחצו ידיים וקבעו את מועד החתונה בעוד כחודשיים.

לאחר שההורים המאושרים חתמו על ההסכם, אם הכלה המיועדת לא ידעה את נפשה מדאגה מנין לבעלה סכום כה גדול. האם ישנה באמתחתו סכום שמור שהיא לא ידעה עליו? כשנשאל על כך בעלה השיב "לא, אין לי אך ה’ יעזור. מדובר בחתן ירא שמים תלמיד חכם, וחייבים לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עם אברך זה".

"לאילו מאמצים אתה מתכוון? שאלה האשה את בעלה "האם אתה מתכונן לצאת לעבוד ולעזוב את הכולל?"

"לא!!! אני מתכונן להמשיך ולעסוק בתורה!"

אך היא מוסיפה ללחוץ "הרי בעוד חודשים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה! מנין תביא להם כסף?"

"ה’ יעזור! ה’ יעזור! ה’ יעזור!"

אך האם לא נרגעה ובצר לה החליטה לפנות לאשת הרב אלישיב על מנת שתתן לה עצה מה לעשות.

הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב. הגאון הרב אלישיב הבין מדברי האשה שאין להם רכוש או מזומנים שניתן לפדותם לצורך החתונה, והוא ביקש שבעלה יבוא אליו לבירור העניין.

ואכן כאשר הגיע האב לביתו של הרב הם שוחחו על האפשרויות השונות כדי להשיג את הסכום הנדרש.

הרב הציע לבעל שיצא לעבוד, כיוון שמועד החתונה מתקרב ומשיחתו הבין שאין להם אפשרות לממש הבטחתם.

אך האיש בשלו "אני לא יכול לצאת לעבודה. אני לא יכול בלי לימוד תורה".

אך הרב אלישיב לוחץ ’’אולי תיקח המלצה מכמה גדולים ותסתובב בין בתי הכנסת וכך תוכל לצבור לפחות חלק מן הסכום".

אך האב בשלו "אני לא בנוי לזה, לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות".

"ומנין תשיג את הכסף?" מקשה הרב אלישיב.

"הקב"ה יעזור. הוא בוודאי יעזור. הוא יודע שיש חתונה ויש לנו התחייבות מן השמים יעזרו לנו!"

כאשר ראה הרב שהאיש עומד איתן בדעתו ולא מוכן לעשות השתדלות אף לא מינימלית על מנת להשיג את הכסף, הציע לבסוף הצעה שאולי יש בכוחה לסייע.

"גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בישיבה. תאמר למנהל הכספים, שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב אולי בע"ה משם יסייעו לך..."

"לכך אני מסכים" אמר הבעל לבסוף.

ניגש האיש למנהל הכספים וביקש את רשימת המתנדבים מחו"ל עפ"י המלצתו של הרב אלישיב. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל שולף רשימות של תומכים.

"אין צורך בכרטיסים רבים..." אומר האיש "תן לי רק אחד ואליו אני אשלח בקשתי".

"ואולי לא תענה?" הקשה המנהל.

"ה’ יעזור".

האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשר דולר לחודש לישיבה. האב נראה מאושר ופנה לדואר כדי לשלוח בקשה לנדיב מארה"ב. וכך כתב האב "אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא. התחייבנו לסך של שלושים אלף דור ואין באפשרותנו להשיג הסכום. אנא סייע לי".

המכתב נשלח והאב המשיך בלימודיו כרגיל בכולל.

האם, לעומת זאת, לילות רבים הייתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה.

ולפלא לאחר שבועיים הגיע מכתב למשפחה ולמכתב צורף צ’ק על סך ...שלושים אלף דולר!

תדהמה אחזה את כל בני הבית ובטחונו של האב בהקב’’ה קיבלה סיוע ואישור משמים.

השמועה עשתה לה כנפיים והסיפור החל להתפרסם בירושלים והיגע גם לאוזני מנהל הכספים של הישיבה שהתפלא הרי מדובר באדם שתורם רק עשרה דולרים לחודש...

לאחר שבוע נסע מנהל הישיבה לגיוס כספים והפעם החליט להגיע תחילה לביתו של הנדיב העשיר.

האיש קיבלו בסבר פנים יפות ולפתע נשאל כיצד "הרשה לעצמו" לתת סכום כה נכבד למכתב בודד שהגיע אליו, והנה הישיבה עם מצבה הקשה מקבלת ממנו סכום זעום לחודש.

"אספר לך", אמר לו הנדיב "אנו זוג הנשוי שנים רבות. עשר שנים לא זכינו להיפקד בילדים. כל הטיפולים והכספים שהשקענו לא הביאו מזור לבעיתנו.

והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי להקב"ה ואמרתי ’ריבונו של עולם! אם נזכה להיפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם’.

לפני כחמש שנים נולדה לנו בת ולפתע חלתה הילדה במחלה קשה שהרופאים לא מצאו לה מזור. טיפולים רבים עברה הילדה ואנו יחד איתה עברנו ייסורים לא קלים. לאחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי וב"ה לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים.

באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר, הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם.

מיד ניגשתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי, נדהמתי לשמוע שהסכום למשיכה הוא שלושים אלף דולר בדיוק.

ראיתי בכך אות משמים למילוי בקשת המשפחה, על כן מיד משכתי את הסכום המבוקש והוא, כאמור, נשלח למשפחה. (אור דניאל).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

מובא להלן קובץ סיפורים שבהם ראו עין בעין את ברכת ה’ שנשלחה לשומרי שביעית הסיפורים הבאים נכתבו עפ"י מכתבו של רבי בנימין מנדלסון זצ"ל. המכתב נכתב בשנת תשכ"ג ונשלח למחבר ספר "משנת יוסף" על מסכת שביעית.

סיפר הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שאחרי שנת השמיטה (תשי"ב) לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וחיטים טובות מהשנה השישית לא ניתן היה להשיג.

קיבוץ שכן היה מוכן למכור להם פסולת של חיטים מהשנה השישית חיטים אלו היו שבורות ומתולעות.

ראש ענף הפלחה פנה אל הרב בשאלה, מה לעשות, לנוכח חוסר חיטים טובות? ענה הרב אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחיי העולמים, וה’ יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו.

השמועה שקוממיות קנתה חיטים מתולעות ברבבות לירות התפרסמה בכל הסביבה. בכל הישובים הסמוכים התלוצצו על אנשי קומיות שהם משליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים שמחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד.

ראש ענף הפלחה, ר’ יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב ובבטחון מלא בה’ יתברך. מיד לאחר סוכות החל בחריש השדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף.

באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד אשר אנשי קוממיות סיימו את הזריעה. החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם בקיץ שנת השמיטה, זרעיהם נרקבו באדמה. ואילו קוממיות, הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה, דוקא אצלו הצליחה התבואה.

וראו כולם כי ה’ יתברך שולח את ברכתו לשומרי שביעית.

בשנת תשי"ב החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה ישובים, וביניהם גם בישוב קוממיות.

אנשי קוממיות התנו תנאי, שבשנת השמיטה הפרדס לא יעובד. אנשי הסוכנות לא הסכימו לתנאי זה ולכן התעכבה נטיעת הפרדס על אדמת קוממיות. במשך הזמן נעשו נסיונות להגיע להסכם לנטיעת הפרדס, אך התנאי של שמירת שמיטה, עמד כאבן ולא הגיעו לכלל הסכם.

בשנת תשי"ח היתה לרבה של קוממיות שיחה ארוכה עם המנהל האחראי מטעם הסוכנות על נטיעת הפרדסים. הרב הסביר לו את גודל קדושת השמיטה, עד כמה חביבה מצווה זו, מה רבה חשיבותה ועד כמה היא קשורה לביאת משיח צדקנו. מר ויגודסקי, האחראי על הפרדסים, נסחף בשטף התלהבותו של הרב ואישר נטיעת פרדס על אדמת קוממיות שבו ישמרו כל דיני שביעית לפי הוראות הרב.

