על ידי מי ומתי נוצר רעיון עבודת ה' "לשמה"

מקורות/ראיות מתנ"ך וחז"ל:

1. פסוקים בהם כתוב לקיים מצוות למען לזכות בארץ ישראל וכו', זאת ראיה בעד דרגה 2.
   • וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.(דברים ד)
   • וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.(עזרא ט)
   וכן פסוקים רבים על זה הדרך. אך יש לדחות ש'למען' פירושו שכך התוצאה, ולא הוראה לעשות בשביל זה, כמו בפסוקים:
   • לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים ... לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (ירמיהו מד).
   • יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵױמָּױהױ בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ (ישעיהו מד)
2. יש מצוות שכתוב בהם טעם מוסרי, ולכאורה זה ראיה לדרגה 4:
   • לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְ-הוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.(דברים יד)
   • וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ (מלאכי א)
   אך יש לדחות, שאומר טעמא דקרא לצורך הבנת המצוה (כמו 'כי יפול הנופל' לגבי מעקה), ולא שצריך לעשות את המצוה ולו מפני הטעם בלבד.
3. היות וכל התנ"ך מלא בשכר ועונש ללא הסתייגויות כלשהם, זוהי ראיה שאין פסול בדרגה 2.
4. "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס"(אבות א) לכאורה פירושו לקיים מצוות לא בשביל משכורת, אלא כמו התנדבות. כך שזה שולל את דרגות 2 ו-3. אך באבות דר"נ(ה)  משמע שבא לשלול את השכר בעולם הזה בלבד, ותמידים טועים הבינו כמונו ששולל גם את עולם הבא. כך שזה שולל רק את דרגה 2.
   לשון הברייתא: "אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית, אלא, אילו היו יודעין (אבותינו?) שיש עולם אחר, ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך."
5. אמרו חז"ל: "ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים". (ספרא ורש"י על הפסוק)מאמר זה בא לשלול את דרגה 1 גם בלא-תעשה, לכאורה כי הנמנע מלעשות עבירה כי אסור מקבל שכר כעושה מצווה, אך הנמנע כי זה לא טעים/נעים אינו מקיים בזה מצווה.
6. גמרא פסחים ח
   "(קושיא)והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין?! (תירוץ)אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט(קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק, רש"י) ואתי לעיוני בתרה. (קושיא)וכה"ג  לאו מצוה הוא?! והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור. (תירוץ)דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה!"
   בודק חמץ לצורך למצא מחט אינו מכווין בעיקר למצווה (כמו תוקע לשיר), וכן הנותן צדקה בשביל שסגולת המצווה תחיה את בנו. זה שולל את דרגה 1. לגבי 'שאהיה בן העוה"ב' נראה לי שפירושו שסגולת הצדקה תביאו לעולם הבא, אך אם נפרש אחרת יצא שמאמר זה שולל אפילו את דרגה 3.
7. גמרא נדרים סב
   "תניא: 'לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' - שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך', ואומר:  'דרכיה דרכי נועם', ואומר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו. וקל וחומר, ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה"
   בא לשלול את דרגה 1
8. גמרא נדרים כג
   "אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן"
   נראה ברור מהנידון שם שפירוש שלא לשמה הינו שלא לשם מצווה. ואם כן בא לשלול את דרגה 1.

מסקנה: התנ"ך וחז"ל לכאורה לא אמרו כדברי הרמב"ם והפילוסופים, שיש לקיים את המצוות נטו לשם אידיאולוגיה כלשהי, אלא רק באו לשלול עשיית מצוות לצורך רווח אישי, שע"י כך מפסיד את כוונת המצווה (ומצוות צריכות כוונה, לחלק מהדעות). אנטיגנוס בא לשלול את הצפיה לשכר בעולם הזה.

עדיין קשה על אנטיגנוס, שהתורה והנביאים מבטיחים שכר דווקא בעולם הזה.

תוקן על ידי פינגווינאי ב- 20/06/2012 03:58:20

תוקן על ידי maxmen ב- 20/06/2012 10:53:06

תוקן על ידי maxmen ב- 20/06/2012 10:52:08

מסכים לחלוטין. לזה התכונתי בכתיבתי –רק עכשיו אני שם לב , שניתן להבין את דברי בצורה הפוכה.

כתבתי "גם עשיה מתוך קבלת סמכות ריבונית של העבד כלפי האדון יש לה סוג של משמעות נפשית" התכונתי שלפעמים האדם לא מודע כלל למשמעות, כמו למשל עבד שמסור כולו לאדון, אך גם לזה אני מתיחס משמעות. היות שתודעת העבדות ממלאת אותו (אפי' אם מוטעית) במשמעות מסוימת.

לפינגוואי,

תודה יפה מאד, הייתי מוסיף את הפסוקים שנאמרו לפני מתן תורה (שמות יט) אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. לדעתי יש בהם סוג של הצהרת כונות כללית על המטרה של כלל המצוות –=רוממות וקדושה.

