לבקוביץ על הקיפאון הקדוש -מערכה שנייה על שיטת הלימוד הישיבתי

כשאתה מנסה להבין תרבות שונה, או לחילופין לשכנע מישהו בבעייתיות של תרבות זו, עליך להיפטר מהסגנון הישיבתי הישן של 'התירוצים דחוקים' או 'ולא נהירא' וכדו'.

כבר העירו לך הרבה פעמים שאף אחד לא הצליח להבין מה אתה רוצה, חוץ מלהערים קושיות, (שחלק מהן מענינות כמובן), מה אתה מסיק מכאן? שחכמי התלמוד היו טפשים? שהראשונים היו מטומטמים? שהלומדים היום פסיכים?

מה שאני כתבתי, הוא רק דעתי כמובן, שמכיון שהתלמוד נכתב בהשראת תרבות שונה מאיתנו, יש דברים שבתרגום לשפת החשיבה שלנו יהיו מוזרים, אבל אין אלו אלא הבדלי תרבות. והדברים אמורים גם בענין המשפטי.

לדברים הנכתבים דרך משא ומתן וקיבוץ מהרבה חכמים יש תכונה טבעית לאי אחידות מושלמת, האחידות היא מלאכותית ונוצרת על ידי הקבוצה, אבל האינדבידואל הוא תמיד שונה במקצת. על כך הסתמכו כל המפלפלים למיניהם שדייקו דיוקים ויצרו מחלוקות ולשיטתו וכו', ומבחינה היסטורית דבריהם לא מופקעים, אבל בשטח מדובר בהררים התלויים בשערה. והוא הדין בדיוק לכל המחקר התלמודי שאתה מעביר מיד ליד כאן. ההבדל היחידי הוא שהמפלפלים ניסו לקדם ענין הלכתי או סתם פלפול, והמחקר שאתה מטגן כאן מנסה לקדם זוית ראיה שהתלמודיים לא ירדו לשורש הדקויות של הטקסטים בהם עסקו. אבל ההסתמכות שווה.

כבר בעלי התוספות העירו במקומות רבים שהמקשן וטעה ולא שאל במקביל לנאמר וכדו', משום שלכל משפט יש דרכים שונות ואפשרויות שונות להבינו. וגם אם נטיית הלשון נוטה לכאן או מצלצלת לכאן, היו אנשים שהבינו אחרת, ואין דרך באמת לדעת מה האמת. עושים סינתזה הגיונית של דרך האמצע שמתאימה עם ההלכה הנוהגת והמסתדרת עם שאר התחומים. אין דרך אחרת.

מה שאני רוצה לומר הוא שאתה לא טוען כלום, אלא משתמש בחלק מהמו"מ התלמודי, בנחל"ד ובחזו"א כאילו תחושת הערעור הנוצרת מן הקושיות מוכיחה ש... הבעיה היא שאין שום ש... ואף אחד לא הבין כיצד אפשר לשיטתך 'לא לדרוך במקום'.

ולענינינו, גם אם נניח שהחררה נלקחה ברשות היחיד, אין זה משנה, מכיון שהלקיחה לא היתה אכילה, ואם הכלב היה מניח אותה ברחוב, לא היה שום חיוב ע"ז, וייתכן באמת שהוא הניחה כשרצה לגרד בגבו או לכשכש לחברו. הנדון הוא רק על מקום האכילה, כשמוצא הנאכל מבחינתינו הוא 'פי הכלב'. מדובר בשאלה של גבולות החוק, ענין פורמלי, שאין דרך אובייקטיבית להכריעו.

הגמרא לא חזרה, מכיון ש'המקשן הוה טעי', מה שנשאר ברשימות הוא רק החדירה הזו לכיוון שכתוב לנו, על כל שן דאמר רחמנא. זה לא בהכרח מייצג כל מה שהבינו כל השומעים וכל החכמים בכל הדורות, זה השטיעקל משא ומתן שנותר לנו.

הגמרא מביאה תמיד פסוקים כראיות וכדחיות, למרות שיכלה להשתמש בסברות מקבילות, משום שזו התרבות המשפטית, להתאים לרוח המונחים והמושגים שבתורה. המונח ביעור הגלל הוא המונח המשפטי שמייצג את השן, ומכחו ורוחו מדייקים.

ממליץ בחום שתנסח טיעון, תניח רגע לדוגמאות שאפשר להתפלפל עליהם עד אינסוף, זה מה שעושים בבית המדרש או באוניברסיטה, ותתקדם מן הטיעון אל הצעתך. נניח תטען שבגלל ש.. לא צריכים לשמור על ההלכה יותר ומותר לעשות.. וכיוצא בזה ענינים מעשיים עם תוכן שחשוב לך ולשומעים, ולא דברים שאף אחד לא מבין מה רצונך.

ביי