דיני ספקות למסופק באמונה

זה לא ספק ספיקא המתהפך

ואיך אתה נוהג למעשה?

יהי אור

יש שאלות שהתשובה עליהן ברורה (לכאורה?) וכל התועלת שבהן, שאינה פחותה, היא הזמנה לעיון והגדרות.

האם באמת כוונתך שמי שמתלבט בשאלות אמוניות (או פילוסופיות), האם יש ה' או אין, האם ניתנה תורה או לא, יאמר לעצמו: כיון שזה ספק ספיקא, אני פטור. אבל אולי כיון שזה ספק ספיקא מחסרון ידיעה, יש להחמיר?

וכי לא שאני לך (=האם אין זה שונה בעיניך) בין ספק בתוך המערכת לספק על כלל המערכת?

אם יש לדמות את דבריך הרי זה להימור המפורסם של פסקל. למי שאינו יודע, אציין כי המתמטיקאי, הפילוסוף ואיש הדת פסקל (צרפת, מת 1662,)

כי באמת אין לדעת אם יש אלוקים או אין, אבל משתלם להתנהג כאילו יש

(חוששני שהכתובות ארוכות מדי. פשוט חפשו בויקיפדיה, אפשר בעברית, את הערכים "בלז פסקל" ו"ההימור של פסקל").

אולי מה שרמזת בסוף דבריך אמור להביע כי ספק יוצר מצב חדש בנפש ולכן יגרום לכללי התנהגות חדשים?

אמנם דבריך מזמינים גם דיון על עצם ההתייחסות לספק. האם כאשר יש לנו ספק אנו בוחרים את ההתנהגות הסבירה יותר בגלל שזה מועיל או בגלל שזה נראה קרוב לאמת?

אציין כי אני עצמי מעולם לא הבנתי את ההבדל בחקירה זו - ושני ההיבטים נמצאים בתשובה.

אם היה מקום לדיון, הייתי מציע לפתוח בשאלה על טיבו של ספק. מילה זו (כמו המילה "יתכן" או "אפשר") מציינת תופעות שונות מזו מזו עד מאד. ולא כל הספקות הם מאותו סוג ובאותה רמה. והדברים טעונים הרחבה רבה ואין בידי אלא בינתים את האינטואיציה (או התובנה) הזו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

על ההימור הפסקאלי ועוד, ר' במאמרו המצויין של שלום רוזנברג:

http://hagut.org/6979/

מיימוני

"ספק ספיקא" אינו כלל הגיוני כלל. מה ההגיון להתייחס למספר הספקות, בלי להתייחס להסתברות שלהם?

נניח שיש לי שני ספקות: ספק אם קרה א, בהסתברות של 0.99; וספק אם קרה ב, בהסתברות של 0.99.

לעומת זאת, נניח שיש לי ספק אם קרה ג, בהסתברות של 0.2.

ברור שההסתברות שקרה א וגם ב, שהם "ספק ספיקא", גדולה מההסתברות שקרה ג, למרות שיש שם רק ספק אחד.

היתה לי התכתבות עם אחד מחכמי הדור הקשור לנושא אשכול זה, אני מביא אותה כאן באישורו. שאלתי בפונט רגיל, תשובתו בפונט מודגש ונטוי. 

הרב אומר בהזדמנויות שונות, שלמעשה כל אמונה וידיעה הוא הכרעה במצב של ספק.  וטעות הוא לחשוב כאילו האמונה וודאית יותר מזה. סך הכל יש לנו צדדים שונים ואנחנו מכריעים כפי הנראה לנו סביר ביותר.