ההשקעה בנטיעת הפרדס היתה כחצי מליון לירות. שנת השמיטה היתה השנה השניה לנטיעת הפרדס, כשהשתילים עדיין קטנים וזקוקים לטיפול מתמיד. הטיפול ניתן רק לפי הוראות הרב, האחראים מטעם הסוכנות הזהירו את הרב שהוא מסכן את הפרדס, וכל ההשקעה עלולה לרדת לטמיון, אך הרב התחזק בבטחונו בה’ יתברך, בזכות המצוה.

בחודש מנחם אב לקראת סוף השמיטה, בא מנהל הפרדס בהתרגשות רבה לרב וסיפר, כי מתוך שנים עשר הפרדסים שבפיקוחו, באחד עשר מהם עבדו בשמיטה כרגיל, ורק באחד מהם, בפרדס של קוממיות, נשמרה "שבת הארץ" ודוקא הפרדס של קוממיות הצליח יותר משאר הפרדסים.

מנהל הפרדס שאל את הרב, כיצד הוא מסביר את הדבר. הרב ענה לו בלהט אמונתו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים – וגם את הפרדס. ולפי שאנו עשינו את רצונו, שלח ה’ יתברך את הצלחתו לפרדס".

שנות הערלה של הפרדס עברו, העבודה התנהלה כמו ביתר הפרדסים, היבול השנתי הרגיל היה כשבע מאות מיכלי פרי הדר מידי שנה בשנה.

הגיעה שנת תשל"ב – ערב שמיטה – ואנשי הסוכנות לא יכלו להאמין לרישומים שהגיעו אליהם.

הפרדס של קוממיות הניב למעלה מאלפיים מיכלי פרי הדר, בתחילה חשבו שאולי נפלה טעות בספירה, בדקו וחזרו ובדקו, ואכן היבול היה פי שלוש מבכל שנה.

כאשר באו אל הרב לבקש הסבר על התופעה, חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח לפניהם חומש ויקרא והקריא: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".

תשי"ח – ערב שמיטה קיץ של ערב שמיטה דומה ליום שישי אחר חצות. עובדים בקדחנות, חורשים, זורעים, מכינים בור תחמיץ, שבו ישמר האוכל לבהמות, הכל צריך להיות מוכן מבעוד מועד כאשר קדושת שביעית תשי"ט, תפרוס כנפי קדושתה על פני כל ארץ ישראל, תהיה קוממיות מוכנה ל"שבת הארץ".

התבואה למאכל בהמות שנזרעה בערב שביעית, גדלה והצליחה, בעוד ימים אחדים עתידים לקצור אותה כדי להאכילה לבהמות בשנת השמיטה בקדושת שביעית כראוי.

באותם ימים הופיעו נחילי ארבה מכיוון מצרים והתפשטו על פני כל הנגב.

באחד הבקרים התדפקו תושבי קוממיות על דלת ביתו של הרב, וסיפרו בהתרגשות שהארבה מתקרב ונשקפת סכנת כליה לכל היבול שהוכן במאמץ כה רב.

הרב, שכל אנשי הכפר הכירו את אומנותו התמימה, הרגיע את החברים הנרגשים באמרו: "התייצבו וראו את ישועת ה’ היום".

נחילי הארבה החלו מתקרבי לאיזור, ענני ארבה כיסו את שמי הנגב, והחלו לנחות שעל פני השדות, אולם בהגיעם לשדות קוממיות, כאילו יד נעלמת עצרה בהם. תוך זמן קצר פנו הנחילים לאחור ולא הגיע ארבה אחד לכל גבול קוממיות,ישועת ה’ כהרף עין.

שמירת ההלכה – מביאה ברכה אנשי קוממיות חזו עין בעין את הברכה שחלה במעשי ידיהם באותו איחור גשמים שהיה במוצאי שנת השמיטה. על כך סופר רבות באותה תקופה.

מוצאי שביעית תשי"ב לפני סוכות תשי"ג באו אנשי קוממיות אל החזון איש ושאלוהו האם מותר להם לעבוד בחול המועד משום מניעת הפסד ממון.

הם השביתו את אדמתם כדין במשך כל שנת השמיטה, ועתה הם מצפה מידי יום ביומו לירידת הגשמים ואם לא יזדרזו לחרוש ולזרוע עד תחילת עונת הגשמים, הם צפויים להפסד כספי גדול. לכן הם שואלים אם מותר להם לחרוש בחול המועד סוכות כדי להספיק לזרוע בטרם יחל הגשם.

לא נזקק החזון איש לענין מצד ההלכה, אלא השיב להם ומנין לכם שתאחרו את עונת הגשמים? שמא על ידי עבודת חול המועד הקדימו יותר מידי, ודוקא בגלל עבודת חול המועד תפסידו?

שמעו אנשי קוממיות לעצת החזון איש ואף בשנה זו לא עבדו בחול המועד. רק לאחר החג החלו בחריש.

משך כל זמן החרישה והזריעה נעצרו הגשמים ולא ירדו גשמים עד חנוכה. איחור הגשמים גרם הפסדים מרובים לכל אלו שהקדימו בזריעה, לאנשי קוממיות הביאו הגשמים באותה שנה ברכה מרובה ושדותיהם הצליחו מיעל למשוער.

בקונטרס "קדושת שביעית" מובא סיפור שבו ניכרת ההשגחה הפרטית המיוחדת המלווה את שומרי שביעית כהלכתה:

אנית משא מצרית נעצרה בהתקרבה לחופי הארץ. רב החובל של ספינת המשא טעה בניווט, וכאשר הבחינו אנשי הצוות שהם מתקרבים לחופי ישראל, הורידו סירת הצלה, ונמלטו בחסות החשכה. הספינה על כל מטענה נפלה שלל.

אותה שנה (תשי"ט) שנת שמיטה היתה אנשי ועדת השמיטה, לא חסכו במאמצים כדי לספק לשומרי שמיטה את כל הירקות הדרושים למחיה.

למרות כל המאמצים, הם לא הצליחו להשיג בצל בכמות הדרושה עבור שומרי השמיטה שמספרם הלך ורב.

הספינה המצרית, היתה טעונה בכמות גדולה של בצל, ולאחר השתדלות רבה סופק הבצל לשומרי שמיטה.

יהודי המאמין שה’ משגיח על כל בריותיו, ויודע שאין אדם נוקף את אצבעו למטה, אם אין מכריזים על כך מלמעלה, יודע שבעיני בשר "טעה" אותו רב חובל ערבי בדרכו. אך במבט רוחני ודאי שדוקא ה"טעות" היא שהוליכה לדרך הנכונה. (מורשת אבות)

כאן מודיענו הכתוב שיש לעשות חסד עם החבר, וכשאשר הוא נתון במצוקה והוא עומד ליפול, יש לעשות השתדלות להעמידו על רגליו שלא יפול לגמרי, שחייב להושיט לו יד ולהשאיל לו כסף כדי שיוכל להתאושש, ואל יתן לו ליפול ללא תקנה שיצטרך לתמוך בו בתורת צדקה. משל למה הדבר דומה לאדם ההולך בדרך ופוגש אדם ההולך ומתנדנד מצד אל צד ועמד ליפול. אומרים לו האנשים מרחוק, הושט לו יד שלא יפול בבוץ, אמר להם: למה אני צריך להושיט לו יד עכשיו, אם אראה שיפול ארימו, ובעודו מדבר נפל הלה לבוץ, ולא נשארה לו עצם שלמה, ושקע מכף רגלו ועד ראשו בבוץ שלא נשאר בו מקום לאחוז בו ולהרימו, שנתלכלכו פניו ועיניו. וכשרצו בסוף להביאו לביתו לרוחצו ולנקותו, לא היה יכול להגיע למצבו הקודם, אם כן איזו זכות יש לאדם זה שהרימו לאחר שנפל. ואילו לפני נפילתו היה יכול לאחזו בידו ולמנוע נפילתו. וזהו מה שאומר כאן הכתוב: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ר"ל כשתראה אחיך שנתרושש, והוא עומד ליפול, תושיט לו יד ותחזיק בו בעודו חי. ואל תמתין עד שיתמוטט ואח"כ תפרנסנו בדרך צדקה, שהגמילות חסד גדולה מן הצדקה לעניים, לפי שהם בעונות כבר רגילים לבקש צדקה וכבר נסתלקה הבושה מפניהם, אבל אלו שלא הגיעו לידי כך מתים מבושה ואין להם עוז לפשוט יד ולבקש נדבה. ולכן חייבה התורה לתמוך בו לפני שמתמוטט. והקפידה התורה מאד על זה שיש בידו להלוות כסף לחבירו והוא יודע בצערו ונמנע מכך. עאכ"ו אם חבירו מבקש ממנו הלואה והוא מסרב.

