שמעון הצדיק היה כידוע מאנשי כנסת הגדולה. עזרא הסופר היה מראשוני ומקימי כנסת הגדולה. עזרא הסופר הלא הוא מגבש המקרא ותופר חלקיו השונים לפי שיטות מסוימות בביקורת המקרא.

אם כן נראה שבכנסת הגדולה יצרו/גיבשו תורה שבכתב ובמקביל לה תורה שבע"פ. ובתורה שבע"פ הובא כלל חשוב זה של "לשמה".

תשובת ייתכן:

כבר קדמוך דתן ואבירם, 
שהסבירו לבני דורם שמשה הוציא את ישראל מארץ זבת חלב ודבש (=מצרים) ולא עמד בהבטחתו להביא את ישראל לארץ זבת חלב ודבש (כנען שנהיתה לישראל) והמספר המקראי בטיפשותו עוד משתף אותנו בכך.
       לשא לדבר על סיפורי התלאות והניסיונות של האבות ושל העבדות במצרים, או שאולי בעצם מישהו אחר כאן הוא הטיפש. טוב לא אולי.

יתכן

איקון ירוק על העלאת שאלה כה חשובה ומהותית. אודה ואבוש כי לא חשבתי עליה עד היום.

אמנם, האם אין עלינו לברר קודם כל איך אנו משתמשים במונח "לשמה"?

גם ויהי אור רמז שיש לפחות שתי הגדרות ושני שימושים שונים.

כמדומה ששימוש הלשון של בעל המימרה המקורית, אנטיגונוס איש סוכו, הוא למנוע ציפיה שלא תתממש. כלומר בעולם הזה, ושמא על מצוה מסויימת.

אם אוכל, אסכם מה שאמצא. אשמח אם יתכן ימשיך במה שהחל על סמך המקורות. חשוב להבדיל בין פשט לבין דרש, ויש גישות שונות למקרא ולחז"ל, וכדאי להכריז על בסיס אלו הנחות יסוד מנתחים את החומר שלפנינו.
 

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כמדומני שזכות הראשונים על הטענה כנגד מימרת אנטיגנוס בן סוכו, שמורה לצדוק ובייתוס- תלמידיו. כך שבעצם לא חידשת כלום.


לעצם שאלתך- אין שום סתירה בין מה שמבטיחה התורה חיי נעימות להולכים בדרכה, לבין מימרתו של אנטיגנוס שעבודת השם איננה מבוססת על צפייה לתמורה. 

מהיכן מקורו? שאלה יפה. סתירה- אין.


מה שצווחת, כביכול בשם התורה, 'המליכוני עליכם כדי שארבה אתכם וכו', זהו דבר שבדית מליבך. לא כתוב בתורה שעבודת ה' צריכה להיות מוּנעת מצפייה לתמורה.

("לחיותנו כהיום הזה" ו"לטוב לנו" יכול בקלות להתפרש לפי פשוטו שעבודת ה' בפני עצמה תתן לנו טוב ותתן לנו חיים, ולא בבחינת תמורה)

יהי,

כתבת, תשובת ייתכן:

הרעיון נוצר כאשר ראו שהשכר ועונש המובטחים לא עובדים, והוצרכו למצוא מוטיביציות אחרות לקיים את התורה.

לא חשבתי על זה. נשמע בהחלט מעניין...

תשובת הרמב"ם:

מאז ומתמיד היה דרכם של שלימי הדעת לא לחפש את השכר והתועלת אלא את הטוב הנכון והאמת,

ואברהם אבינו אומר "מה תתן לי"

 התורה מדברת כפי השלב החינוכי הראשוני שבו האדם מחפש את הטוב והערב בעבורו, ומניחה לאדם עצמו יגיע אל השלב המתקדם בו הוא עושה מאהבה בעבור האמת.

הערה: מושג הלשמה במובנו הפשוט, גם אליבא דהרמב"ם, שונה מאד ממושג זה כפי שמציגו לייבוביץ. למעשה אצל הרמב"ם לשמה פירושו עבור השכר, אלא שהשכר אצלו הוא גופא קנין המושכלות שזה גופא חיי העוה"ב וכו' [ללא קשר לשאלה האם זה מתקיים אחרי המיתה]. משא"כ אצל לייבוביץ שהוא לשמה כפשוטו, שזה דבר שאינו לא בטבע ולא למעלה מן הטבע.

