מטא הלכה אצל הרב אלישיב: ואולי בכלל אין מטא הלכה?

פוכאוויץ

קראתי את הביקורת שלך והתפעלתי מן הניסוח של רעיון שאני עצמי לא התייחסתי אליו כנראה בשימת לב מספקת.

כלומר, באיזו מידה שאלה הלכתית מוכרעת מכוח הנושא עצמו ובאיזו מידה על פי סברות נוספות. מה שכיניתי בכתבי בעצור חושבים "מטא הלכה".

כיון שהתשובות המקוריות לא היו לנגד עיני, איך אפשר לדעת? הניתוח של ריינר היה מאד מתקבל על הדעת.

ויש להבדיל בין שתי שאלות.

א. מה השיקולים של הרב אלישיב בהכרעותיו.

ב. האם השיקולים בקביעת תשובה הלכתית חדשה, כלומר שאין לה רק מקור אחד להכרעה, הם אך ורק פנימיים לנושא או שיש גם מטא הלכות ומטא סברות שתורמות את משקלן.

כתבת נגד א ונגד ב כאחד. אבל סבורני שזה כבר לא מדוייק.

התרשמותי שלי היא שלהפך, שאלות ניתנות להכרעה על פי שיקולים מטא הלכתיים לבדם (זו הטענה נגד הרב שרלו, שזה כמדומה השיקול המרכזי שלו, אלא שהוא עושה זאת יותר מדי בגלוי).

ובהחלט יש לשאול גם על שיקולים של פוסק בתשובות מסויימות. יש לבחון קודם כל מה השיקולים המוצהרים שלו, כיצד למד את הסוגיות, ומה היו ההנחות שעליהן הסתמך. אם מתברר שיש סתירה, יש ליישב. אם ניתן לזהות מערכת שיקולים, שכוללת שיקולים מטא הלכתיים, יתכן שעלה בידי החוקר לזהות את השיקולים כראוי.

בסך הכל, מה שאנו עושים כתלמידים לגבי כל מקורות הלימוד שלנו, מן המשנה ועד דורותינו, הוא בדיוק זה. לנסות להבין את השיקולים שיכלו לקבוע הלכה מסויימת ושנקבעו כמכריעים. וללמוד מכאן ולהבא.

האם בתוך מסגרת דיון זו טעה ריינר בניתוחו? אני התרשמתי שטיעונו המרכזי היה זה:

בפני הרב אלישיב עמדו שאלות שהתשובה עליהן היתה אמורה או יכלה להתחשב בצרכי האנשים (או הנשים) שעליהן נסובו השאלות.

יש אפשרות להבדיל בין תשובות מחמירות לתשובות מקילות.

הנחת רקע: יש תשובות שניתן לומר שהן מבטאות התחשבות בסברה (או המטא סברה): דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (הדוגמא הקלאסית: אין מחייבים את אלמנת האח להמתין לחליצה מתינוק זכר שנולד לאם בעלה המת לאחר מותו של הבעל).

הרב אלישיב מבכר גישה אחרת, שעשויה לינוק מתפיסה קבלית, שאותה יכולה היה לקבל מסביו. תפיסה זו מתעלמת מצורכי האדם ורואה את ההלכה כמערכת אוטונומית. יותר מכך, מערכת שמטרתה להשיג תיקונים באונטולוגיה וגורלו של האדם ושל אדם מסויים הם צדדיים מאד ולא להם צריך לדאוג.

באופן הזה שהבנתי את דברי ריינר, הניתוח שלו הרשים אותי כנכון. סבורני שזו הגישה שמלמדים אותנו, כלומר הלומדים בעולם הישיבות בעולם החרדי, להתייחס בה לתורה ולהלכה. שאלות חדשות מקבלות תשובה לפי שיקולי ניתוק בדומה לאלו שמייחס ריינר לרב אלישיב.