צריך לעזור לכל יהודי בלי שום קשר מה תדמיתו בחברה ולדון כל יהודי לכף זכות שנאמר "אל תדון את חברך עד שתעמוד במקומו". במידות אהבת ישראל הצטיין רבי לוי יצחק מברדיצ'וב סנגורם של ישראל.

מסופר עליו כי פעם אחת הלך בתשעה באב ברחובה של עיר, וראה אדם מישראל יושב על הגזוטרה של ביתו ואוכל סעודתו בפרהסיה, נטפל עליו רבי יצחק ואמר לו: בני, בודאי שכחת שתשעה באב היום, לא רבינו – משיב הלה – זוכר אני כי היום תשעה באב. אולי אינך יודע – חזר רבי לוי יצחק ואמר לו, שתשעה באב הוא יום צום ואסור לאכול ולשתות בו? יודע אני שתשעה באב תענית ציבור הוא, השיב הלה בעזות מצח. בודאי חלוש אתה והרופאים אסרו עליך את התענית? ניסה ר' לוי יצחק לחפש לו זכות, חס ושלום משיב הלה כשהוא מחייך – בריא ושלם אני בכל רמ"ח אברי.

נשא רבי לוי יצחק עיניו למרום וקרא, רבונו של עולם, ראה עד כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים עצמו רשע, ובלבד שלא להוציא שקר מפיו.

ושוב מספרים: מעשה ברבי לוי יצחק, שהשכים לסליחות בערב ראש השנה, הלך לבית הכנסת ומשמשו עמו, התחילו גשמים יורדים, הלכו והסתתרו שניהם תחת גג של בית אחד, הציץ השמש בחלון, וראה חבורה של ריקים ופוחזים מסביב לשולחן, זוללים וסובאים. נאנח השמש ואמר: הוי כמה הדור פרוץ, באשמורת הבוקר של ערב ראש השנה, יושבים פושעי ישראל אלה ושותים ומשתכרים.

אסור להוציא לעז על בני ישראל – נזף בו ר' לוי יצחק, חזקה על בני ישראל שאינם נהנים מהעולם הזה בלא ברכה, אוכלים הם ושותים, ומברכים ברכת הנהנין לפני אכילה ושתיה ולאחריהן. ותבא עליהם ברכה, הטה השמש את אזנו ושמע כי מתלחשים הם על דבר גניבה שהוציאו לפועל באותו הלילה, עתה ישמע רבינו – אמר השמש לר' לוי יצחק, וידע כי האנשים האלה שכבוד תורתו מלמד עליהם זכות, הם גנבים פשוטים.

כן – החזיר רבי לוי יצחק ופניו נהרו – הרי הם בעלי תשובה, יודעים כי יום הדין ממשמש ובא ומתוודים זה בפני זה על חטא שחטאו בגניבה, כדי שיכנסו לימים הנוראים נקיים מכל חטא.

ויהי בימים ההם רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון. ואלימלך גדול בישראל ויהי ראש העם ומעשר להם ויחזק הרעב בארץ ויאמר אלימלך בלבו, עתה יבוא אלי כל עני וכל אביון ושאלו ממני לתת להם לחם לרעבם, וירוששו אותי עד מאד, הבה אעזבה את עמי ואת ארץ מולדתי ויצאתי לגור בארץ נכרים. ויהי כבוא אלימלך ואשתו ושני בניו ארצה מואב וימת אלימלך שם ותשאר נעמי ושני בניה. ויקחו להם נשים מואביות את ערפה ואת רות בנות עגלון מלך מואב, וישבו שם כעשר שנים.

רות וערפה היו נשים טובות מאוד, ותאהבנה את נעמי חמותן ותדבקנה בה ותעשינה חסד וצדקה ככל אשר הורתה להן נעמי. וימותו מחלון וכליון ותשאר נעמי לבד בלי שני ילדיה ואישה ותבך הרבה מאד. ותקומנה רות וערפה לנחם את נעמי ותאמרנה לה אמנם המר לנו ה' עד מאד, אולם נבטח נא בו וירחם עלינו ולא יוסיף ליסרנו, ועתה, חמותנו הטובה, אל תיראי אנחנו לא נעזבך לעת כזאת וישבנו אתך והלכנו יחד אל כל אשר תלכי, כי יקרת לנו מאד מאד, ותאמר נעמי ברוכות אתן כלותי לה' כי נחמתוני ותדברנה אלי את הדברים האלה. ועתה דענה, בנותי, כי לא אוסיף שבת בארצכן, והלכתי לארץ מולדתי אפס כי צר לי מאוד כי רוששתי ובידי אין גם אגורה אחת לתת לכן את כסף כתובתכן. ותען רוח וערפה ותאמרנה, אל נא תשיתי לב לדבר כך תשב נא נפשך למנוחתה, והיה הדבר הזה יקר לנו מאלפי זהב וכסף.

בימים ההם שמעה נעמי את הרוכלים הסובבים בערים אומרים פקד ה' את בני ישראל לתת להם לחם, ותקם נעמי וכלותיה לשוב אל ארץ יהודה. ויהי כראותה את כלותיה מרחיקות מן המקום אשר היו שם, ותאמר להן, שובו נא לבית אימכם ועשה ה' עמכן חסד והיטיב לכן כאשר היטבתן לי ותאמרנה לה, כי אתך נשוב לעמך, ותוסף נעמי לדבר אליהן דבר כדבר הראשון, ןתשק ערפה לחמותה ותפרד מעמה, ורות דבקה בה.

ותאמר נעמי אל רות, ראי נא הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלהיה, שובי גם את ותאמר רות, אל נא תפגעי בי לעזבך ויהי כראות נעמי כי דבקה רות אחריה בכל ליבה ובכל נפשה ותאמר לה, למה תלכי עמי אל ארצי ושם לא תוכלי לעבוד את אלהיך, ותאמר רות, אלהיך אלהי ויהי כשמוע נעמי את הדברים האלה ותאמר לה, ידע תדעי בתי כי עול כבד את מעמיסה עליך, הן צוה הקב''ה את עמי שש מאות ושלוש עשרה מצות לעשותן ותען רות ותאמר עמך עמי ותאמר נעמי, דעי נא בתי כי בבואך בברית אמונתי לא תוכלי עוד ללכת אל בתי התיאטראות והקרקסאות כאשר הסכנת מנעוריך, ותען רותו תאמר אל נעמי, באשר תלכי אלך ותוסף נעמי לדבר אל רות ותאמר, דעי נא בתי, כי שופטים ושוטרים בארצי ההורגים וסוקלים, השורפים וחונקים את כל אשר יעבור תורת ה' ותאמר רות, באשר תמותי, אמות, ותאמר נעמי, ידע תדעי בתי כי לא תלין בת ישראל בבית אשר מזוזה אין בו, ותען רות ותאמר גם מפחד לילה לא אירא, כי באשר תליני אלין, ותרא נעמי כי מתאמצת רות ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

ויהי היום ותאמר רות המואביה אל נעמי, הנה אין לחם ואין קמח בביתנו וגם כסף אין לקנות, הבה אלכה השדה ואלקטה בשבלים ותאמר נעמי, לכי בתי ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך, והנה בועז בא מבית לחם ויברך את הקוצרים בשם ה', וירא והנה נערות רבות עניות מלקטות בשדהו אחרי הקוצרים ויתבונן עלהם.

וירא ביניהן את רות יושבת ומלקטת את השבלים העזובות לעני ולגר וליתום, לא תדבר את הקוצרים ולא תשמיע קול צחוק, כי אם תתבונן היטב אל שבלי הלקט. והיה כמצאה שתים שבלים יחד ולקחתן לה, אולם אם תמצא שלש שבלים לא תגע בהן.

