על ידי מי ומתי נוצר רעיון עבודת ה' "לשמה"

עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים מִתְקַיֵּם הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי קִרְבַת ד' וְרוֹמְמוּת הַקְּדֻשָּׁה גְּלוּיָה בָּהֶם, וְהָאָדָם מִתְרוֹמֵם עַל יָדָם, וּבָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד. לִפְעָמִים מִתְרַחֵב הָרַעְיוֹן וּמִתְגַּלֵּם עַד שֶׁאֶפְשָׁר גַּם כֵּן לְבַטֵּא וּלְבָאֵר אֶת נִיצוֹץ הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁנִּתְפָּס בְּאֵיזֶה מִן הַפְּרָטִים, וּבְרוֹמְמוּת מַעֲלָה בְּכָל הַפְּרָטִים, וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֶּה הַדָּבָר רַק בְּתוֹר הִתְנוֹצְצוּת עֲדִינָה בְּחַדְרֵי הַלֵּב, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מַעֲלָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְמַצָּב נַעֲלֶה, שֶׁהַחַיִּים כֻּלָּם מִזְדַכְּכִים עַל יָדָהּ. וְזֶהוּ "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה" , וְהַהֶאָרָה הַכְּלָלִית לְעֻמָּתָהּ נֶאֱמַר "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ".

ג

כְּשֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים, יִרְאֶה אֵיךְ יֵרֵד הָאוֹר הָעֶלְיוֹן בְּצוּרָה נִפְלָאָה, עַד שֶׁנִּתְיַשֵּׁב כָּל כָּךְ יָפֶה בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, וְיַרְחִיב לְבָבוֹ עַל הַיְקָר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְעֹז הַחַיִּים הַלָּלוּ, הַנּוֹבְעִים מִמְּקוֹר קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הַמְּלֵאִים עַל יְדֵי הַשְּׁבִיל הַמְקֻדָּשׁ שֶׁל אוֹר יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵדַע בָּרוּר שֶׁהָאוֹר הַזֶּה, הַמְצֻמְצָם כָּל כָּךְ בְּתֵיבוֹת וּבְאוֹתִיּוֹת, בְּמִנְהָגִים, בְּמַעֲשִׂים, בְּדִינִים, בְּפִלְפּוּלִים וּבִסְבָרוֹת, פּוֹגֵשׁ הוּא אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן הַמְרוֹמָם מִכָּל אֵלֶּה, וּמִתְרַחֵץ בּוֹ, וּמִשְׁתַּעַשְׁעִים הֵם יַחַד, וְאוֹר חֵי הָעוֹלָמִים מִתְמַלֵּא זִיו וְעֹנֶג גָּדוֹל מֵהַפְּגִישָׁה הַתְּמִידִית הַזֹּאת, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה .

ד

אֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁל עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ הוּא, לְהַעֲשִׁיר אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכֹחוֹת רוּחָנִיִּים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְרַבֶּה אוֹר הַתּוֹרָה, וְעִמָּהּ חִבָּתָהּ וּכְבוֹדָהּ, בְּלֵב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי הַכֹּחַ הַיְסוֹדִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק וּמִתְאַמֵּץ, וְהַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית שֶׁל זֶה הָאִישׁ, הַפּוֹעֵל בְּרָכָה כְּלָלִית זוֹ, הִיא מִצַּד עַצְמָהּ גַּם כֵּן מִתְגַּדֶּלֶת וּמִתְהַדֶּרֶת, מִשְׁתַּלֶּמֶת וּמִתְפָּאֶרֶת בַּעֲנָפִים רַבִּים וְרַעֲנָנִים, וּמְשַׁלַּחַת שָׁרָשִׁים רַבִּים וְאַדִּירִים, וּמִשְׁתָּרֶשֶׁת עַל יָדָם בְּשָׁרְשֵׁי עֵץ הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁכְּפִי טָהֳרָתָהּ וּגְבוּרָתָהּ תַּכִּיר וְתָחוּשׁ אֶת עֹמֶק נֹעַם טַעֲמָם שֶׁל הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ. "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" .

עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא כִּי-אִם עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר זֶה שֶׁל הַהֲבָנָה וְהַהַרְגָּשָׁה הַבָּאָה עִמָּהּ, אֵיךְ כָּל פְּרָטֵי תוֹרָה חֲבִיבִים חִבַּת קֹדֶשׁ וְאֵיךְ הָאוֹר הַכְּלָלִי, הַמָּלֵא חַיִּים וּמֵבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, מִתְפַּלֵּשׁ הוּא בְּכָל הַפְּרָטִים כֻּלָּם.

פרק ט פסקה ז

אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.

המשיכה להוד הטבע, בעיני הרב, איננה עומדת בניגוד מהותי חריף לקדושת התורה. אין מאבק בין העולם, ש"אור החיים זורח מתוכו", לבין התורה, שכן אין תעודתה של התורה לסגת מחיי העולם החיצוני על מנת ליצור סביבת-קיום ואוירה משל עצמה. זאת, משם שבמהותם העמוקה, התורה והעולם מגלמים דרגות שונות של מנעד אחד. אדרבה - התורה ממקדת בעצמה את החיים עצמם, משום שהיא המקור שלהם - היא "חיים דחיים", החיות של החיים. ההתפעלות הטבעית מהדר הבריאה היא תגובה נפשית חיובית ומוצדקת, אלא שהמעורבות הנפשית בתורה אמורה להיות חזקה עוד יותר, בהיותה מעיין החיות היסודי.

