לבקוביץ על הקיפאון הקדוש -מערכה שנייה על שיטת הלימוד הישיבתי

יש ערך ללמדנות

כחוקר ספרות חז"ל, הנני מסכים עם טענתו של לבקוביץ שלפיה הרבה מן הסברות והתירוצים של גדולי הלמדנות אינם עומדים תחת הביקורת על פי הגישה ההיסטורית-דיאכרונית שרווחת כיום בעולם המערבי. אלא שתקיפתו הגורפת את עצם המוסד של הלמדנות המסורתית היא מוגזמת ומוטעית. בראש ובראשונה, יש הרבה יותר בשמים ובארץ מפוזיטיביזם היסטורי. חלילה שהפוזוטיביזם יהיה קנה המידה הבלעדי שבו אנחנו, יהודים נאמנים למסורת, נמדוד את האמת. יסודותיה של הלמדנות שלבקוביץ רואה אותם כמופרכים מאליהם – היות התורה מקשה אחת שצריך ליישב כל סתירה שבה, וההנחה שיש לכל מילה ומונח בתורה משמעות כמעט אינסופית – הם הם יסודותיה של ההרמנויטיקה היהודית המסורתית. כך קראו בעלי המדרש ההלכה והאגדה את המקרא, כך ניתחו האמוראים ועורכי התלמוד את המשנה וכך הבינו רבנו תם והרמב"ן, תלמידי תלמידיהם וממשיכי דרכם, את התלמוד. 

מבחינה אקדמית, זה בעייתי מאד, ויש משהו בדבריו של לבקוביץ'. אבל כיהודים נאמנים למסורת, צריך להמשיך במתודולוגיה המוטעית, משום שהמתודולוגיה המוטעית היא היא המסורת.

נכון שהמסורת כללה גם קו פרשני יותר פשטני, אבל אי אפשר לדחות את דרכם של בעלי התוספות שכבשה את כל ארץ אשכנז ודרך הרמב"ן גם את ספרד. הווה אומר, ובניגוד לטענתו של לבקוביץ, הלמדנות איננה חידוש גמור של העידן המודרני, אלא היא צומחת מהמסורת המדרשית שהיא דרך המלך של הפרשנות התורנית לדורותיה. על השולל את עיקרי הנחות הלמדנות להסביר למה אינו נוטש את המסורת לחלוטין. 

וברגע שמקשים על המסורת, מי יודע להיכן נגיע.

יתר על כן, אפילו ממבט אקדמי מערבי, ישנו ערך רב ללמדנות הקלאסית. הדיסציפלינה הנוכחית של "חקר התלמוד", עם כל הישגיה ותרומתה נשענת על ארגז כלים מאוד מצומצם שירשה ממייסדיה במאתיים השנה האחרונות. רק לאחרונה החל העיסוק המחקרי למצוא את מקומו בעולם המגוון והבין-תחומי של מדעי הרוח והחברה של ימינו, שבו יש מקום לקריאות דיאכרוניות וסינכרוניות גם יחד. אכן, ואולי כתגובה לעיסוק היתר בלמדנות הקלאסית של עולם הישיבות, חוקרי התלמוד לא מפגינים עניין רב בעולם העשיר והמורכב של ההמשגה ההלכתית (יוצא דופן חשוב לתופעה זו הוא ספרו הנפלא של פרופ' לייב מוסקוביץ Talmudic Reasoning). אך בסופו של דבר הלמדנות היא השפה המפותחת היחידה שבה יכולים אנו לדבר ולחשוב על העולם הקונספטואלי-משפטי של חז"ל והראשונים. 

אפילו מנקודת מבט אקדמית מערבית יש ערך רב, ויש הוכחה בידי. אמנם יש רק ספר אחד שטוען כך, אך אני מכנה אותו "נפלא". מ.ש.ל.

כפי שכתבתי לפני מספר שנים במאמר באנגלית שפורסם ב-AJS Review, לרקע למדני השפעה חיובית דווקא על מחקריהם של מספר חוקרים צעירים. חקר התוכן הקונספטואלי של התלמוד חיוני לכל מי שרוצה להבין אותו ויש הרבה ללמוד בעניין זה מגדולי הראשונים והאחרונים. חבל להמציא את הגלגל מחדש כשעומדים לרשותנו שלל תקדימים וחומרים זמינים לכל דכפין. 

חקר התלמוד דווקא משפיע על חוקרים צעירים, לדוגמה...

לסיום, לפני כעשרים שנה השתתפתי בסמינר של פרופ' יעקב זוסמן, מגדולי חוקרי התלמוד בימינו. הוא טען בפנינו שהספר "אתוון דאורייתא" של הרב יוסף ענגיל ז"ל תרם יותר להבנתנו את התלמוד מכל המחקר האקדמי של המאה העשרים. הפרופסור מן הסתם דיבר בלשון גוזמה, אבל המודל שהוא הציג, כבוד והוקרה הדדית בין בעלי המחקר ובעלי החקירה, הוא ודאי נכון לכל מי שרוצה להבין ולהשכיל בלימוד התלמוד והתורה שבעל פה.

מקרה של חוקר צעיר מלפני 20 שנה שדיבר בלשון גוזמה. משכנע.

כמשה שושן
ד"ר משה שושן חוקר ספרות חז"ל ומרצה בביה"ס ע"ש רוטברג לתלמידי חו"ל ליד האוניברסיטה העברית