ויבדילו המעשים האלה את רות מי שאר הנערות המלקטות בשדה, אשר השמיעו קול צחוק ותפרענה את הקוצרים מעשות מלאכתם ותלקטנה מכל הבא בידן, ויאמר בועז אל נערו הניצב על ארבעים ושנים הקוצרים לאמור, למי הנערה הצנועה הזאת? ויען הנער ויאמר נערה מואביה היא, השבה עם נעמי משדי מואב.

ויהי כשמוע בועז את הדבר הזה ויאמר אל רות, לקטי בתי בשדי ואל תעבורי מזה לשדה אחר ותשתחו רות אל בועז ותאמר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה? ויען אותה בעז ויאמר שמוע שמעתי עליך גם בבית, גם בשדה לאמור, לב טוב נתן ה' לרות ותרב לעשות צדקה וחסד עם נעמי חמותה, ותדבק אחריה בכל ליבה ותעזוב את אביה ואמה ואת ארץ מולדתה ללכת אל עם אשר לא ידעה מתמול שלשום. ועתה דעי בתי כי גדולה את וגדול שמך כי החסד אשר יעשה האדם לאדם יקר בעיני ה' אלהי ישראל עד מאד, וכל עושיו בצל כנפיו יחסיון.

ותשמח רות מאד בשמעה את דברי בעז הטובים ותברכהו. ויאמר לה בעז, הנה ימים באים וגדל ה' אותך ויצאו ממך ראשי ישראל ומאשריו, והקדיש אחד מהם מאת ככר זהב לבית ה' ואת אל תשתאי לדברי ואל תשתוממי עליהם לאמר, תחת מה יעשה ה' ככה לאשה אלמנה ועניה כמוני היום? כי דברתי אליך בשם ה' אלהי החסד והרחמים, אשר לו העושר והכבוד והגדולה והתפארת, ולכל אשר יחפוץ יתנם. ותאמר רות אל בעז, ברוך אתה, אדוני, לה' כי נחמתני וכי דברת על ליבי.

ויתן בעז לרות שש אפות שעורים וישת עליה ויאמר שובי נא אל נעמי חמותך ומכרה את השעורים ונתנה את הכסף בלחם והיה לכן לאכלה, ולא תלכי עוד כשדה ללקוט אחרי הקוצרים, וייטב בעיני ה' מאד החסד אשר עשה בעז, ויאמר, על כן יצא ממנו איש מברוך בשש ברכות ברוח חכמה ובינה עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'.

ויקח בעז את רות לאשה ותלד בן. ותקח נעמי את הילד ותשתיהו בחיקה ותהי לו לאומנת ותגדלהו ותאהבהו כאשר תאהב ה' את בנה. ותקראנה לו השכנות שם לאמר, ילד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד. ויהי כי נשמע דבר הילקח רות המואביה לאשה לבעז ראש בני ישראל, וידבר האנשים איש אל רעהו לאמור, בימינו היה הדבר הזה, כי באה נערה מואביה עניה וחסרת לחם לבית לחם יהודה, ותכלכל אותה ואת חמותה בלקט שכחה ופאה אשר לקטה בשדה אחרי הקוצרים, ויזכר לה ה' את חסדיה אשר עשתה וירמיה מאשפות ויושיבה עם נדיבים ותהי לברכה. עתה ידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהי ישראל אוהב עושי חסד וצדקה, ובשלמו להם גמולם לא יבדיל בין עם לעם בין איש לאשה ובין קטן לגדול, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וחסד עולם יבנה.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (בהר כה-לה)

אמר רבי אבין, העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב "כי יעמוד לימין אביון (תהילים קט, לא) אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך, ואם לא נתת לו דע מה שאמר הכתוב, "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהילים מא, ב) (מדרש רבה לה).

אומר על כך ה"חפץ חיים" יצייר האדם לעצמו כיצד עומד הוא בשמים כשספר תורה בידו ושואלים אותו על כל מצווה ומצווה "האם קיימת?" בין השאר שואלים אותו על מצוות "והחזקת בו" ואז יראו לו כיצד פנה אליו אותו אדם ואיך השיב לו, אינך יודע איזה מפח נפש עבר אותו מבקש עד שסוף סוף החליט לפנות אליך ולבקש עזרה. הרי זה מצב מביש ובמיוחד אם אותו אדם היה בעל מעמד או מכובד, והנה הוא צריך להגיע כעני בפתח, איננו יכולים לתאר את שברון הלב שעבר אותו יהודי בקבלת התשובה, ובמיוחד אם הוא צריך לחזור לביתו ולילדיו בחוסר מענה.

דע לך, שקול בכייתם עולה למרום וכוח הדין מתגבר ובגלל שלא היה בידו להחיות אנשי ביתו נחלש מיום ליום ויתכן שאף יגיע לידי התמוטטות ואף לידי שבר משפחתי.

ועתה מסיים הח"ח אומר, עמוד בדין והכר מעשיך וראה מה גרמת במיעוט חמלתך על אנשים עלובים אלו. כמה ציערת את השי"ת בזה שבכייתם עלתה למרום, כמה נתגבר כוח הדין וכמה גזירות נגזרו כתוצאה מכך, וכשם שלא חמלת על העני כך לא יחמלו עליך. ואם יגבר הדין והעונש בהתאם לכך, דע לך כי עני או כל מבקש הפונה אליך הוא ניסיון עבורך, ומי יודע איזו גזירה נגזרה עליך בשמים וההצלה שלך היא ע"י העני הזה והנה אתה דוחה אותו בשתי ידיך!!! אתה במו ידיך גורם רעה לעצמך.

חבל, כי רבים מן האנשים מתחרטים על שלא הצילו את אחיהם ולעיתים אין באפשרותם לתקן.

בספר "היא שיחתי" הובא מעשה נפלא שאירע עם ה"חפץ חיים":

כשמלאו לו לישראל למאיר תשע שנים בא המלמד שלו בעיירת הולדתו ז'טל אל אביו ר' אריה זאב הכהן לאמור כי קטנה היא העיירה מכפי מידת גדלותו של הנער. אין בה ישיבה בה יוכל ללמוד בחברת נערים ברמתו, אף לא תלמידי חכמים שמהם יוכל לשאוב דעת ולהשכיל. אי לכך האב לקחת את בנו לוילנא הסמוכה כדי ללמוד שם בחברה מתאימה.

נטל האב עמו את בנו לוילנא שם השאיר אותו ללמוד והוא, כאמור, בן תשע שנים בלבד. גם שם, בוילנא, שהייתה העליתה של תורה בימים ההם, ממשיך הילד בן התשע ללמוד באותה התלהבות ובאותה התמדה כשהוא מנצל עד תום את כשרונותיו הגאוניים, כשהסביבה ה"למדנית" תורמת אף היא את חלקה בהתפתחותו.

בגיל אחת עשרה הוא בקי כבר במתאיםם דפי גמרא, וידיו רב לו בהוויות דאבי ורבא, כשהוא מקשה ומפרק כדרכה של תורה, ועד מהרה התפרסם כ"העילוי מז'טל".

בימים ההם עת דחק ליושבים באוהלה של תורה, נהוג היה שבעלי בתים של העיירות בהן התקיימו ישיבות היו לוקחים ל"ימים" את בחורי הישיבות שלמדו בישיבה במקומם וכל בחור היה אוכל על שולחן בעה"ב, על פי רוב כל יום בבית אחר.

יום אחד, בתקופת ילדותו בוילנא, היה ישראל מאיר הקטן אמור לאכול בבית אחד מבעה"ב בשם, צריצין. אולם אותו יהודי חזר בו ובאמתלאות שונות סירב לארח את הנער. גם הניסיונות להסביר לו לצריצין, כי הנער הוא מעולה ומיוחד במינו, השוקד כל הזמן על תלמודו, לא הועילו.

האיש עמד בסירובו, וישראל מאיר הנער נשאר ללא פת לחם, כשהרעב מציק לו כל אותו יום, והצטער צער רב על כך.

שנים רבות לאחר מכן אירע דבר והשניים נפגשו. היה זה לאחר שהנער ישראל מאיר הפך להיות ה"חפץ חיים" המפורסם, שהיה נערץ אפילו על אנשי השלטונות, ואילו אותו צריצין נעשה סוחר גדול ואמיד ביותר.

