ההלכה כפרוייקט בריאותי

מיימוני
כבר כתבתי באשכול אחר השבוע, שבכל נסיון להגן על האדם מעצמו יש פגם יסודי: למה שהאדם יקיים את זה? [תינח אם אתה רוצה לכפות ולהיות רודן, השאלה אם יש רשות יסודית לעשות זאת.] החוב הבסיסי ביותר של האדם להבנתי הוא לעשות מה שהוא חושב לנכון. אם הוא חושב שנכון לחשוב ולהתנהג באופן מסויים, איך תבא החוק ותאסור עליו את זה? הרי כל החיוב לציית לחוק ולתורה מבוסס רק על זה שהאדם חושב אותה לנכונה, ולא תוכל לכרות את הענף עליה היא יושבת.

הדוגמאות שהבאת אינם מדברים ממי שחושב שנכון ליפול מהגג או לבא על האשה, הם מדברים על מקרים שבהם האדם בטעות או בחוסר זהירות יכול ליפול ולהזיק לעצמו. בזה בוודאי יש כח לחוק לעשות גדרים וחוקים. זה לא להציל את האדם מעצמו, שהרי גם הוא עצמו אינו רוצה ליפול, זה לעזור לאדם לא להגיע למצבים בהם עלול הוא להיכשל שלא ברצונו. [כלומר מחולשת הרצון וכדו'] 
ככלל, כל הגדרים והסייגים נועדו לעזור לאדם להתגבר על בעיית חולשת הרצון על ידי מניעתו מלהגיע למצב נסיון. מי שאין לו רצון לכתחילה, אבסורדי להציל אותו מעצמו. 


[ויש לקשר זאת לשאלת הסיוע להתאבדות וכיו"ב שאלות כאלה. עוד יש לדון, ודן בזה הרב זוין ועוד, האם החיוב של האדם לא להזיק לעצמו שייכת לו, והאם הוא יכול לוותר עליה.]