דרכו ההלכתית של הרב אלישיב/ רמי ריינר

ריבונו של עולם. אם לגבי בראון יש על מה להתווכח, כאן מדובר בהמחשה הטובה ביותר שדינוזאורוס (מהאשכול הסמוך) היה יכול לצפות לה, לטיעוניו כלפי חוקרים שמנסים לנתח תשובות ופסקים כשהם מתעלמים לחלוטין (!!) מהתוכן הענייני ומתייחסים אך ורק ל"מטא הלכה" שלפי דעתם. קראתם למשל את המהלך הגאוני בעניין הגרות? (ריינר כותב משהו כזה: מה פתאום הרב אלישיב הקל בגדר הגרות בתיק של בורקובסקי? מפרשת "האח והאחות"? הרי אנו יודעים שהרב אלישיב תמיד מחמיר כמובן? אה, רגע, בעצם מה שהוא הקל שם בגדר הגרות, זה רק בשביל להחמיר בגדר הממזרות. פוו, איזה מזל, בסוף הצלחנו למצוא שגם כאן הוא החמיר כרגיל). העיקר: לא להתייחס כמעט בכלל לגוף הטיעונים ההלכתיים הספציפיים של המקרה הנידון. ניכר שריינר יוצא מהנחת המוצא הרווחת אצל חלק מ"הפילוסופים של ההלכה" (דתיים דווקא), לפיה היות שיש חילוקי דעות כמעט בכל נושא, המסקנה היא שכל עמדה הלכתית היא לגיטימית באותה מידה, וממילא פוסק שהכריע כך או אחרת זה לא מפני שכך נכון בעיניו להלכה וכך האמת לדעתו כפי שהעלה בעיונו, אלא הסיבה לכך תהיה תמיד - חוק ולא יעבור! - בעולם ה"מטא הלכה", בהיבטים סוציולוגיים שנמצאים מחוץ לתוכן הענייני של גוף הפסק. זה כמובן גם הרבה יותר קל, לנתח רק כל מיני מניעים ספקולטיביים, מאשר להיכנס לעומקו של העיון בגופה של סוגיה...
לכך יש להוסיף את הבורות המבצבצת כמעט מכל עמוד, בניתוח עולמם של פוסקי המאה העשרים. תראו למשל את הגיחוך שבאופן הצגת המוטיבציה של הרב הרצוג להתיר עגונות. למען האמת חבל על הדיו לדוגמאות נוספות, מי שרוצה יקרא ויראה לבד.

פוכאביץ' ביקורת מדויקת.

כאילו נקודת המבט האובייקטיבית היא פוליטית, והסובייקטיבית היא עניינית. זה בולט הרבה יותר במאמרי הביקורת על התנ"ך שמתייחסים לפוליטיקה הבין-אישית כאילו אין לה אף ערך ממשי שעליו היא מגינה או אותו היא מקדשת.

הייתי מחמיר ואומר שמחקר שיסודותיו הן זלזול בנשואו הוא לא מחקר אמין - בדיוק כמו ההפך - שזה ברור לכל - שמחקר שמניח הערצה לנשואו לא נחשב כמחקר אמין.

מהסוג השני יש מספיק, אז לא נורא, אם לשם האיזון יהיה גם מאמר אחד מהראשון. אבל מהיכן נובעת ההנחה שהמאמר הוא מהסוג הראשון? האם צריך שכל מאמר יהיה משתפך כמו "נעם שיח" של העתונים החרדים?

מאי טעמא דלא עסיק מר אלא במילי דספרדיותא?

ואמאי לא עסיק מר במילי דמשכילותא?

שבוע טוב,

פוכאוויץ

קראתי את הביקורת שלך והתפעלתי מן הניסוח של רעיון שאני עצמי לא התייחסתי אליו כנראה בשימת לב מספקת.

כלומר, באיזו מידה שאלה הלכתית מוכרעת מכוח הנושא עצמו ובאיזו מידה על פי סברות נוספות. מה שכיניתי בכתבי בעצור חושבים "מטא הלכה".

כיון שהתשובות המקוריות לא היו לנגד עיני, איך אפשר לדעת? הניתוח של ריינר היה מאד מתקבל על הדעת.

ויש להבדיל בין שתי שאלות.

א. מה השיקולים של הרב אלישיב בהכרעותיו.