לימים הסתבך צריצין עם השלטונות והועמד לדין. סכנה של מאסר ממושך וקנס כספי כבד ריחפה על ראשו. ביאושו, נחפז האיש אל ה"חפץ חיים" בתקווה כי הרב בעזרת קשריו עם השלטונות יוכל להצילו. משהגיע אל הח"ח הכיר אותו מרן כאיש רע לב שבעטיו נותר רעב כל כך באותו יום אומלל.

הביט בו הרב שעה קלה ואמר "הזוכר אתה אם סירבת פעם לקבל לביתך לארוחה נער שרעב מאוד ללחם?"

נבוך האיש, חיטט בזיכרונו והודה כי אכן יתכן הדבר.

או אז הודיע לו הרב "ובכן, אותו נער שנשאר רעב ללחם באותו היום – אני הוא..."

חוורו פניו של האיש, כולו נרעש ונפחד, והוא בוש ונרעד עד עמקי נשמתו.

"ואף על פי כן" הרגיע אותו הרב "את בקשתך אמלא ואעשה ככל יכולתי לעזור לך".

התרגש צריצין וקרא בקול גדול "מוכן אני לתת כל סכום אשר ישית עלי הרב, ובלבד שיהיה לי חלק בתורתו של הרב".

חייך הח"ח ואמר "לא, בני, איחרת את המועד! בעת ההיא יכול היית לחלוק בתורתי אלו אירחת אותי, אך לא עתה! כיום אתה יכול לרכוש חלק באחזקת הישיבה שלי אך לא בתורתי!"

מעשה לעשיר שתפר לבנו יחידו חליפה מהודרת. אולם מכיוון שהבן לא התנהג כשורה והיה מלכלך ומשחית את בגדו היקר, החליט האב להענישו. מה עשה? הפך את החליפה, כך שהביטנה שהייתה עשויה שק ופשתן גם הפכה להיות צידה החיצון, ואילו המשי היקר היה מעתה כלפי פנים.

פגש פלוני את הגביר העשיר והוכיחו על פניו, מדוע הוא מלביש את בנו בבלויי סחבות כאחד העניים. על כך השיב האב, כי הבגד כשלעצמו יקר הוא ומשובח מאין כמותו, אלא שבשל אשמת הבן הוא לבוש בו בצורה הפוכה. אם רק ייטיב הבן את דרכיו, בקלות ניתן להפוך בגד זה עצמו וללובשו כשורה, ואזי הוא עצמו ייראה במלוא הדרתו.

הנמשל ברור: הקללות שבתורה אינן כאלו במהותן, הן רק ניתנו לנו בצורה הפוכה ומכוערת. אך נזכה, לאהוב אחד את השני ולהרבות חסד בעולם הן עצמן תהפוכנה לטובה, מבלי שהקב"ה יצטרך אפילו לברוא חדשות בארץ, כי כך זה דרכו של עולם, שנאמר "עולם חסד יבנה", אך אם נינהג אחרת ח"ו הקב"ה לא ירעיף עלינו שפע רב ואז כמו שנאמר "ללא ה' היה לנו אזי אדם חיים בלעונו" ברגע שהבן של המלך ניפרד ממלכו יש רשות לכל המזיקים ואומות העולם להכות בו כי אין יראת המלך עלהם (אור דניאל).

ויהי כאשר נלחם יהושע עם האמורי ויום השבת קרב לבוא ויצר לו מאד, ויירא פן יחללו בני ישראל את השבת, ויאמר אל השמש דם ואל תאוץ לבוא עד כלות המלחמה, ויאמר השמש, לא אשמע בקולך כי גדול אני ממך, אתה נוצרת ביום הששי ואנכי נעשיתי ביום הרביעי, ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויפרש את דגלו אשר כתוב בו משנה תורת ה’ לעיני השמש ויצוהו בשם ה’ לעמוד בחצי השמים. וידם השמש וירח, עמד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת, ויראו כל מלכי הארץ וישתאו וישתו ממועד מאד, כי לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק איילון.

עונג שבת

ויהי כאשר כילה יהושע לכבוש את כל הארץ, וישלח אליו שובך מלך ארמיניה מכתב לאמור, ידעתי את אשר עשית למלכי ארץ כנען, את אנשיהם הרגת, ועל כן קראתי לארבעים וחמישה מלכי פרס ומדי ואומר להם, אספו את אנשי חילכם הרבים והעצומים כחול אשר על שפת הים, ולקחנו גם את יפת גבורנו ויצאנו על יהושע למלחמה, והשמדנו אותו ואת אנשיו עד בלתי השאיר בהם שריד ופליט ועתה הכן לך כלי מלחמה והכון לקראתנו ולא תאמר נפלו עלינו מלכי פרס ומדי פתאום, ויהי כבוא המכתב אל יהושע ויקרהו ויצר לו מאד, ויתאפק ולא הגיד לבני ישראל את דברי המכתב עד כלות ימי חג השבועות, כי אמר, אל ידע העם את הדבר הרע הזה ולא יהפך חגם לאבל. ויפגמו בענג החג שהוא שבת לכל דבר ויהי אחרי חג השבועות, ויקהל אליו יהושע את בני ישראל ויקרא לפניהם את מכתב שובך מלך ארמיניה ויאמר, מלחמות רבות נלחמנו, ונכה מלכים עצומים ונלכד ערים גדולות ובצורות כי הפיל ה’ אימה ופחד על כל הקמים עלינו ויתנם בידינו. ועתה חזקו ואמצו ואל תיראו את ארבעים וחמשת המלכים ורבבות גבוריהם הבאים עלינו נבטח נא בה’ ויושע לנו, ויענו בני ישראל את יהושע לאמור, השיבה נא דברך למלך ארמיניה לאמור, רבה צבאך וצאה וישלח יהושע אל שובך לאמור בשם ה’ אלהי ישראל אלהי אברהם יצחק ויעקב מיהושע בן נון עבד ה’ אל שובך מלך ארמיניה המשתחוה לעץ ולאבן מכתב, הנה קראתי את דבריך אשר שלחת ליראני ולבהלני לאמור בוא אבוא אליך עם מלכים רבים ועצומים לעשות אצתך כלה, כי רבו גבורים ועצומים אנשי חלי ולסוסי ולמרכבות אין מספר ועתה דע לך, מלך ארמיניה כי אימתך לא תבהיל אותו אתה בא אלי ברכב ובסוסים ואני בא אליך בשם ה’ אלהי השמים והארץ, אשר עשה לנו ניסים ונקמה בפרעה , באותות ומופתים באדמת בני חם שוב בארצך ואל תבוא אלי לטמא את הארץ הקדושה בגלוליך ובשקוציך ויצאתי אנכי לקראתך בעוד שבעת ימים ועשינו מלחמה.

ויהי כשמוע מלך ארמיניה את דברי יהושע ויחרד חרדה גדולה עד מאוד, ויפול מעל כסאו ארצה ויקרע שמלותיו ויאמר, אהה אבדנו אבדנו. ראו עד כמה שחשוב היה ליהושע בן נון לא לפגוע בעונג שבת ולגייס כוחות סדיר ומילואים שזה פיקוח נפש. והקב’’ה גמל מידה כנגד מידה וגרם לשובך להכנס לפחדים וחרדות והשבית לו את כל הביטחון והרצון לצאת למילחמה

המחלל שבת נחשב כגוי

ונוכל לראות עוד את חומר העון שיש באיסור חילול שבת - דהלא בכל העונות, לבד מאיסור עבודת כוכבים, קימא לן, דאם הוא מומר, חס וחלילה, לאחד מהם, אינו מומר לכל התורה, ואילו באיסור שבת קימא לן (בסימן שפ"ה ס"ג) דאם הוכח אצלו איסור שבת ועובר עליו כמה פעמים בפרהסיא, הוא מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים ממש. ואם הוא דר עם ישראל ברשות אחד, צריך לשכור ממנו הרשות כמו אם הוא דר עם העובד גילולים, ואם שחט, אף שאיש ישראל אחד עומד עליו ורואה ששחט כדין, אפילו הכי שחיטתו נבלה גמורה, מטעם דהוא אינו בר זביחה כלל, כדאיתא בפוסקים. וטעם לכל זה - דהמחלל את השבת, כופר במעשה בראשית כמו עובד כוכבים.

