הציץ ונפגע-דוד אסף (בקורת)

בזבזתי את הלילה בקריאת ספרו החדש של דוד אסף: הציץ ונפגע-אנטומיה של מחלוקת חסידית. הוא תרם לי סיפור יפה [וקריא] מאד, כמה פרטים חדשים, ובעיקר- הזדמנות למחשבה על כמה מהעניינים העומדות ביסוד העולם שבו אני חי, מזווית חדשה.

אך, פטור בלא בקורת אי אפשר, אציג להלן חלק מהבקורת שלי על הספר, ואשאיר את הזירה כאן לציבור שיבאו וימלאו אחרי.

ככלל, השיפוטים של אסף באשר לאיזה מידע הוא אמין, והבחירה הסלקטיבית שלו מן המקורות, ויצירת סיפור שלם עקבי, נכתב בכתיבה ספרותית [טובה, יש להודות] מזה, מפוקפקת מאד. מי שמטריח עצמו לדפדף לסוף הספר [1] ולעיין בהערות הרבות שישנם לכל פרט, יראה שכמעט על כל שיפוט כזה ניתן לערער בקלות, וברבות מהם מה שמוצג בספר הוא פשוט עיוות וסילוף של המקור. או אי הבנה יסודית של ההוי החסידי שמאחורי הכתיבות האלו. [ואולי אף אי הבנה באשר להווי המשכילי במקורות המשכיליים שהוא מצטט, אך בזה איני בקי, ואשאיר את השאלה הזאת לבקיאים בהווי הזה.] [לא הצגתי כאן דוגמאות, אם יהיה צורך אספק אותם בהמשך.]

באשר לסיפורו של ר' דב מליאובה, הרי שיש בספר מעט מאד "בשר", מעבר למה שהיה ידוע מקודם למי שהתעניין בנושא, חוץ מהידיעות החשובות מאד מה אמר עיתון זה ומה חשב משכיל אחר, אין כמעט שום מידע חשוב חדש, וכנראה שמידע כזה אינו בנמצא. יש להודות שהסיפור מסקרן מאד, אך בסופו של דבר אין כאן כמעט סיפור. כמו שאין אנו יודעים כמעט כלום מה היה ר' דב לפני המשבר [כמו שאין אנו יודעים גם על כל משפחתו כמעט מה היו באמת] כך אין אנו יודעים מה התרחש לו בשעת הסיפור ואחריו. ולמעשה, היות שאין יודעים מה הוא היה קודם, אין אנו יודעים באם היה כאן בכלל משבר [כפי שחסידי סדיגורא יגידו], או פשוט המשך של מה שהיה כל הזמן [כטענת חסידי צאנז]. 

רבים מן הפרקים נקראים כאילו אינם אלא פאשקוויל של חסידי סדיגורא נגד צאנז, כמו כל הפרק "עולמו של ר' חיים מצאנז" [עמ' 148-170]

אם לדמותו של ר' דב מליאובה, שלכל הדעות לא היה אדם בעל מחשבה עקבית ומיושבת, הוא נמנע מלעשות פסיכלוגיזציה ח"ו [עמ' 58] הרי שלדמותו של ר' חיים מצאנז, שלכל הדעות היה ת"ח ואדם רציני בעל השקפה כוללת ועקבית, הוא עושה פסיכלוגיזציה זולה ולא ראויה בכלל. את הקנאות שלו הוא מסביר כ"רגשי נחיתות מול ההצלחה של סדיגורה שלא היו למדנים", וזה "אפילו פסיכולוג חובב לא ימנע מלומר".  את נסיונו לזלזל במעשה הצדקה שלו, לדוגמא בטענה שאדמורי רוזי'ן עשו צדקה יותר בסתר [אני מתחיל לחשוב על מי ששאל "למה העבירות שאתה עושה בסתר כולם יודעים מהם, ואילו המצוות שאתה עושה בסתר אף אחד לא יודע"], ובהבאת ראייה ממה שהוצרך ללוות כסף בשביל הוצאותיו. הרי זה שהוצרך ללוות הוא כי חי בלא חשבון [דבר שאמנם יש על זה ביקורת מצד ההלכה] ולא שם לב גם להניח לעצמו מאומה. כן נסיון הצגת מעשה הצדקה שלו כ"הצגה לחסידים", בקיצור, אלו פשוט דברים מגוחכים.

סיום הספר, [עמ' 387]  כאילו האדמו"ר מצאנז-קלויזנברג והקהילה שהקים בקרית צאנז הוא ההמשך היחיד של צאנז אחרי השואה, היא פשוט עמארצית בלתי נסבלת בהיסטוריה העכשווית. האם לא שמע החוקר הנכבד על באבוב, אחת הקהילות החסידיות הגדולות ביותר בניו יורק? הנעלם ממנו שגם סאטמאר מתייחסת רוחנית לצאנז [למעשה האדמו"ר מסאטמאר היה יותר נאמן לצאנז מאשר לשלשלת שלו עצמו, ואף המשיך את הקו של צאנז בוויכוח הספציפי הזה עד היום הזה.]  ושלא לדבר על עוד עשרות חצרות וקהילות קטנות יותר שכולם מתייחסים לצאנז. גם צאנז-קלויזנברג עצמה, שהוא יודע לדבר על "תהליכי ישראליזציה שלה", הרי לה קהלה בארה"ב,  שוודאי שאין שם שום ישראליזציה,  ובכללות מדובר בקהילה חרדית-פנאטית לכל דבר. עיון פשוט בויקיפדיה יכול לגלות את המידע הזה, הנעלם ממנו?

ולפרובוקציית סיום, אשאל שאלה אחת, לכל חסידי צאנז שבכאן. [מדף ו63 בספר] כבר בפרשת עקב תרכ"ח, ושוב במשפטים תרכ"ט, כתב הרב מצאנז בתשובה שהוא הפסיק להכריע שאלות חמורות בהלכה עקב זקנותו וחולשתו. הייתכן ששבועיים אחרי זה, עמד וסמך על דעתו בשאלה שהוא דיני נפשות, לצאת במחלוקת חסרת פשרות כנגד עדה שלימה בישראל?

ולחסידי סדיגורא שבכאן, הרב מצאנז כתב במכתבו לר' מענדל מוויזניץ, גיסם של האחדים סדיגורא [עמ' 197] , "אם ידפסו מודעה בשם כל האחים.. כי המה מאמינים בתורה, ולא לסור מדרכי השולחן ערוך כל שהוא, ולא יש דרך אחר חס ושלום. ומצווה ללמוד פלפול וסברא..אזי אכתוב עליהם בכל הגולה כי המה צדיקים, ושבים ככל לב." האמנם כל כך קשה היה לאחים האלו להצהיר הצהרה כזו, שבין כך הם אמורים להסכים לו, ולחסוך בכך את כל הרעש?

תוקן על ידי יהיאור ב- 22/05/2012 15:40:49