אציג את השאלה שלי כך, כשדברתי על זה עם חבר, אמר לי אם כן מעכשו על כל תאווה וספק הרי יש לך כבר ספק ספיקא. כלומר, אם כל הדת אינו אלא הכרעת ספק, האם לא הגיוני שנשאר עם ההנחה הזאת שהיא ספק, וממילא כאשר יש עוד ספק על גבי זה, כפי מידת הספקות הרי יורד הסבירות שיהיה נכון, שזה הסברא שמאחורי ספק ספיקא וכדו'

כידוע, שני כללים הם בדיני ספיקות: א. כדי להסתפק צריך סיבה. כלומר צד ספק צריך להיות מנומק (פוזיטיבי ולא נגטיבי). ההלכה (וגם החשיבה האנושית בכלל) אינה מכירה בספק ספקני, כמו"אולי לא?" או "אולי ההיפך?" כצד אמיתי בספק, ויש לכך ראיות רבות (ראה דברים נפלאים של הראי"ה קוק בספרו עין איה על שבת ל ע"ב).  זהו גם הדין שמלקים וסוקלין על החזקות בסוף קידושין. ב. ספק צריך להיות שקול. רוב אינו ספק.  
כעת עליך לדון לאור שני הכללים הללו: אם אכן יש לך מצב שבו יש רק צד אחד מתוך ארבעה(שיטת הרשב"א היא שסופרים צדדים) אז אתה באמת מצוי במצב של ספק ספיקא (אם כי איני יודע האם יש להקל בס"ס מחוץ לתחום ההלכה, כלומר גם כשחושבים על קיום הלכה עצמה).  
ולעצם דבריך, ראשית, דל תאווה מהכא (תאווה אינה ספק אלא צורך. אני מדבר רק על צדדי ספק),והתמקד בספיקות. אם אכן יש לך ספיקות אמיתיים (לא רק סתם צד שניתן להעלות. ראה שני הכללים שהבאתי למעלה) אז אתה באמת צודק.

  
ובכלל, אם לא הייתי אומר לך שאמונה אינה וודאית אז היא כן היתה הופכת לוודאית? הרי זו המציאות שהיא אינה וודאית. לכן אין כאן קושיא עליי. כל חיינו מנוהלים על פי עקרונות שאינם וודאיים, אבל אם הם סבירים בעינינו אנחנו פועלים על פיהם. האמונה אינה יוצאת מכלל זה.

השאלה היא איך ולמה ניתן להכרעה הזאת ערך של וודאות עד כדי שלא נשקול שום ספק אלא כפי ההכרעה הזאת. הרי אם באמת יש ספק מסויים, הדעת נותנת שכל הכרעה לא יחייב אלא עד ספק מסויים, ובמקום שזה נוגע למשל לגבי פיקוח נפש, או אפילו לגבי דבר אחר שאנו יודעים בוודאות [או בהכרעה ודאית], נניח לגבי המוסר וכדו', דין היא שתדחה ספק מפני וודאי, או שלפחות נאמר שיש כאן ספק השקול, ואין סיבה שתידחה זה מפני זה.

 אכן, כמידת הספק שיש לך כך תקבל את החלטותיך. זה איניבידואלי לכל אחד. אם יש לך ספק ממשי, אני מניח שלא תקריב את חייך. אבל זכור שאנשים מקריבים את חייהם למען ערכים שהם בוודאות פחותה (כמו חייל בצבא), או הנאות (כמו מטפס הרים). לכן כשאנחנו מדברים על וודאות כוונתנו לוודאות במובן האנושי הרגיל, ולא למיסטיקות שלפעמים עולות בהקשרים של אמונה. כל אחד צריך לקבל את ההחלטות שלו לפי ערכיו ולפי מידת האמונה שלו. 

בערך. הוא מוסיף וטוען שהאמונה היא טענה עקבית שניתן להגן עליה, גם אם לא להוכיח אותה. משא"כ הכפירה לא עקבית גם עם עצמה. [כמובן שמדובר רק בסוג כפירה מסויימת. כפירה מעט יותר משוכללת פטורה מטענות אלו.] 

בצהר לא מצאתי, אך כנראה שהכוונה לזה