וזה לשון הרמב"ם פ"ל מהלכות שבת: השבת ועבודת כוכבים, כל אחת משיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ושניהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו’, עיין שם.

ועל כן גם עונש מחלל שבת הוא בסקילה כעובד כוכבים, וכשהוא בלי התרא, הוא על כל פנים בכרת. מכל זה יוכל האדם לראות את גודל הענין של שבת, וכן יש עוד כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בעון חילול שבת. (אות ישראל)

תנאי שמבלעדיו אי אפשר להיות שומר שבת - ללמוד הלכות שבת

וזכות שמירת שבת כהלכה מועיל למחול לו על כל עונותיו, כמו שכתוב בגמרא: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו חטא כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שאמר כהלכתו, משום שיודע שיש ל"ט אבות מלאכות, ובכל אב כמה וכמה תולדות, ובירושלמי פרק כלל גדול איתא, דרבי יוחנן וריש לקיש דיקו כל כך עד שמצאו בכל אב ל"ט תולדות, ולזה רמז הגמרא שישמור שבת כהלכה, דהינו שלא לחלל אותה בשום פרט.

אך באיזה ענין נוכל לבוא לזו המדרגה שישמור שבת בכל פרטיו, העצה היעוצה לזה – שיזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת ולחזור עליה תמיד, כדי שידע האסור והמותר, דאי לאו הכי אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי - לא יועיל לו, וכדאיתא במדרש משלי: "לדעת חכמה ומוסר" - אם יש בידו של אדם חכמה, יכול הוא ללמוד מוסר, ואם אין בידו של אדם חכמה, אין יכול ללמוד מוסר. והכונה - דאם הוא טועה בעיקר הענין, שחושב שאין זה בכלל איסור, מה יועיל לו המוסר בזה? (אות ישראל)

גדולה שבת שנתקדשה בשלש קדושות: מעשה, דיבור ומחשבה

קדושת המעשה

גדולה שבת ומיוחדת במינה, ששיך בה שלוש קדושות. קדושת המעשה הלא הם כל איסורי ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואיסורי רבנן שנצטוינו שלא לעשותם.

קדושת הדיבור

נצטוינו שלא לומר בשבת: למחר אעשה כך או כך. כל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור גם לומר בשבת שיעשנו בחול, וזהו איסור מדינא.

ואף דיבור חול בשבת החמירו בזוהר (ח"ב דף מז:) מאוד משיחת חול בשבת. והרב "פלא יועץ"

כתב בזה סברא פשוטה, שהרי נצטוינו לשבות ממלאכה כשם ששבת מלכנו אלקינו ביום השביעי, והלא מה היתה מלאכתו יתברך בששת ימים - דיבור, שנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו" (תהילים לג, ו), ואם כן, ממלאכתו של ה’, שהיא דיבור, נצטוינו לשבות אף אנו, והוא על ידי שנשבות בדיבורנו מדברי חול, וכל דיבורנו יהא קודש ועסק התורה בלבד.

אחר שקיבל בעצמו להזהר בשביתת המעשה, אז יראה לשמור הדיבור, כי דיבור חול בשבת פוגם, חס וחלילה, עד למאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בשלח סוף דף מז ע"א) וזה לשונו: "וכבדתו מעשות דרכיך", כמה דאוקימנא "ממצא חפצך ודבר דבר", והא איתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מילה דחול לעלא, מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאישתדלא ולא באחרא, תא חזי, ההוא מילה דנפיק מפומיה דבר נש סלקא ואתער אתערותא לעלא אי לטב אי לביש, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא, מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא, ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך, ובשבת במלי דשמיא ובקדשא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. עד כאן לשונו.

וכמובא במדרש (ויקרא רבה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוה ליה אמא סבתא דהוה משתעי סגי.

אמר לה: אמא, שבתא הוא. שתקה. כי הקפיד אפילו על אשה שלא תדבר בשבת. ואשרי חלקו למי ששומר דיבוריו בשבת, כי נעשה מרכבה לפה העליון, כי בשאר ימים גם כן – כל דיבור הוא ענין גדול, וכל שכן בשבת קודש, ואז כל אחד שובת ממלאכתו, ואם יקבל על עצמו שביתה בדבור - אשרי חלקו וגורלו.

לכן כשיושבים חברים ביחד ומדברים דיבורי יראת ה’ ואחדותו, ומזמרין שירין ותושבחין לפני קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה גם כן ענין גדול למאוד, כי אין להקדוש ברך הוא נחת יותר מכשישראל יושבין ביחד באחדות ומזמרין ומשבחין לכבוד שמו יתברך ויתעלה, וכן מי שמוטל עליו להדריך ולומר דברי תורה לישראל, לפעמים לצורך הדרכת עם הקודש צריך לדבר, אבל גם בזה יש הרבה גנבת ה’בעל דבר’ להמשיכו לדברים בטלים או ללשון הרע וכדומה, על כן, לפעמים, שב ואל תעשה עדיף.

וצריך כל אדם הרוצה להיות בכלל שומרי שבת, לבקש רחמים מה’ כל השבוע על זה, וכל שכן בערב שבת קודש בטבילת המקוה ובמנחה של ערב שבת קודש, שיזכהו ה’ לשמור שבת כהלכתו, כי באם זוכה לזה, אז רוחצין נשמתו בשבת כמו רחיצה של נהר דינור.

ועיקר - ללמוד הלכות שבת קודם בקיצורים שחיברו יראי ה’ ונתקבלו פסקם בישראל, למען ידעו להזהר מאיסורים, ואחר כך ילמוד בפוסקים, כל אחד לפי שכלו ודעתו.

קדושת המחשבה

עיקר השבת ניתנה למנוחה ושלוה, והמנוחה לא תהא אלא אם כן מחשבתו של אדם אינה טרודה. ואמרו במכילתא: יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה.

הרי לנו לראות שאף את מחשבתנו יש לקדש בשבת לפנותה מכל עניני ועסקי עולם הזה, וליחדה רק לאהבה וליראה את ה’.

ומצאתי לזה רמז במקרא. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ג’ לשונות נאמרו במקרא זה: ויכולו, ויכל, וישבות, לרמוז לנו כנגד ג’ קדושות שנתקדשה שבת.

ויכולו השמים והארץ כנגד שביתת המעשה, דיש לנו לשבות ממלאכה כשם שכביכול כלו מלאכות שמים וארץ. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו - כאן בא לרמוז הדיבור, שכביכול כלה מלאכתו יתברך, שהיא נעשתה בדבור, וכנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו", ואחר כך וישבות מכל מלאכתו אשר עשה, רומז על השבתה בלב, וכמו שאמרו רז"ל: אין השבתה אלא בלב, וכנאמר בענין החמץ: "וכשאור תשביתו" הינו ביטול בלב, שיש לבטל בלבו כל עסקי מלאכות עולם הזה.

מעלה נפלאה שלא להסיח דעת בשבת מקדושת שבת, וג’ עצות לזכות לזה מובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת בשלח ופרשת קדושים) שקיבל מרבו, רבנו הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שבשבת אסור להסיח דעתו מקדושת השבת קל וחומר מתפילין, ותפילין נלמד קל וחומר מציץ שאסור להסיח דעתו ממנו, כי קדושתו חמור מציץ, כל שכן קדושת השבת שקדושתו גדולה יותר מקדושת התפילין - שבשבת פטור מתפילין מצד גודל מעלת וקדושת השבת - בודאי אסור להסיח דעתו משבת. ועין שם שמאריך בזה במתיקין ודובשין.

ומובא בספר "טהרת הקודש": והנה הגם ענין זה שלא להסיח דעתו מקדושת השבת הוא מדרגה גדולה, ואין שייך לאנשים כערכנו אשר אנו רחוקים מזה, אבל עם כל זה, אחי אהובי, דע שיש בענין זה גם כן שני מיני בחינות בכללות, כי זכור ושמור הנאמרים בדברות ראשונות ואחרונות, בדבור אחד נאמרו, וזכור דרשי שהוא זכירה בפה, ושמור הוא ענין מחשבה, כידוע, שלא להסיח דעתו.