ב. האם השיקולים בקביעת תשובה הלכתית חדשה, כלומר שאין לה רק מקור אחד להכרעה, הם אך ורק פנימיים לנושא או שיש גם מטא הלכות ומטא סברות שתורמות את משקלן.

כתבת נגד א ונגד ב כאחד. אבל סבורני שזה כבר לא מדוייק.

התרשמותי שלי היא שלהפך, שאלות ניתנות להכרעה על פי שיקולים מטא הלכתיים לבדם (זו הטענה נגד הרב שרלו, שזה כמדומה השיקול המרכזי שלו, אלא שהוא עושה זאת יותר מדי בגלוי).

ובהחלט יש לשאול גם על שיקולים של פוסק בתשובות מסויימות. יש לבחון קודם כל מה השיקולים המוצהרים שלו, כיצד למד את הסוגיות, ומה היו ההנחות שעליהן הסתמך. אם מתברר שיש סתירה, יש ליישב. אם ניתן לזהות מערכת שיקולים, שכוללת שיקולים מטא הלכתיים, יתכן שעלה בידי החוקר לזהות את השיקולים כראוי.

בסך הכל, מה שאנו עושים כתלמידים לגבי כל מקורות הלימוד שלנו, מן המשנה ועד דורותינו, הוא בדיוק זה. לנסות להבין את השיקולים שיכלו לקבוע הלכה מסויימת ושנקבעו כמכריעים. וללמוד מכאן ולהבא.

האם בתוך מסגרת דיון זו טעה ריינר בניתוחו? אני התרשמתי שטיעונו המרכזי היה זה:

בפני הרב אלישיב עמדו שאלות שהתשובה עליהן היתה אמורה או יכלה להתחשב בצרכי האנשים (או הנשים) שעליהן נסובו השאלות.

יש אפשרות להבדיל בין תשובות מחמירות לתשובות מקילות.

הנחת רקע: יש תשובות שניתן לומר שהן מבטאות התחשבות בסברה (או המטא סברה): דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (הדוגמא הקלאסית: אין מחייבים את אלמנת האח להמתין לחליצה מתינוק זכר שנולד לאם בעלה המת לאחר מותו של הבעל).

הרב אלישיב מבכר גישה אחרת, שעשויה לינוק מתפיסה קבלית, שאותה יכולה היה לקבל מסביו. תפיסה זו מתעלמת מצורכי האדם ורואה את ההלכה כמערכת אוטונומית. יותר מכך, מערכת שמטרתה להשיג תיקונים באונטולוגיה וגורלו של האדם ושל אדם מסויים הם צדדיים מאד ולא להם צריך לדאוג.

באופן הזה שהבנתי את דברי ריינר, הניתוח שלו הרשים אותי כנכון. סבורני שזו הגישה שמלמדים אותנו, כלומר הלומדים בעולם הישיבות בעולם החרדי, להתייחס בה לתורה ולהלכה. שאלות חדשות מקבלות תשובה לפי שיקולי ניתוק בדומה לאלו שמייחס ריינר לרב אלישיב.

אולם לדעתי המבט הנכון (או הגישה הנכונה) לשאלות מתחשבת יותר בשיקולים מטא הלכתיים של השפעת התשובה על חיי האדם. כגילוי נאות עלי להוסיף (וחוששני שגילוי זה יקלקל כל סיכוי שדברי כאן ייבדקו לעצמם) שמערכת האמונות לגבי תיקונים קבליים מפוקפקת בעיני. אבל כמדומה שאין קשר הכרחי בין אלו לאלו. כפי שטען הגר"א, גם אם מקבלים את קיומה של מערכת קבלית שמושפעת מלימוד הלכה ושמירת הלכה ופסק נכון של הלכה, התיקונים יושגו לפי מסקנתו האמיתית של הפוסק לפי השיקולים ההלכתיים נטו, ואין ההלכה מותאמת לצרכי תיקונים במישרין (אני מקוה שכתבתי ברור. כוונתי לומר שתיקונים אינם שיקול ואינם מטא שיקול אלא תוצאה שנובעת מן התהליך ההלכתי. לפיכך, לדוגמא, אין צורך לחפש מעשים סמליים כמו אלו שהאר"י הוסיף. התיקונים מושגים באמצעות מערכת המצוות הנתונים ופרשנות חז"ל - וכל זה כמובן נושא אחר מזה שנידון אצל ריינר ובאשכול, הגם שניתוח זה נוגע במקצת מן המקצת לטיעונו של ריינר, אבל לא לביקורת של פוכאוויץ).

