לבקוביץ על הקיפאון הקדוש -מערכה שנייה על שיטת הלימוד הישיבתי

ביליצר,
לא הבנתי. אתה מדבר על הסוגיא שהבאתי? במה הרמב"ם חולק על הבבלי לדינא (מעבר למשמעות דורשין)?

מזמור,
יש שני סוגים של סמכות: 1. סמכותו של החכם (הכל יודע). זוהי סמכות שמבוססת על כך שהוא צודק יותר. 2. סמכותו של בעל הסמכות (כמו המחוקק). כאן אין צורך להניח שהוא חכם או צודק יותר. במקרה זה, גם אם נוכיח שהוא טעה או שאינו חכם, עדיין יש לשמור את ציווייו (כמו המחוקק).
יש שתולים את סמכותו של התלמוד בכך שהאמוראים היו חכמים יותר ולא יכלו לטעות (בעלי רוח הקודש). אבל זה דבר מופרך לגמרי, שהרי עובדה היא שיש בתלמוד טעויות (וכבר עמדו על כך הרמב"ם ובנו, והאמת תורה דרכה). לדעתי אין מניעה לומר שיש בו גם טעויות בהלכה (ולא רק במדע ובעובדות). אין אנשים שלא טועים. יתר על כן, גם אם התלמוד לא טועה  לעולם, אנחנו מצווים לנהוג על פי מה שאנחנו מבינים (לא בשמים היא). לכן לא פסקו הלכה כר"מ מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. כלומר על אף שהוא היה חכם הרבה יותר מהם אין הלכה כמותו. אם כן, יש כאן שתי סיבות מדוע הטענה שהתלמוד לא טועה אינה קבילה: א. היא אינה  נכונה. ב. גם אם היא היתה נכונה, אין זה אומר שעלינו לציית לפסק התלמודי.
אבל כל זה לא אומר שאין חובה לשמור את מה שנפסק בתלמוד, שכן יש לתלמוד סמכות מהסוג השני (ראה כס"מ רפ"ב מהל' ממרים). למרות שבד"כ אין סמכות לדורות קודמים, וכל בי"ד בכל דור יכול לחלוק על בי"ד קודם, לפחות בהלכות דאורייתא (ראה רפ"ב מממרים), לתלמוד יש סמכות כזו פשוט כי קיבלנו על עצמנו את סמכותו. לטענה זו אני בהחלט מסכים.
ולכן באמת יש צורך ליצור תיאוריה עיונית קוהרנטית מהתלמוד, גם אם לא השתכנעתי שזו כוונתו המקורית. וכך גם לגבי ההלכה הפסוקה בכלל. מערכת אמורה להיות קוהרנטית. וזה אשר כתבתי למעלה לישראל לבקוביץ.

ביליצר
ביושר- מאיפה אתה יודע עד כמה אני בקיא בשערי יושר. וכמה שעורי תורה למדתי מחידושי ר' שמעון.