שופט לתלמיד ישיבה: "צא לעבוד ושלם את חובותיך"

דוד מקובר,
אתה ממשיך באופן עקבי לסתום ולא להתייחס למה שנאמר כאן. ראשית, אנא באר האם אתה תוהה על ההלכה, או שאתה טוען שזו לא ההלכה. אודה לך על התייחסות מדוייקת יותר לנקודות הבאות:

1. האם אתה כופר בכך שיכול ש"ח להתנות על עצמו להתחייב כש"ש? הרי זו משנה בב"מ צג. זכותך לחלוק על המשנה, אבל אנא עדכן אותנו האם אכן אתה חולק, והבהר מה ההנחות המוסכמות שעליהן ניתן לבנות את הדיון.
שאלתי אותך מדוע אותו ש"ח שהתנה חייב לשלם על גו"א, הרי אין פסוק שמחייב אותו? האם אתה טוען שהוא באמת לא חייב (כלומר אתה חולק  על המשנה)? כאמור, אתה חייב להבהיר את הנחות היסוד המוסכמות שלך, אחרת הדיון לא יתקדם.

  אני טוען שאין שום מחוייבות ע"פ דיני התורה לקיים הבטחות. יתכן וזה לא מוסרי, וזה ראוי לעמוד בדיבורו. אולם אין מחוייבות דינית לקיים הבטחות.

 רמב"ם הלכות מכירה פרק ז הלכה ח

הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אע"פ שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

ולכן גם הבטחת הלווה להחזיר הלואה, או התחייבות שומר חינם לשלם עבור גניבה, זה לא יותר מהתחייבות שלפי הדין לא ניתנת לכפיה.

 
2. לגבי אחים שחלקו הסברתי לך שמדובר במצב סימטרי לגמרי, ולכן חתימתם לא מועילה. מי טען שחתימה על שטר מחייבת? טענתי שהחתימה מחייבת אם כבר נעשה משהו על פיה. ובודאי אם כבר ניתן כסף כמו בהלוואה. באחים שחלקו לכל היותר כשאח אחד לקח קרקע השני מבטל את כל העסק ומחזירים הכל לתפוסת הבית. אבל בהלוואה לא מדובר על החזרת המצב לקדמותו אלא על אי קיום החובה לפרוע. מה עניין זה לזה? אם יש לך עניין כלשהו לנהל דיון, אנא התייחס למה שאומרים לך.

  אתה טוען שהתחייבות ואפילו חתימה על הסכם אינה מחייבת לקיים את ההתחייבות או את ההסכם. אולם אתה מחדש וטוען שאם צד אחד עשה משהו לקיום ההסכמות או ההתחייבויות, הרי זה מחייב את השני. מניין לך הנחה כזו?  

3. לגבי ההתחיבות בתנאי, הרמב"ם כותב שהיא לא קיימת גם אם התנאי קויים, כי ברגע ההתחייבות לא היתה גמירות דעת בגלל התנאי. אבל התחייבות ללא תנאי מחייבת, הן לרמב"ם והן מפורש בשו"ע. ושוב, אנא באר האם אתה בא לחלוק על הרמב"ם והשו"ע, או שאתה טוען שזו לא עמדתם?

  אני לא חולק על הרמב"ם, הרמב"ם אומר במפורש שאם ראובן הבטיח לשמעון לתת לו מתנה אינו מחוייב לבצע את ההתחייבות. הנושא של אסמכתא שנכנס לכאן הינו לגבי ערך ההסכמה למתן תוקף לקניין שנעשה בקרקע, על סמך ההתחייבות, ועל כך כתב הרמב"ם והשו"ע שאסמכתא לא קניה. אבל לגבי ההתחייבות לבצע הבטחות, ברור שלא חייב.
רמב"ם הלכות מכירה פרק יא הלכה ג

 כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני, והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום, ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני, אתן לך בית זה, או אמכרנו לך בכך וכך, והלך עמו באותו היום או שהביא לו, אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא, וכן כל כיוצא בזה.

4. אודה לך על הבהרה של נקודה כללית: האם לדעתך הלוואה בתורה היא מתנה?

  ודאי שהלואה הינה מתנה של המעות הללו, שהרי אחרת הלוה אינו יכול להשתמש בהם. והתחייבות של המקבל הלואה לתת למלוה מעות אחרות במתנה.

יש עוד נקודות שעלו בדבריי הקודמים שלא קיבלו מענה. אבל בוא נתחיל מהנקודות הללו.

 המשנה באבות אומרת-ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום
 
שאלה- איך התנא מסוגל לעבור ממידה בינונית- מיד -למידת סדום? הקפיצה למטה לא גדולה מדי?

וקשה שאיך יאמרו שזו מדה בינונית והלא המונע עצמו מליתן צדקה רשע גמור הוא? ובשלמא למ"ד שהוא מדת סדום אתי שפיר, כמו שנאמר "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה".

אלא הכא מיירי בנותן צדקה מיראת ה' אך בטבעו הוא כילי, ולכן אחר שמחזיק עני ואביון מה לנו ולטבעו המדה עצמה בינונית היא, וי"א כי מדת סדום היא ושרשו רע מאד כיון שבטבעו הוא כילי אבל אם אינו מחזיק יד עני ואביון כלל בזה כולי עלמא מודו דרשע גמור הוא וזו מדת סדום.