והנה הגם שדרשו על זכור - זכירה בפה, אבל דע כי נכלל בזה גם המחשבה, כי עיקר זכירה הוא במחשבה, כמו שכתוב (דברים ט): "זכור ואל תשכח", כי זכרון עיקרו במח ובמחשבה, ולמי שהוא קשור באיזה ענין אינו שיך בו לומר זכור, כי הוא ממילא אינו שוכח, מה שאין כן מי שהוא רחוק מהדבר, ואז יכול לשכוח, לכן צריך לעוררו זכור ואל תשכח.

לכן אמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו", וידוע כי קודש הוא בחינת חכמה שהוא מחשבה, ואמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו" - במחשבה, ועל כן דרשו על זה רז"ל (ביצה טו): זכרהו - מאחר שבא להשכיחו, לכן כתבו זאת משש זכירות תמידיות, שאפילו ביום חול אם אדם נזכר משבת, מקיים מצות עשה של זכור את יום השבת. וכתב החרדים ז"ל (מ"ע מן התורה התלויות בלב אות ל"ג) בשם הרמב"ן, שעיקרו של הפסוק (זכור את יום השבת) מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה, ומכל שכן בשבת קודש בעצמו, בכל רגע שאדם נזכר שהיום שבת וזוכר מקדושת השבת, מקים זה המצות עשה.

והנה מי שאינו מקושר באיזה דבר, אז נחלש אצלו כח הזכרון ובטבעו לשכוח מזה הדבר, והנה לבוא לזכרון הדברים שיזכיר עצמו תמיד מקדושת השבת, יש לזה שלוש עצות: אחת - שירגיל עצמו תמיד בפה קדושת השבת, כמו שבת קודש או שבת מלכתא קדישא, וירגיל עצמו לשמוח באמרו זאת רק יהא בהסתר שלא להראותו לאחרים, שלא יהא נראה כמתחסד ביותר, כי זו מידה גרועה מאוד ונחשב לשטות, כי גם בשמים שונאים תנועות משוגעות, כמובא במגן אברהם (סימן צ"ה סע"ק א’), וזה לשונו: ואותן המגביהין ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם. עד כאן לשונו.

ועצה שניה לזכרון - לקים מה שנאמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" שהוא לשון סימן, שיעשה לעצמו איזה סימן של ידי זה הסימן יזכור תמיד קדושת השבת, כמו איז כפתור בבגדו או איזה משיחה או איזה כלי וכדומה. כל אחד לפי ערכו יעשה לעצמו איזה סימן, שכל זמן שיסתכל על זה הסימן, יזכור מקדושת השבת.

ועוד עצה הנעלה מזה - שירגיל עצמו בכל עניניו, דהינו, הן בשעת התפילה וכן בשעת הלימוד, שיצייר במחשבתו כאילו קדושת השבת מדבר עמו, וכן בשעת אכילת סעודת שבת יצייר בדעתו כאילו קדושת השבת אוכל עמו ביחד, ובזה ההרגל יהיה תמיד נחקק לפניו קדושת וזכרון השבת.

ועוד הנעלה מזה - שירגיל עצמו לצייר נגד עיניו אותיות שבת, כמובא בספר הקדוש "בני יששכר", שאותיות שבת מסוגל לצייר נגד עיניו כמו אותיות הוי"ה ב"ה, כי כ"ז אתון קדישין עם האותיות מנצפ"ך כפולים, כל אחד מהם יונק משם הוי"ה ב"ה, וכ"ז פעמים שם הוי"ה ב"ה הוא כמספר שבת, וזה שבת שלים מכל סטרוי, ועיין שם.

לצדיק רבי זונדל מסלנט, שהיה רבו של רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, נולד בן. אך לדאבון לב הוריו נפטר התינוק עם כניסת השבת, ומכיון שכך, לא הספיקה השמועה להתפרסם בעיר.

בליל שבת באו ידידיו של רבי זונדל למסיבת "שלום זכר" והוא, שבאים אוהביו וקרוביו לברכו על הולדת הבן[, והוא קיבל אותם כאילו לא ארע דבר. האורחים שתו לחיים וברכו אותו בברכת "מזל טוב" כנהוג, והצדיק הבליג על צערו ויגונו ולא אמר להם מאומה, כדי שלא יצטערו בשבת.

קידוש וסעודות שבת

אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנים לו משאלות לבו לטובה, שנאמר: "והתענג על ה’ ויתן לך משאלות לבך (תהילים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג). הוי אומר: זה עונג שבת. במה מענגו?

רב יהודה בן רב שמואל בר שילת בשם רב אמר: בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומים שנחשבו מאכלים חשובים בזמנם[. (שבת קיח:)

סעודות שבת - מצוה רבה ויקרה מאד, וצריך לזהר לקימן בקדושה ובכונה טהורה

כתב בספר "סידורו של שבת": כי הנה גם באכילה ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכון בהם לעשותן לשם פעלן, אבל לא, חס ושלום, שבאכילת שבת קודש או בשארי המצות הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כרסו באכילה ושתיה למאת תאותיו והנאות הגופניות בזה.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה כא, כה מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום, והוא כלל לכל שבתות ומועדים כיצד יתנג באכילתו): שאל מין אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושין מועדין, והלא כתב (ישעיה א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". אמר לו: מי כתיב ’חדשי ומועדי שנאה נפשי’, ’חדשיכם ומועדיכם’ כתיב. בזמן שאתם מכונים להנאת גופכם בלבד - הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי לשם שמים אז אינם שנואים ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים.

ועוד אמרו (שבת קנא ע"ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג) - אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדי, כסבורין שמענגין שבתות וימים טובים וכו’. עד כאן.

ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה, כי כיון שהעונג העיקרי להתענג בשבת הוא אינו עונג הגופני השוה לכל, אלא הוא שמחה עצמית מחמת הרגשת הנפש בחדות שמו יתברך, ואיך שייך ציווי על הדבר התלוי בכוונת הלב? וממה נפשך: אם מרגיש בנפשו זה השמחה ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ברוך-הוא ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו - זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה. ואף על גב דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול, ומתמה מה יום מיומיים, אך מזלה חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר. ואם אינו מרגיש יתר שמחה, אפילו כל דהוא השתנות מימות החול, וכאז כן עתה, ואוכל ושותה למלאת בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו - שמחת מילוי כרסו. (אות ישראל)

הלא תראה מה שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג ע"א): אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה’, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כלומר, לשם תאותו ולא לשם מצותו. זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ’ופושעים יכשלו בם’. ופרש רש"י: ’ואחד אכלו לשם אכילה גסה’ - מחמת תאוה שאוכלו ברעבון. הרי דאפילו באכילת הפסח, שהיא מצות עשה דאוריתא, אם אוכלו למלאות רעבון נפשו, נאמר בו, חס ושלום, ’ופושעים יכשלו בם’.

ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו ליצא מכלל הזה, ולבל הכנס, חס ושלום, לגדר ’ופושעים יכשלו בם’, ולהבחין באמת באמיתות לבבו אם אוכל רק לכבוד שבת, לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, או אם לכבוד עצמו הוא דורש, כי יחפוץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים, כי "הוא אכול ושתה יאמר ולבו בל עמו" (ע"פ משלי כג, ח) שמחת הלב בה’. (אות ישראל)

זהירות מפטפוטי דברים מיותרים על שולחן השבת

בסעודת שבת מלכתא קדישא צריך להיזהר בדיבור חול ופטפוטי מילים, כי באם יתחיל בפטפוטי דברים עם בני ביתו וכו’, ימשך לו על ידי זה ביטול זמירות בכונה וביטול ברכת המזון בכונה, שכן הוא הדרך - דיבור ממשיך דיבור, כי עיקר קדושת ושמירת השבת היא בדיבור. ומובא בזוהר הקדוש (בשלח מז): מאן דיתיב בהילולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא. ואם תקים "ממצווא חפצך ודבר דבר" יקוים בך סיפה דקרא: "אז תתענג על ה’". וכתיב "שומר שבת מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. (שלחן הטהור, מ’ בת קודש, סעודת שבת מלכתא ד"ה ויש לרמז).