לייבוביץ אכן חידד את הרעיון כך שזה נראה מנוגד לדרך הטבע, אך רעיון "הלשמה" במובן של "כולו לה'" הוא נחלת לא מעט הוגים ובעיקרון זו התפיסה הרווחת. ניתן לומר כי לייבוביץ חידד, כהרגלו, באופן קיצוני, אך הרעיון  בתצורה "רכה" יותר הוא נחלת הכול.

(אולי עם רמיה עצמית לא מודעת, שלייבוביץ זיהה אותה והצביע עליה ומכאן פרשנותו הקיצונית. דווקא זו הייתה מעלתו. חידוד הדברים עד לקצה והצגתן במלא משמעותן ולעתים היינו קלונן).

 הרמב"ם כפי שאתה מפרש פשוט מעדיף פרס אחד על משנהו. אינני מזלזל בזה ואולי ניתן ליחס זאת גם לבעל המאמר שלא על מנת לקבל פרס, היינו פרס גשמי, אך אם אינני טועה אין זו התפיסה הרווחת.

יישר כוחך שבזכותך נתחדדו אצלי הדברים יותר.

עוד הערה:

וכי שונה הוא זה לך מכל שאר דברי התושבע"פ שנראים שונים במבט ראשון [ואולי גם בשני] מן התושב"כ.

אין הרבה דוגמאות לדעות כה קוטביות בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ.

למאמין בתושבע"פ, הרי דברי אנטיגנוס הם דברי קבלה ממשה רבינו בדיוק כפי שהם שאר הלכות התושבע"פ. [ועי' ברטנורא ריש מס' אבות]

כאן אתה נכנס לעניין חדש.

אתה טוען כי אין הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ויש לעיין בהם בנשימה אחת. אין זו בהכרח אמונת כל מאמיני תורה שבעל פה.

זה ראוי לאשכול בפני עצמו.

אני שואל בעיקר על שלילת הלגיטימיות של שלא לשמה והפיכתה לבדיעבד, כאשר התורה כולה, מתהדרת לאורך כל הדרך ביכולתה לתגמל את מכבדיה , ואלוהים מציג פעמים אין ספור את יכולתו לתגמל את מאמיניו, כולל האבות הקדושים בכלל ואברהם אבינו בפרט, אותו הרמב"ם רואה כאדם השלם.

המקור והדוגמה הראשונה שיש לנו בעבודת ה' הוא אברהם אבינו וכידוע הוא נקרא אוהבי כיון שהוא עבד מאהבה ללא אב ומורה ונעשו שני כליותיו כשני מעיינות ומשם התורה שלו באה
לא ביארת מספיק למה ברור לך שפרשת ואהבת מדבר על שכר ועונש כיון שודאי בפשוטו אהבה ויראה הם דברים שיש סתירה ביניהם וכל מה שנעשה מאהבה בהכרח שהיראה היא לא עיקר המניע
והדבר היה כל כך ברור לחז"ל שהלשמה הוא עיקר התורה עד שאמרו העושה שלא לשמה נוח לו כאילו נהפכה שולייתו על פניו והיינו שהדוגמא הקיצונית של השלא לשמה שהוא מעשה שנעשה מתוך חוסר אמון מוחלט באמת של הדבר עצמו אלא מתוך מניע חיצוני לחלוטין וצורת עשייה כזאת היא הדבר הרחוק ביותר מדברי התורה כיון שגם מצווה שנעשית מתוך יראה אם אין בה אהבה כלל ואין בה ביטוי כל שהוא של האמת הפנימית של האדם עצמו אדם כזה לא רק שהוא לא מתקרב לעשייה שאותה התורה מצווה אלא הוא רחוק מכל צורת האדם ולכן ודאי כאוי לו שנהפכה שלייתו על פניו כיון שהוא לא באמת הביא אתו לכאן את אותה הצורה שאותה הוא בא לבטא בעולם שלנו כאן
ובקיצור - בלי מציאות שנקראת לשמה אין שום ערך או משמעות לא לתורה ולא למצווה ולכן ברור שדברי שמעון הצדיק לא לחדש באו אלא להבהיר ולהדגיש את הדברים הידועים והמפורשים שאותם כבר התורה מבארת 
- ואהבת את ה' הוא הבסיס הראשון של כל עבודת ה' באפשר וגם משה את הדברים הראשונים שהוא אמר לישראל היו ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש שהוא הייעוד העליון שיוצר משמעות לתורה שהוא ביאר בהמשך אלא שמצד שני לולא המסגרת של היראה - ובדרגה נמוכה יותר הפחד - לולא זה המסגרת מתרופפת והצורה עצמה קהה וכשזה מגיע לזה גם כשכבר רוצים לאהוב כבר אין את מה