בנוסף לא חושב שיש מסקנה חד משמעית. אולי צריך לחלק את המצוות לסוגים. יש מצוות שהעיקר זה לקיים, [כמו למשל איסורי עריות] ויש שעיקר משמעותם הכונה. [כמו והלכת בדרכיו]. כנראה שיש גם חלוקה לרמות של אנשים, כמו שבכל עם יש חילוקי רמות ודרגות וא"א שכולם יהיו חסידים ובעלי דרגה.

ודרשו (ע"ז יט, א), "במצוותיו חפץ מאד"- במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו". [כמובן שזה הוצאת הפסוק מהקשרו, שכן ממשיך "גבור בארץ יהיה זרעו.. הון ועושר בביתו", ובכל זאת הדרש לא נראה רחוק מהפשט באותו משפט]

וכן עוד דרשות עד"ז, מהם הביא פינגוואני למעלה.

[וראה, א"א אורבך, רז"ל- אמונות ודעות, פרק המצוות, עמ' 342- 347, וביסוד העבודה- סלונים בתחילתו]

כך, שלפי דרכי הדרש של רז"ל, יש להם מקורות במקרא לענין קיום המצוות לשמן.

אמנם, ככל הנראה, אצל רז"ל בכל מקום (אולי להוציא משנת אנטיגנוס, ואולי גם אותה יש לפרש על רקע דבריהם במ"א), אין רעיון הלשמה בא להחליף את רעיון השכר ועונש, כפי שהוא אצל הרמב"ם ולייבוביץ, אבל היא באה בנוסף לענין השכר ועונש. וכלשונם למעלה, למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבא. ואין זה אלא כחלק מהדרישה הכללית שלהם לעשות המצוות בשמחה, בתחושות פנימיות, ולא רק כ"מצוות אנשים מלומדה" וכדו'.

וכל שכן, שבכל דבריהם אודות לשמה, אין אנו מתקרבים אפילו לקצהו של הרעיון, שגם אילו לא נאמין בשכר ועונש כלל יש לקיים המצוות לשמה, כלומר לא זה פשוט שהם אינם מחליפים את השלא לשמה בלשמה לענין המוטיביציה של קיום המצוות, וכל שכן שהם אינם מחליפים את השלא לשמה בלשמה לענין האמונה אודות המצוות ומטרתם, שזה הכיוון שאליו מגיע לייבוביץ, ואולי אף הרמב"ם. (כנ"ל, אולי במשנת אנטיגנוס, ובפרט לגירסת "על מנת שלא", ולפי סיפור צדוק ובייתוס המיוחס לזה, נרמז הגישה הזו. וראה מה שכתבתי כאן בקטע מקורות מרומזים)

אם כנים אנחנו, הרי שזה מכהה בהרבה את הסתירה לכאורה שבין הבטחות התורה לבין דרישת הלשמה של רז"ל, שכן להוסיף כוונות טובות ופנימיות בעשיית המצוות קשה לטעון שהוא מנוגד אל הכיוון של התורה שבכתב, בפרט כאשר היא דורשת בפירוש עבודה ואהבה בכל לב וכו'. נכון, שהמקרא דורשת אהבה מכל לב, ומבטיחה עבור זה, שכר, אבל גם את דרז"ל ניתן לקרוא כך, והרי אינם מכחישים את "סוף הכבוד לבא", גם לפי אותם השיטות ברז"ל, ששוללים את השלא לשמה. כלומר, אפשר לטעון שכל דרישת הלשמה אינה אלא תנאי נוסף, יותר פנימי, בקיום המצוות כראוי, שעל זה אכן מקבלים שכר. ומושג הלשמה אינה אלא תוספת הבהרה בכוונת ה"לעבדו בכל לבבכם", וכלל אינו בא להחליף או אפילו להוסיף משהו, לגבי ה"ונתתי מטר ארצכם וגו'".

כמובן, שזה מכניס אותנו אל סתירות בעייתיות למדי, ראשית בפסיכולוגיה, האם אני אמור לעשות בשביל השכר או לשמה, ואיך אפשר להתקיים בסתירה כזו, לעשות לשמה בשביל שכר, או עכ"פ תוך אמונה שמקבלים שכר על העשייה, ושעל עשייה לשמה מקבלים אפילו יותר שכר. אבל הבה נניח את הסתירה הזו למי שזה נוגע אליו למעשה לפתור אותו. כמו"כ עצם הענין סתירתי מעט, מה זה המשחק הזה, אם הקב"ה רוצה לזכות את ישראל בשכר, מה הוא דורש עשייה לשמה, אם הלשמה הזה כלל לא אמיתי. אלו כבר סתירות הקיימות בכל נושא המצוות, וכנראה שהדברים מעט יותר מסובכים מכפי שרצה לייבוביץ.