(מיימוני, זכורני שבשו"ת חות יאיר כותב על התיקונים המתבצעים בדרך ממילא עפ"י הפסקים השונים. הוא כותב זאת לעניין אלו ואלו דא"ח )

מי שסבור שקיימים באופן קבוע ושיטתי* אצל פוסק מסויים שיקולים נוספים חוץ משיקולים הלכתיים ( על כל היבטי ההלכה והשלכותיה. אחרי הכל, צריך להבין שגם "פוליטיקה" יכולה להיחשב לשיקול הלכתי. ), בעצם שלל לגמרי את הסמכות ההלכתית של אותו רב.

במצב כזה, לא יועילו גם ניתוחים פנים-הלכתיים לפסיקת ההלכה, הם הופכים מיותרים לחלוטין. כיון שעל פי האמת ניתן כמעט תמיד לפסוק הלכה בהתאם לדעתך המוקדמת. המקורות כולם הופכים לחומר ביד היוצר, והיוצר הוא הצורה המוקדמת. כל המטרות נמצאות כבר בתורה, וכל חץ שתירה - יפגע בזו שבחרת.

נקודת מוצא בכל קבלת מורה הוראה היא שהפסק שתקבל הוא על פי התורה ולא על פי רצונותיו ודעותיו - הגלויים או הסמויים - של הפוסק. אם הוא חשוד בעיניך, הוא כבר לא רב אלא חבר. כדאי לראות את דברי הרב שך זצ"ל בהקדמת האבי עזרי בעניין. ( שהם לדעתי פשוטים וברורים ).


* סייג זה הוספתי מפני הירושלמי אודות אותו רב שפסק הלכה שלדעת החולק נבעו מנגיעות.

ספרן

תודה.

האם זכורה לך התשובה (אני מניח שלא כי אחרת היית כותב) או לפחות מילים שאפשר לחפש בפרוייקט השות?

***
מוטי

עם כל הערכתי הרבה למה שאתה כותב, גם כאן, אני חלוק עליך במסקנה שאתה מוציא מן הניתוח שלך.

בוודאי שההלכה כחומר ביד היוצר. אבל זה לא אומר שאפשר מתוך טענה א' להוציא את היפוכה, לא א', אם כי תמצא דוגמאות לזה, גם אצל המתירים, כגון הרב גורן, וגם אצל המחמירים (ודוגמא לדבר בתשובה ידועה של רבנו הסטייפלער שקשורה לשבת ומעשה שבת והיא כמעט כולה עיקום לצרכים מטא הלכתיים).

אולי מה שמאפשר לי לקבל את הפרשנות שלי ובעיניך היא הרס זה שאני סבור שמטא הלכה היא חלק מההלכה, חלק מהתורה. כמו בדוגמא שהבאתי על "דרכיה דרכי נועם".

לגבי היחס לפוסק כחבר או כרב, יש לדון בזה בפני עצמו. אני מפנה למה שכתבתי פעם בעצור, ונראה לי מאמר חשוב מאד, על "אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון" (זו הכותרת אז אפשר לעשות חיפוש בפורום ולמצוא את הלינק. זה ממילא משתנה כל הזמן, הלינק, בגלל שינויים במערכת).

אולי ראוי שתבהיר יותר מה בעיניך יחס לפוסק ומה בעיניך יחס ל"חבר".

אציין כי לדעתי דברי הפוסקים בעינינו הם ראויים ללימוד, וכל לימוד הוא בדיקה, ובדיקה יכולה להוביל לקושיות וזיהוי סתירות. אבל היחס של ההערכה הוא שמחייב אותנו גם להתנסח בזהירות וגם להניח שיתכן שיש עוד הנחה שנעלמה מעיני ואז הכל ייראה אחרת.

לגבי חבר, פירושו לא שאני מוריד את הפוסק מערכו אלא שאני סומך על דעתי שאני למדתי ועתה אני ראוי לחלוק, ולי יש את המהלך שלי, ולו את שלו, ומזכותי וחובתי להכריע כפי שהורוני מן השמים. (דרך הבנתי ומתוך יראת שמים). וכללתי כאן במילים קצרות את תפיסתי בלימוד ופסק, ואני מקוה שהייתי ברור.