ג. "לשמה" לפי הרב קוק: נשמת התורה

בכך אנו מתקרבים לעיקר עניין תורה לשמה:
"חיים דחיים" - במונח זה רומז הרב למושג-מפתח שבלעדיו לא ניתן להבין את גישתו בסוגיה. נצטט לדוגמה, מפסקה אחרת באורות התורה (פרק ב, סעיף ב):

עיקר לימוד תורה לשמה, בענינים הרוחניים מתקיים הדבר כפשוטו, כי קרבת ד' ורוממות הקדושה גלויה בהם, והאדם מתרומם על ידן, ובענינים המעשיים צריך להבין שהם כולם סעיפים ולבושים של אור היושר והצדק הא-לוהי, ובתוך כל הפרטים יחד נמצאת הנשמה הא-לוהית של שכלול העולם בחיים בחומר ורוח, בחברה וביחיד, וממילא נוקב האור ויורד ג"כ בכל פרט ופרט...ולפעמים מתגלה הדבר רק בתור התנוצצות עדינה בחדרי הלב, אבל מ"מ היא מעלה את הנשמה למצב נעלה, שהחיים כולם מזדככים על ידה. וזהו "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה."

דבר אחד שניתן לראות כאן הוא שאותו מושג - התורה בתור מעיין החיים היסודי, "חיים דחיים" - מופיע כאן במינוח אחר: "הנשמה האלוקית של שכלול העולם". לתורה יש נשמה, שהיא חלק ממנה. לנו מוכרת התורה כהדרכה, הוראה ומקור להנחיות מעשיות ולערכים. אך הראי"ה אומר שהצדדים האלה בעצם הם פנים מסוימות של מגמתה-מהותה של התורה: שכלול וקידום החיים והעולם.

אך מעבר לנקודה זו - עיקרו של הקטע הוא שתורה לשמה מתקיים כפשוטו בתורה העוסקת בענייני הרוח, יותר מאשר בענייני הלכה מעשית. מדוע זה כך, ואיך קשורה "נשמת" התורה לעניין תורה לשמה?

כדי להבהיר את התפיסה של לשמה המתגלה כאן, צריכים לחזור להנחה אחרת, שאותה הכרנו מזמן. כדי שתורה תהיה לשמה, לפי כל הגדרה שתהיה, אין די בכך שנצהיר הצהרה כלשהי על מטרת הלימוד או טיבו. לשמה הוא עניין של כוונה סובייקטיבית, ולכן חייבים להגדיר את ההתרחשות הנפשית המתלווה ללימוד, ולתאר מה עובר על הלומד ומה הוא חווה. לדעת הראי"ה, תורה היא לשמה כאשר הלומד יוצר מגע עם "נשמת" התורה. שני סוגי "מגע" מוזכרים בקטע. נרשום אותם כאן בקיצור, אך ברור שמשמעותם טעונה הרחבה ולימוד:

א. גילוי של קדושה. הלומד מודע למגמה הפנימית של התורה שאותה הוא לומד, או שהוא חש אותה בחושים חווייתיים לא-שכליים.

ב. התרוממותו של האדם. דבקותו בנשמת התורה מעלה את האדם לדרגה מוסרית-רוחנית גבוהה יותר.

שני היסודות מתקיימים בצורה מובהקת בחלקים הרוחניים של התורה. חלקים אלה מאופיינים ב"כלליותם". הערכים והאידיאלים, שבהם מטפל חלק זה של התורה באופן גלוי, הם עקרונות כלליים שלפיהם ולאורם על העולם, החברה והאדם הפרטי להתקדם. העלייה המתמדת במובנה המוסרי-ערכי היא נשמת אפה של הקיום, והפסקתה היא הפסקת החיים. אדם שבקרבו פועמת רוח חיים טבעית, חש באותה רוח המחייה את דברי התורה העוסקים "בעניינים רוחניים". לא רק זו, אלא הוא מתעורר לקראתה, לימודו מחזק את הזדהותו אתה, ורצונו לחיות על פיה מעמיק ונעשה ברור יותר. בכך הוא "מתרומם" ומתעלה במובן המוסרי. הלומד מתוך מגע פורה זה עם "נשמת" התורה, לומד לשמה, לפי תפיסת הראי"ה.

כל זה בחלקים הרוחניים של התורה, אך הלכות ספיציפיות המתוות את המעשה הפרטי לכאורה נעדרי כל המעוף הזה. הראי"ה איננו סובר, כמו ר' חיים מוולוז'ין, שההתמקדות בהבנת הדין הפרטי כשלעצמו נחשב לימוד לשמה; במקום זאת, הוא גורס כי יש ליישם את ההזדהות הכללית עם ערכי התורה גם כאשר עוסקים בפרטים. צריך להבין, טוען הרב קוק, שבכל הפרטים מתגלם החזון הגדול של חיי התעלות ערכיים, כי הם מהווים קיומו בפועל. בלי הפרטים, אין משמעות מעשית לחזון הגדול, והוא יישאר תלוש מן המציאות. על כן, טעמה של החיות הכללית של ההוויה
 - כלומר נשמת התורה - מוחש גם בהלכות הספיציפיות. כאשר ישנה מודעות למציאות רוחנית זו, וכאשר היא מהווה את המניע והיעד של הלימוד, מתקיימת מעלת הלשמה גם בלימוד הלכות פרטיות.