לבקוביץ על הקיפאון הקדוש -מערכה שנייה על שיטת הלימוד הישיבתי

כך מעקה, אפ"ל שהוא נגזר מסכנה וכל שיש סכנה יש חיוב מעקה ואם לא לא, ואפשר שהוא רק סמל ומוגבל בכללים שונים, אפילו אם אין באמת סכנה.

אמנם, זה מהווה בהחלט דוגמא קלאסית למאמר שלך.

או, וכך נראה לי יותר: מדובר כאן בשאלה 'לפלפולא', בחינת "אילו לא נאמר קאמר". דהיינו: הבה נניח הנחה שהיא באמת מופרכת, פי פרה כחצר המזיק, האם נוכל להסתדר עם כל הפסוקים והדינים? או שמא לא נצליח לצלוח את הכל בשלום. מכאן התירוצים הדחוקים, ושלום על ישראל (הנחה זו לא תסביר מדוע נתפסו דווקא על משנת הכלב שנטל חררה).

אך מכיון ששתי האופציות שהצעתי אינן אופציות קיימות מבחינת החשיבה הרגילה, נאלצים כבר הראשונים לטפס על קירות חלקים כדי להסביר את הסוגיא המוזרה הזאת. כולם מניחים בוודאות שהגמרא לא התכוונה שבהמה הנכנסת לחצר הניזק ואוכלת שם – תהיה פטורה מחמת הטיעון המשונה של "מאי בעו פירותיך בפומא דבהמתי", ולכן מסבירים שהאיבעיא היתה באופן שהפרה באמת לא לקחה את הפירות מחצר הניזק, אלא חרש שוטה וקטן הכניסו לתוך פיה (תוספות) או שנטלתן מרשות הרבים ואכלתן ברשות היחיד (ראב"ד).

ההסברים האלו מכניסים את הראשונים לשורה של דחוקים קשים מאוד. לפי תוספות אין שום הוכחה מהמשנה לאיבעיא כזו, שהרי הכלב נטל את החררה ואף אחד לא שם אותה בפיו. לפיכך עושה תוספות פלפול שלם, שלא רצו לפשוט מן המשנה אלא משאלת המקשה "דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא", משמע שלא מספיק שהכלב יקח את החררה מרשות הניזק, אלא הוא גם צריך לאוכלה ברשות הניזק. הראב"ד לשיטתו מפרש שהכלב נטל את החררה מביתו של בעל הגחלת (החררה והגחלת אינם שייכים לאותו אדם לשיטתו), ולפיכך אין כאן לקיחה משדה אחר, אלא הרי זה כמו שנטל הכלב את החררה מרשות הרבים, שעל זה כזכור האיבעיא. והנחלת דוד כבר מקשה עליו קושיא עצומה, שמפורש לקמן (מז.:) שאף המכניס פירותיו לרשות אחר, ברשות, הרי זה כמו רשות הניזק עצמה ואם בא שור שלישי ואכל את הפירות הוא חייב.

אבל אם לא מוכנים לקבל שהיתה כאן איבעיא 'טיפשית' (אם נרשה לעצמנו להשתמש במילה הזו), והופכים אותה להגיונית, כמו שעושים התוספות והראב"ד, הרי שהראב"ד נאלץ לחדש שלמסקנה בהמה שמצאה פירות ברשות הרבים, ולקחתן משם ונכנסה לרשות היחיד ואכלתן – תהיה חייבת בנזק, שהרי 'פי פרה כחצר הניזק דמי'! למרות שזה נגד ההגיון, שהרי הפטור של וביער בשדה אחר בנוי על כך שלא מוטל על המזיק לשמור בהמתו ברשות הרבים. (התוספות אכן חולקים על מסקנה זו לפי דעת הרבה אחרונים, אבל הם נאלצים לומר דוחק אחר: בהמה שחרש שוטה וקטן הכניסו פירות לתוך פיה ברשות היחיד – תהיה חייבת באכילתן למרות שהיא לא לקחה את הפירות).

ועוד דוגמא למסקנה הלכתית: הבאנו לעיל שהגמרא שאלה שאם נעמיד את נזקי שן בנתחככה בכותל, נמצא שאין כאן "עד תומו". על זה תירץ רבינא "דשף צלמי", היינו שהבהמה נתחככה בכותל ומחקה צורות שהיו מצוירות עליו.

החזון איש מעיר כבר שיש כאן בעיה, וכי הצורה היא דבר נפרד מהכותל? יש כאן כותל מצוייר והבהמה הזיקה אותו בכך שמחקה את הציור, אבל הכותל לא נעלם. וכי זה עדיף מאכלה ערוגה בתוך שדה שאין שמין אותה בפני עצמה אלא אגב כל השדה? (דף נח:). אבל החזון איש מסיק מכאן שאכן המוחק צורה מכותל, היא נחשבת כדבר בפני עצמו ועל המזיק לשלם את כל עלות ציורה מחדש, דבר העומד לכאורה בסתירה מפורשת לדין של אכלה ערוגה בין הערוגות.

ולכן לא פשטו משום משנה אחרת אלא רק ממתני' דידן.

אמנם הגמרא הקצינה את הדברים ושאלה שן היכי משכח"ל, לא בהכרח משום שלא הבינה את העדיפות של המקרה שלנו, אלא כעין שכתבת, לבדוק את גבול הסיבולת של הסברא הזו.

הפירכא מכאשר יבער הגלל עד תומו, היא שענין השן הוא דבר שמתבער ונאכל, עכ"פ באופן כללי, וקשה להעמיד את כל הענין רק בשף צלמי, ולכן הגם שיש איזה כילוי בשיוף הצורה, ענין הביעור הוא אכילה, שזו הפעולה הקלאסית של הבהמה.

הרעיון שפרה שהכניסה את הפירות לחצר הניזק שהוא בעל הפירות, תהיה חייבת, אינו כה מופקע, ברה"ר אינו חייב לשמור, אבל ברשות הניזק הוא אחראי, ואחרי שהפירות הוכנסו לחצר בעליהן, לא משנה על ידי מי, למה שתהי' פטורה?