אולם לדעתי המבט הנכון (או הגישה הנכונה) לשאלות מתחשבת יותר בשיקולים מטא הלכתיים של השפעת התשובה על חיי האדם. כגילוי נאות עלי להוסיף (וחוששני שגילוי זה יקלקל כל סיכוי שדברי כאן ייבדקו לעצמם) שמערכת האמונות לגבי תיקונים קבליים מפוקפקת בעיני. אבל כמדומה שאין קשר הכרחי בין אלו לאלו. כפי שטען הגר"א, גם אם מקבלים את קיומה של מערכת קבלית שמושפעת מלימוד הלכה ושמירת הלכה ופסק נכון של הלכה, התיקונים יושגו לפי מסקנתו האמיתית של הפוסק לפי השיקולים ההלכתיים נטו, ואין ההלכה מותאמת לצרכי תיקונים במישרין (אני מקוה שכתבתי ברור. כוונתי לומר שתיקונים אינם שיקול ואינם מטא שיקול אלא תוצאה שנובעת מן התהליך ההלכתי. לפיכך, לדוגמא, אין צורך לחפש מעשים סמליים כמו אלו שהאר"י הוסיף. התיקונים מושגים באמצעות מערכת המצוות הנתונים ופרשנות חז"ל - וכל זה כמובן נושא אחר מזה שנידון אצל ריינר ובאשכול, הגם שניתוח זה נוגע במקצת מן המקצת לטיעונו של ריינר, אבל לא לביקורת של פוכאוויץ).

מה אדוני רוצה?

הרי כתבתי שאפילו פוליטיקה היא שיקול הלכתי. כלומר שאני שולל מציאותה של מטא-הלכה. ואם אדוני סבור שגם מטא הלכה היא הלכה, ממילא אין מחלוקת כלל. הכל הלכה !

אלא שבעוד וישנם כאלו החושבים שישנה חלוקה להלכה ולמטא הלכה, ממילא מייחסים את הכל על יסוד המטא-הלכה בהכרח, ממילא לדידם אין הלכה באמת,  והיא אינה אלא כלי משחק בידי המטיא הלכה.

הרי שאני סבור שהכל הוא הלכה, וממילא המטא הלכה היא עוד דרך לסור ממרות הרב.( לגיטימי בהחלט בעיני )

"חבר" נלמד מתוך ההקשר - היפוכו של רב. ( לא חבר בדיני דמאי, ולא חבר בלשון המשנה, ולא חבר בקופ"ח )

מוטי

איני יודע איך לכתוב זאת. אבל איני מבין את לשונך. דווקא בגלל שאני מסכים לכל מילה שכתבת. מפני שיש אמירות שיכולות להתפרש לכאן ולכאן, לכיוונים מנוגדים, ואז הסכמה על מילים שיכולות להתפרש באופן דו כיווני אינה נותנת כלום.

אנסה למקד באמצעות שאלות:

א. האם שיקולים מטא הלכתיים יכולים לדחות הכרעה הלכתית?

דוגמא: האם יש להתיר גרושה שיצא רינון על עדי הגירושין שלה שעברו עבירות? (אני מכוון כמובן לתשובת הרמב"ם שהתיר).

ב. איני מבין איך אתה משתמש במילה "חבר" לאפוקי מ"רב".

יש שימושים שונים במילים "חבר" ו"רב" בחיי יום יום. אני משתמש במילים אלו כפי שהבנתי שמשתמשים בהן בגמרא. רב הוא אותו אחד שחייבים בכבודו ולהבין את דבריו, כמו שרבי עקיבא התייחס, נניח, לרבי אליעזר. חבר הוא אותו אחד שאין חייבים להיזהר בלשון כאשר מדברים אליו. כאשר בן עזאי מדבר לרבי עקיבא בלשון "אתה" הגמרא מסיקה שהוא "נתחכם" (כלומר, עלה בלימוד, ולא כשימוש המילה אצלנו בעברית מודרנית) ולכן יכול היה להתייחס אליו כשוה לשוה.

ולגבי, בין רב ובין חבר, אנו לומדים את דבריו ומנסים להבין. אם נראו לנו, טוב. ואם לא, ויש לנו נימוקים סותרים, אזי יש קושיות לברר. ואם הלמדן מספיק למדן, והגיע להוראה, הוא רשאי ואולי אף חייב לחלוק.

ולפיכך, בתוך כללי השימוש שלי במילים, איני יודע למקם את דבריך שלך ולכן איני יודע אם אנו מסכימים או חולקים.

***
תחש גחם

זה כנראה יום אי ההבנות שלי. סמיילי.

כתבת: