מושבעים ועומדים?

משל למה הדבר דומה?

למלך שהיתה לו נחלה רחוקה, ומכרה למלכות אחרת.

והורידו העם את המלך מכסאו בדם ובאש, וכעת - שנים רבות אחרי שמכר המלך אותה הנחלה, רוצים הם לבוא לאותה מלכות אחרת ולתבוע שישיבו להם את אותה הנחלה.

הנה, מעשי דורות קודמים מחייבים אותם, ואפילו לא היו אלו אבותיהם אלא הצאר הרשע.

שמא תאמר שעל ארצות הברית להשיב לרוסיה את אלסקה?

מעשים של יום ביומו הם בתולדות העמים, שהדורות של היום מחוייבים בשל מעשים של דורות קודמים, וכמו הבדיחה הידועה על אותו הטייס שהתקרב לשדה התעופה של ברלין, וביקש - בגרמנית - אישור נחיתה ממגדל הפיקוח.

הפיקוח ענה לו כי לפי הכללים של ארגון התעופה, עליו לפנות באנגלית בלבד.

"אני טייס גרמני, ניגש לנחיתה בשדה תעופה בגרמניה, ומדבר עם פקח גרמני, מדוע עלי לדבר אנגלית?" שידר אותו טייס.

"בגלל שהפסדתם במלחמה!" אינפף קולו של טייס בריטיש איירווייס ברמקולים של מערכת הקשר.

על הסכם קמפ דיויד שמעת?

א-

קיימת סתירה מסוימת, שמצד אחד החוב לקיים את התורה מבוסס על הקבלה והברית וכו', ומצד שני נראה שהיא חוב עצמית שאין צריך לה קבלה ואינה תלוייה ברצוננו. ולשניהם יש מקורות בתנ"ך ודרז"ל. והנה את"ל שמדובר בחיוב עצמי [מאיזה טעם שלא יהיה], ברור שהנידון הזה אינו מתקיים. [אלא נידון אחר, על מה ולמה ישנו לחיוב כזה.]

(אצל הרב מיכי כנראה משמשים שני הטעמים האלה בערבוביא, וצ"ע)

וצל"ע היטב בפרשיות הברית שבתורה, כי משמע לי שכל הקללות וכו' הם רק אמצעי לתקף את הברית, אבל לעולם אם לא היו מקבלים הברית לכתחילה לא היו שייכים כל העונשים האלה.

ב-                          

אחד הטענות של ייתכן הוא שעצם קיומו של הצד השני [שיש חובה עצמית ויש עונשים אם אין מקיימים וכו'] מטיל בספק גדול היתכנות של קבלה וברית כצד הראשון, אם אנחנו מקבלים על עצמנו משהו בגלל שכר ועונש, האם שייך לומר שעכשיו אנחנו מחוייבים מקבלתנו כי קבלנו מרצונינו? ודאי שלא. ומכאן מודעה רבה לאורייתא.

[כל זה הוא פשוט פרפרזה על דבי רבא במס' שבת. ומה שהוא מצא שכבר קבלוהו מרצון בימי אחשורוש, צל"ע מנ"ל, והיאך מחייב אותנו, וביותר, היאך מציל אותנו מהבעייה שאצלנו זה חובה עצמית ולא מקבלה מרצון]

ג-

בשאלה האם בתפיסה משפטית חילונית גרידא [או אפילו בדיני חו"מ של התורה, ששווה במידה רבה לתפיסה משפטית רגילה] ישנו מקום להבנה שקבלת אבות מחייבת את הבנים. הנה יש כאן פער בין התיאוריה לפרקטיקה. בעיקרון ובתיאוריה, נכון שבכל מדינה שקיימת היום ניתן לשנות את החוק היסודי אם רוצים, וממילא יש לטעון שכ"ז שלא משנים הוא בגלל שעדיין רוצים בה, אבל בפועל הדבר קשה עד בלתי אפשרי. חוקים פרטיים משתנים, אבל חוקי היסוד, כמעט לא בכלל. [בזה יש הבדל בין מדינת ישראל לבין רוב המדינות המתוקנות, שכן כאן אין חוקה יסודית מחייבת.] אפשר לראות גם בחוק בארה"ב שנצרך רוב יותר גדול אפילו להוסיף לחוקה מאשר לחוקק חוק חדש, ובכלל, תמיד ברירית המחדל הוא שוא"ת, והנטייה לא לשנות גם כאשר הנחות היסוד של החוקים לא רלוונטיים. כמו"כ מתקיימת בכל מערכת הרבה "הברגה" של הדעות העכשוויים לתוך חוקי היסוד גם כאשר אין ספק שלא זו היתה כוונת המחוקק. וכנראה המניע היחידי לעשות זאת הוא הנטייה להחזיק עדיין בחוק הישן.

ד-

יש הבדל יסודי בין חוקה חילונית לבין חוקי התורה, ולהבדל הזה יש נפק"מ יסודית לנידו"ד. החוקה החילונית במהותה פונה לכלל, וקיומה תלויה רק באמצעי הסמכות של מערכת המשפט והענישה. לעולם לא תמצא שו"ת שיכתוב שופט חילוני לשואל פרטי בשאלה איך יתנהג על פי החוק. שונה ממנה חוקי התורה, לפחות כפי שהיא נתפרשה מאז שאין בישראל סמכות משפטית כללית מחייבת, התורה פונה ומטילה את חובתה מעיקרא על היחיד.  ממילא, אם במשפט חילוני אולי אפשר להבין את הטענה שקבלת הרבים מחייבת, בחוקי התורה הרבה יותר קשה להבין את זה. [אלא שיש כאן פרדוקס מסויים, כמו שכתבתי, כי מוסכם שכמה מחוקי התורה פונים אל הציבור, למשל מצוה למנות מלך, או מצות קריה"ת לכמה פוסקים, אז האם באמת כל יחיד ויחיד שבתוך הציבור פטור מזה? ויוצא שאף אחד לא יעשה אותה? וכאמור צ"ע. וכבר דברו ע"ז באחרונים]

ה-

כמה מ"מ שונים לשאלת קבלת הרבים בתורה. הרב קוק כותב כמה מקומות [וגם בלנבוכי הדור] שזו הדרך היותר בטוחה להסביר את המחוייבות לתורה, ובפרט לתושבע"פ, הוא ע"י ההסבר של קבלת הציבור חוקים אלו. ובכך הוא כאילו עוקף כל הביקורת ההיסטורית והפילוסופית. (כנראה כ"ז קשור להבנה הלאומית, "נשמת האומה", וכו', של הרב קוק,), גם בבית ישי בענין חתימת התלמוד וכו' בונה הרבה על יסוד הזה ומביא לה מקורות בראשונים. יש לעיין בדיני מנהג, המבואר בפרק מקום שנהגו שיש חיוב לבנים [או עכ"פ בני אותו מקום, וצ"ע] לקיים את המנהג שקיבלו עליהם אבות, ולכאו' מנהג שייך לדין נדר, והיאך מחייב נדר האב על בנו? כנראה שמובן שם שזה עובד באיזה אופן. [וצל"ע היטב בסוגיא שם כמה נימוקים שונים יש לתוקף המנהג, אולי הסוגיא הזו שייכת למיימוני]

ו-

ייתכן שאל אם ההנמקה של קבלת ציבור יחול גם בחו"מ או שהוא היתר מיוחד לדת. אז כנראה שלמי שסובר כחידוש הזה שזה אכן יחייב גם בהקשרים אחרים. [ודברי הרוגוצו'בי כמדומה אינם נסובים על קבלת הדת בכלל, אך לא חיפשתי אחריו כעת] והרי כל חיוב מנהג הוא גם חיוב ממוני, שחייב להוציא ממון על כך. וכמו"כ הלשון אין ציבור מתים הוא בגמרא כלפי קרבנות שציבור חייבים להביא גם קרבנות שנתחייבו בה אבותיהם [משא"כ היחיד]

(אלא שיל"ע עד כמה גדרים אלו שהם בתוך חוקי התורה מועילים לגבי קבלת התורה בכלל, וע"ז דיבר האבני נזר שהביא מיכי, וגם אי נימא שיש חיוב יסודי לקיים מה שמבטיחים, האם זה שייך לקבלת ציבור שאינו פשוט כ"כ מסברא. ובמקו"א הבאתי דברי הצ"צ שמנסה לתקף את העדות שיש לנו על מ"ת לפי גדרי עדות בחו"מ. וגם ע"ז צ"ע כנ"ל. ואולי אפתח אשכול שדן בדיני ספקות כלפי מי שמסופק על כל התורה.)