חוק חקק הקדוש-ברוך-הוא בטבע שהבנים נמשכים אחר האבות, ורוצים להיות להם שייכות של ידידות והתקשרות אתו ולהחליף עמו דברים, ובפרט כשיושבים יחד בסעודה שגם הסעודה לבדה מביאה התקשרות בטבע בני אדם, כידוע.

ובפרט בשבת קודש ויום טוב שהקדושה שורה בכל בתי ישראל ובכל נפשות ישראל מגדול ועד קטן, בכוחו של כל אב בית לנצל הזדמנות מפגש המשפחה אז, להמשיכם במעשיות מצדיקים ודברי חז"ל וזמירות של קודש ושיחה נאה של יהדות, ומה נעימה ישיבה כזאת, וכמה היא מעוררת הנפשות.

אבל מה נואלו אותם שגם אז הם מפטפטים בדברי הבל, ומאבדי המתנה היקרה הזאת קדושת השבת קודש והימים טובים, וגומרים הסעודה והולכים לישון ואינם מזכירים לבני ביתם דבר ולא חצי דבר מעניני יהדות, אלא חיובא רמיא על בעל הבית בכל עת מלוא, ובפרט בשבת קודש ויום טוב לישב עם בני ביתו ולהמשיכם ולהבינם את עניני היהדות באפנים שונים על ידי מעשיות ומשלים, וידבר אז על מעלת וקדושת ישראל וגודל ערך התורה והמצות וכו’. (ס’ הנהגות החינוך, פי"ד ענף ד’ אות ו’, בשם ס’ בית יהודי)

"מלוה מלכה" אצל הגאון מוילנא

הגאון מוילנא זצ"ל החמיר מאוד בסעודת "מלוה מלכה", והיה מקפיד לאכול בסעודה זו פת חמה, שנאפתה לאחר צאת השבת. אף אמר, שגם נשים חייבות לאכול סעודת מלוה מלכה.

פעם אחת רצתה אשתו להתענות תענית של כל ימות השבוע ("הפסקה"), ממוצאי שבת עד ערב שבת הבאה, ומיד אחרי הבדלה שכבה לישון.

כשנודע הדבר לגר"א, שלח להודיע לה, כי שכרה של כל תענית ה"הפסקה" אינו שקול כנגד הפסד מצות סעודת "מלוה מלכה" אחת.

במוצאי שבת אחד נכנס רבי חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגר"א, לביתו של הגאון. שאל אותו רבו: "האם אכלת כבר סעודת מלוה מלכה?"

ענה רבי חיים, כי אינו חש בטוב ולכן התיר לעצמו לא לאכול סעודה, אלא לקיים את מצות "מלוה מלכה" בעוגת דבש, אבל הגר"א לא הסכים עמו והורה לו לערוך מיד את הסעודה בהלכתה.

פעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת והקיא, ומרוב חלשתו נרדם בלי לאכול את הסעודה. כשהקיץ משנתו, ביקש מהסובבים אותו לראות עם עדיין לא האיר השחר, וכשענו לו כי עוד לילה, ביקש להאכיל אותו כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודת "מלוה מלכה".

אמר רבי שמעון בן פזי: "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצל משלוש

פורעניות: "מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום וממלחמת גוג ומגוג". (שבת קיח,ע"א)

אמר רבי יוסי: "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת". (שבת קיח, ע"ב)

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה אני נותן לכם מבית גנזי והיא השבת ועל ידי השבת תמשכו שפע ברכה ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ומכאן למדו חכמים וקראת זה קידוש ועונג וסעודה ומכאן נפסקה ההלכה אין קידוש אלא במקום סעודה. וישנם מעלות גדולות בסעודת שבת וגם בסעודת מלוות מלכה שהיא סעודה רביעית שאוכלים אותה אחרי ההבדלה.

תוקן על ידי שרית560 ב- 14/05/2012 21:29:47

ההפטרה בהקשרה התנ"כי

ירמיהו פעל במשך כ-40 שנה, בסופה של מלכות יהודה, עד לחורבן ומעט לאחריו. עיקר פעולתו היתה בימי שלשה מלכים: יאשיהו, שהיה אביהם של יהויקים וצדקיהו, שמלכו אחריו. דרך התנהלותם של מלכים אלה היתה שונה באופן מהותי. יאשיהו, שבימיו פעל ירמיהו כנביא במשך 18 שנה, היה מלך חיובי ביותר והווה את התקווה הגדולה והאחרונה של מלכות יהודה. יהויקים, שמלך 11 שנה, היה אכזר וקשה גם כלפי ה' וגם כלפי העם, ובימיו נחתמה סופית גזירת החורבן. האחרון, צדקיהו, שמלך 11 שנה, היה חסר חוט שדרה: בגלוי נקט יד קשה כלפי ירמיהו ודבר ה' (בהשפעת השרים שהקיפו אותו) , ובסתר התגנב לירמיהו ובקש ממנו הדרכה ועצה.

אף שלא נאמר בפירוש זמנה של ההפטרה, מבין השיטין עולה שהימים הם ימי יאשיהו. יאשיהו השקיע מאמץ גדול בתיקון המציאות המעוותת בעם. על כף המאזניים עמדה שאלה גורלית: האם יחול השינוי הנכסף, והעם יעלה על דרך המלך, או שמא - השבר הרוחני של עבודה זרה ותוצאותיה יכריעו, והעם והארץ יפלו לגלות וחורבן. ירמיהו, שנאבק להצלחת יאשיהו, נתקל ביחס קשה מצד העם, ומצא נוחם וחיזוק בפנייה לה' ובקרבה אליו.

הדים של מאבק זה ורגשות אלה מנוסחים בהפטרה שלנו.

מצב בהפטרה: אדם ואדמה

המילה "ארץ" מופיעה בהפטרה ארבע פעמים, כל פעם במשמעות אחרת.

ארץ היא כל הגלובוס, "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". זו המשמעות גם בפסוק הפותח את ההפטרה "אפסי ארץ" - קצות הגלובוס, מקצות תבל.

כאשר ישראל יענשו הם יוגלו וישהו "בארץ אשר לא ידעת" - במשמעות של מסגרת מדינית-לאומית זרה.

האדם הבוטח בכוחו, משול לעץ מדברי הגדל "בארץ מלחה" - בקרקע המשמשת בית גידול בעלת יכולת צימוח נמוכה.

לקראת סופה של ההפטרה מזכיר ירמיהו, שהסרים מדרך ה' "בארץ יכתבו" - היום היו אומרים: היו מנציחים אותם בכתיבה על הקרח. הכתיבה על הארץ, על האדמה, מקום שכולם דורכים עליו ורומסים את המצוי תחת רגלם, מבטאת חלופיות וחידלון, שפל, לעומת כתיבה וחקיקה בסלע - המבטאת כתיבה משתמרת.

לסיכום: ארץ היא הוויית יסוד, המופיעה בהפטרתנו בארבע משמעויות שונות: כדור הארץ, מסגרת מדינית-לאומית, בית גידול לצומח, מקום נרמס ושפל.

הקשר שבין אדם ואדמה הוא מן הקשרים הייחודיים במקרא. האדם שנברא מן האדמה הושם בגן עדן לעובדה ולשומרה, על בסיס ברית בין ה' לאדם על המותר והאסור. היכולת להתברך בכל השפע הקיים מותנה בציות לדבר ה'. אדם המפר את הברית מגורש מן האדמה. כך קרה לאדם הראשון, כך קרה לקין, כך קרה לעם ישראל. את זה חזרנו ולמדנו בפרשה, על הברכה והקללה שבה.

זה מה שהודגם בהפטרה: עם ישראל נמצא בארץ (ישראל) וכל עמי (כדור) הארץ אמורים ללמוד ממנו את הדרך הראויה להתנהלות עלי אדמות. אם עם ישראל מתנהל בדרך לא ראויה, הארץ (ישראל) הופכת ביחס אליו ל"ארץ מלחה", הוא יוצא ל"ארץ אשר לא ידעת" והוא יורד לארץ, לשפל.

נסיים במה בסיומה של ההפטרה: "רפאני ה' וארפא, הושיעני ואושעה, כי תהלתי אתה".

תוקן על ידי שרית560 ב- 14/05/2012 21:33:39